מרן הראי"ה קוק זצ"ל היה קשור ברוחו ובנשמתו לדמותו של רבי נחמן מברסלב זצוק"ל. מעבר לעיונו המעמיק בכתביו, חש אליו הראי"ה זיקה אישית מיוחדת בפנימיות נשמתו. דבר זה בא לידי ביטוי בדברים המופלאים שגילה הראי"ה באוזני מקורביו: "אני נשמת רבי נחמן".

לא פלא כי זיקתו של הראי"ה קוק לתורת ברסלב וקרבתו לאנשיה, גרמה לכך שכאשר עלה בנו הרצי"ה בשנת תרס"ו ללמוד תורה בישיבת 'תורת חיים' בירושלים, והוא אז כבן חמש עשרה שנה, נמשך לחסידי ברסלב ולסדר עבודתם (התבודדות, תיקון חצות, טבילה וכו'). כנראה שבמשך תקופה כלשהי אכן קיים את ההנהגות הברסלביות, כחסיד מן המניין. הוא אף גידל פאות ארוכות כמנהג חסידי ברסלב. בנוסף לכך, עסק הרצי"ה בלימוד כתבי רבי נחמן ועיין בהם בהתמדה מיוחדת.

במסגרת קצרה זו נביא עוללות בלבד מכתביו ומחייו של הרצי"ה הקשורים לכך.

לקוטי תפילות – תפילות הכוללות כל

באחד ממכתביו לרב יעקב משה חרל"פ (מתאריך ט"ז אב תר"ע) מבאר הרצי"ה את מהותה של התפילה. בתוך כך הוא מבדיל בין התפילות שתיקנו רבותינו, הכוללות כל, לבין תפילות אישיות שמחדש האדם הפרטי.

הרצי"ה מזכיר את ה'ליקוטי תפילות' – שכתב רבי נתן מנמירוב על פי תורות רבו רבי נחמן ב'ליקוטי מוהר"ן' – כדוגמא לתפילות כוללות.

"ועל דבר התפילה, שמאוד ראוי לדייק במילותיה ובסדריה, כי הכל ימצא בה באמת, כן הוא אמנם בכל התפילות, כל אשר נתחברו ואשר יכולות להתחבר, כי הלב הרַגָש במצוקתו החומרית או הרוחנית ימצא בהם תמיד את בטויו לאנחות מכאוביו ומרירות תחנוניו לפני אלוהיו,

אך באמת יש הבדל גדול בין תפילה לתפילה; בין זו שנתחברה מאת אנשי קודש מלאי חכמת אלוקים ודבקים בכל מלא ישותם באא"ס [=באור אין סוף] חיי החיים ב"ה שאין חיים בלעדו, אשר ממקורות טהורים כאלה יצאה התפילה שלהם, ועל יסודות חזקים כאלה נוסדה, – כאלה הן התפילות הקבועות ומסודרות ומקובלות לכל ישראל ולקוטי התפילות של הקדוש מהר"ן מברסלב ועוד, שהן ברוממות רוחן היותר נשגבה הן כוללות כל באמת, וכל ירא ד' באמת החפץ קרבת אלהים והמקושר עם הכל ימצא בהן תמיד את עצמו, את נטיותיו ואת חפציו וצרכיו,

מה־שאין־כן במין אחר של תפילות, שהן ביותר בקשות ואנחות טבעיות של הלב המתמוגג בעניו וצרתו ומבקש עזרה והרי הוא כאילו עומד לפני מלך בו"ד לבקש ממנו חסד וחנינה. וז"ש "מסיר אוזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה" (ע"פ כתבי קודש של כ"ק אאמו"ר שליט"א), שכל מה שהתפילה היא קרובה אל התורה – פחות תועבה היא, והתפילה השלמה שהיא אחת עם התורה היא כולה קדושת נצח אלהית; אמנם כמובן גם המין השני של התפילה אין שייך בו תועבה, חלילה לפי שאינו לגמרי, חלילה, בכלל "מסיר אזנו משמוע תורה".

וכך כותב רבי נתן בהקדמה ל'ליקוטי תפילות':

"וְכֵן עָשִׂיתִי אַחַר כָּךְ רָאִיתִי שֶׁטּוֹב לְהַעְתִּיקָם בִּלְשׁוֹן כְּלָלִיּוּת בְּאוֹפֶן שֶׁיִּהְיוּ שָׁוִין לְכָל נֶפֶשׁ, וּלְמָסְרָם לְאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ לְבַל אֶמְנַע הַטּוֹב מִבְּעָלָיו כִּי רָאִיתִי כִּי הֵם כְּלָלִיּוּת גָּדוֹל מְאֹד וְהֵם דְּבָרִים הַצְּרִיכִים לְכָל נֶפֶשׁ, לְכָל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי מַדְרֵגָתוֹ, כֻּלָּם צְרִיכִים לָהֶם לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן וְאֵין שׁוּם דָּבָר שֶׁחָסֵר לָאָדָם בְּעִנְיַן עֲבוֹדַת ד' שֶׁלּא יִמְצָא בַּתְּפִלּוֹת הַלָּלוּ".

לבירור דמותו של רבי נחמן

היה מי שהתבטא על רבי נחמן "שלא היה מקובל ולא פילוסוף". על כך פרסם הרצי"ה תגובה נמרצת "למען כבודו של גדול וקדוש", ובה הפריך את הטענות הללו, ותיאר את דמותו האמיתית של רבי נחמן:

"בגליון 'היסוד' […] נזכר "רבי נחמן מברסלב אשר לא היה לא מקובל ולא פילוסוף וחשב שעיקר השגתו של האדם באה על ידי התקשרות ואמונה בצדיק ופרישה מתענוגים".

ולמען אמיתה של תורה וכבודו של "גדול וקדוש" (לשון הגאון רבי אפרים זלמן מרגליות זצ"ל בהסכמתו ל'ליקוטי מוהר"ן'), יש להעיר לא זו בלבד על זרות התאור ש"לא היה מקובל" על "אדם הגדול בענקים" (לשון הגאון רבי אברהם חיים מזלאטשוב זצ"ל שם), ה"יודע תעלומות חכמה ושושן סודות מפענח נעלמים ורזים" (לשון הרב אפרים זלמן מרגליות שם), "בדברים מושכלים שכל אלוקים" (לשון החוזה מלובלין זצ"ל שם), "מדבש היוצא מן האר"י הקדוש זצ"ל" (לשון הגאון ר' מאיר זצ"ל מברוד, שם), אלא שגם התיאור "שלא היה פילוסוף", הוא שלא כראוי והנכון, לפי שבשליליותו הסתמית – והמוכפלת ביותר – הוא כאילו נוטל כל ערך של הגיון מחשבה מקורי מהמתואר, אשר באמת גם בשלילתו את הפילוסופיה ובהדגשתו את ערך התמימות והפשטות, יש בה מעמקות המחשבה של מקוריות קדושה; וכמו שהוגדרה הפילוסופיה של רבי יהודה הלוי שבספר הכוזרי בתור פילוסופיה של שלילת הפילוסופיה. ולעומת זה החשיבות העיקרית של התקשרות האמונה בצדיק ושל פרישה מתענוגים בשביל ההשגה הרוחנית, אף על פי שמובלטת אצלו ביותר, אינה מיוחדת לו אלא כוללת לכל ספרות החסידות בסגנונות שונים ומצויה בדברי רבותינו זכרונם לברכה הראשונים והאחרונים".

 

"לעשות מהתורות תפילות"

באחת מאיגרותיו לרב 'הנזיר', כותב הרצי"ה כך:

"להערתך מתפילה, שלא תעשה קבע ושצריך לחדש בה דבר, אשיב: […] תפילה היא חיי שעה ותורה – חיי עולם, ולעולם תהי התורה קרקענו הבריאה ומאורינו הבהיר, "נר לרגל ואור לנתיבה", בעזר צור ישענו ב"ה השומע קול שוועת תפילתינו, שרק עם שמיעת התורה תיכון ותעלה ותרצה, ולגמור עלינו לטובה ברחמיו, ובהתפללנו אחרי התורה ועל פיה יכולים אנו באמת "לעשות מהתורות תפילות", וממשיכים את קודש חיי השעה על יסוד קודש חיי העולם […]".

אין עולם הזה כלל

בערב שבת הגדול תשל"ב נפטר הרב שלום נתן רענן־קוק זצ"ל, חתנו ותלמידו של הראי"ה.

במוצאי שבת, התאספו המוני תלמידים ומקורבים ב'בית הרב' בירושלים, והמתינו למיטתו שתצא מחדר הטהרה שברחוב הנביאים. הצפיפות היתה רבה והלכה וגברה מרגע לרגע. והנה הופיע הרצי"ה כולו שטוף בדמעות, עיניו נפוחות מבכי. הוא התיישב על כסא שהובא, ליד שולחן אביו הראי"ה זצ"ל, מצחו השעין על כף ידו. לפתע, החל מכה באגרופו על השולחן, ושאגותיו שבקעו מנהמת לבו החרידו את השומעים: "רבי נחמן מברסלב!!! רבי נחמן מברסלב!!!"

הרבה מהנוכחים התפלאו לשמע קריאה זו מפי הרצי"ה. והנה המשיך הרצי"ה וסיפר כך: ה'משכילים' הגיעו לפני רבי נחמן מברסלב, ואמרו לו שהם לא מאמינים בעולם הבא. שאל אותם רבי נחמן מדוע, וענו לו: מפני שאיננו רואים אותו בעיניים. השיב להם רבי נחמן: וכי את העולם הזה אתם רואים? הרי העולם הבא ודאי שישנו, ואילו כשאני מסתכל פה, על מה שנקרא 'העולם הזה', איני רואה אלא גיהנום, כך שאין עולם הזה כלל. לאחר שסיפר זאת הרצי"ה בכאב ובצעקה, הוא פרץ בבכי מר והמשיך בהספדו, אך בשל רוב בכיו היה קשה מאוד להבין את דבריו.

***

מהערות הרצי"ה בשולי גליון ספרו 'לקוטי מוהר"ן':

מקורות והשוואות לדברי רבי נחמן עם דברי הראי"ה קוק והגר"א מוילנא

יסוד הגירות – כיסופים לה' / תורה קמב

לח. …וְעַל־כֵּן אַבְרָהָם, שֶׁהָיָה ראשׁ לַגֵּרִים, וְלא הָיָה לוֹ מִמִּי לִלְמד, וְלא הָיָה לוֹ רַק הַלֵּב, שֶׁחָשַׁק מְאֹד לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא, קִבֵּל גַּם כֵּן מִזֶּה הַלֵּב שֶׁל מַעְלָה, שֶׁנִּקְרָא סֵפֶר הַזִּכָּרוֹן. וְאָז לא הָיוּ שׁוּם צַדִּיקִים בָּעוֹלָם, וְהָיָה נִכְתָּב עַל הַלֵּב מַה שֶּׁחִדְּשׁוּ הַנְּשָׁמוֹת קדֶם הַבְּרִיאָה… וְעַל כֵּן כָּל הַגֵּרִים נִקְרָאִים עַל שְׁמוֹ, וְנִקְרָאִים (תְּהִלִּים מ"ז): "נְדִיבֵי עַמִּים עַם אֱלקֵי אַבְרָהָם", בְּחִינַת (שְׁמוֹת ל"ה): "נְדִיב לֵב", כִּי אֵין לָהֶם רַק מַה שֶּׁלִּבָּם נִכְסָף לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ אַבְרָהָם: – וזהו עיקר יסוד הגירות, ע' הערות בסוף דעת־כהן לסי' קנ.

דעת כהן, הערות לסימן קנ – "שיש לומר שעיקר המילה בגירות אינה אלא שע"י זה נכנס בכלל ישראל, כמו שנכנסו אבותינו בקדושת ישראל במילה וטבילה" מדברי הגמ', יבמות מז, "קיבל מלין אותו מיד שהויי מצווה לא משהינן", מבואר שלא המילה והטבילה הן עצם הגירות… אלא שהגירות שעיקרה הוא החלטת קבלתו בדעתו להיות גר בישראל ונלווה על ד' מתחילה היא לצאת לפועל עם קבלת המצות, וידיעת אזהרותיהן ושכו"ע [ושכרן ועונשן], ונגמרת ונעשית היא על ידי המילה והטבילה…

[האותיות המודגשות הן דברי הראי"ה ושאינן מודגשות הן הערות הרצי"ה על דבריו]

הכרת הצדיק על ידי הכתב / תורה קעג

מג. עַל יְדֵי הַכְּתָב יָכוֹל הַצַּדִּיק הָאֱמֶת לְהַכִּיר הַנֶּפֶשׁ וּפְנִימִיּוּת הַנֶּפֶשׁ שֶׁל הַכּוֹתֵב, וְהָאֱמוּנָה וְשׁרֶשׁ הָאֱמוּנָה שֶׁלּוֹ – ע' מבחר הפנינים שער ההכרה, אורות התשובה ח יג.

מבחר הפנינים, שער ההכרה – (ו') ואמר כתב האדם מורה על דעתו… (ח') ואמר מצפון דעת האדם בתוך כתביו…

אורות התשובה ח', י"ג – כל חטא מטיל חרדה מיוחדת על הנפש… והרושם של החרדה הבא מצד החטא אפשר להכירו, בין בשרטוטי הפנים, בין בתנועות, בין בקול, בין בהנהגה, בין בכתב היד, בין בסגנון הלשון בדיבור, וביותר בכתיבה, בהרצאת הרעיונות וסדורם…

 מחיאת כף – דברי הגר"א ורבי נחמן / לקוטי מוהר"ן תורה נו

יח. גַּם עַל יְדֵי מֶחָאַת כַּף, מְבַטֵּל הַמַּחֲלֹקֶת, כִּי כָּל הַמַּחֲלֹקֶת נִמְשָׁכִים מִבְּחִינַת קֹרַח עַל אַהֲרֹן, שֶׁהֵם בְּחִינַת שְׂמָאלָא וִימִינָא, וְעַל יְדֵי מֶחָאַת כַּף, נִכְלָלִים שְׂמֹאל בְּיָמִין וְיָמִין בִּשְׂמֹאל, וְנַעֲשִׂים אַחְדוּת. – "השמחה היא יחוד ימינא ושמאלא כמ"ש הנהרות ימחאו כף וזהו ספיקת כפים בשעת שמחה", ביאורי הגר"א ברכות פ"ה.