בס"ד

יום שני, 4 דצמבר, 2023
הכי עדכני

זה היה יום סוער במיוחד. האניה היטלטלה בלב ים וחִשבה להישבר. בצהרי היום, עת השמש קרבה לשקוע, רב-החובל קרא בקול ניחר: "מה לכם נרדמים כולכם? מי שחס על נפשו, שיעשה משהו! קחו מכאן רפסודה וקיפצו. אך לא יותר מארבעה בסירה! ואל תכבידו במטלטלים!"

מתוך ההמולה, התקבצו שם שלושה בן רגע. הגבוה ביניהם, לקח את הפיקוד ונתן הוראות. השני בעל עיניים יפות, חטף משקפת שראה, ומיהר אחרי הגבוה. שלישי זקן, הדור פנים, חשב קמעה, והחליט להצטרף, תוך שהוא טומן מפה ומצפן בתרמילו. רגע לפני שהרפסודה יצאה לדרכה, שם לב בעל העיניים, שצעיר אחד, לבוש סחבות, יושב בחוסר מעש, נרגן ומפגין על העוול שנעשה להם, נוסעי האניה. הגבוה לקח אחריות, "בוא אתנו" הוא פקד לעברו, "החיים שלך בסכנה". הזקן ובעל העיניים הושיטו לו את שתי ידיהם ומשכו אותו פנימה לתוך סירתם.

הגבוה, שהפך להיות מנהיג החבורה, ניסה להתמקד. "לאיפה מכאן?" תהה. הוא התייעץ לרגע עם הזקן שישב גוחן על המפה, והם החליטו יחד לנסות להתקדם אל עבר נקודה מסויימת באופק. בעל העיניים הטובות התגלה גם כבעל כוח פיזי מרשים, ואת עיקר עבודת החתירה הוא לקח על עצמו. כל אותה העת ישב לבוש הסחבות מצונף בפינתו, עטוף בשתיקה רועמת.

הם נסעו כך יום, ועוד יום, ועוד אחד, אך ביום הרביעי הבינו שכוחותיהם אוזלים. "האוכל נגמר", נאנח הגבוה, "אנחנו חייבים מזון כדי להתחזק ולהמשיך הלאה". "יש טעם בדבריך", הפטיר אחריו הזקן, "אך היכן נמצא כעת אוכל בלב ים"? בעל העיניים לקח לידיו את המשקפת, ופסק לרגע מן החתירה. הוא סובב ראשו לכל עבר, עד שנראה היה שמצא את מבוקשו. "אנחנו מתקרבים בצד מזרח לאי קטן. בואו נחתור לשם וננפוש מעט, להשיב את נפשנו". לומר את האמת, האחרים לא מצאו טעם רב בעצירה באי בודד בלב ים. אך ניחוח דבריו העלה בהם זיק של תקווה, והם החליטו לשתף פעולה עם התוכנית.

כעבור שעות ספורות עגנו בני החבורה בחופי האי.

הם יצאו אחד אחד מסירת הרפסודה השברירית. הגבוה הזדקף ראשון, כשהוא מותח היטב את כל שדרת גבו. הבחור שעבד קשה במהלך הימים האחרונים, בעבודת החתירה המאומצת, שפשף את עיניו והחל לסקור את סביבתו בסקרנות, ואילו הזקן שם את ידו על לבו, כבודק את מצבו. הוא נשם לאט ועמוק, להסדיר את הדופק המהיר. הצעיר לבוש הסחבות פיהק פיהוק גדול תוך שהוא מתיר את איבריו הרדומים מהישיבה הבטלה הממושכת, אך דווקא היה נראה מבסוט מהתפתחות העניינים. "סוף סוף הגענו לחוף מבטחים", אמר.

האחרים התאפקו שלא לגחך בקול, לשמע הדברים שלא היה בהם לא טעם ולא ריח. אך הם חסו על כבודו ולא אמרו דבר. "מסכן" חשב הגבוה, "ממיר עתיד בוטח בהבל. מה למקום הזה וליעד אליו אנו חותרים? אין זו כי אם תחנת מעבר, לצבירת כוחות". בעל העיניים לא נתן הרבה דעת לדברי עמיתו, אך הזקן המשיך להרהר בדברי הצעיר העלוב. "דווקא מוצא חן בעיניי הבחורצ'יק. גם אם לא הגענו עדיין ליעד, האם אין מה לשמוח גם בדרך?"

הם הסתובבו כך כמה דקות על אדמות האי, כשהגבוה שוב לקח פיקוד. "עוד מעט תרד החשכה, ואנו חייבים למצוא מרחב מוגן מפני הצינה וגם מפני החיות שבוודאי אורבות כאן בלילות". "יש לי רעיון", הבריק הזקן. "נבנה סוכה קטנה, והיא תהווה לנו מקום מחסה, כל עוד נשהה כאן באי". "רעיון נהדר", החמיא הגבוה, "אם יש בך הכוח, אשמח שתבוא איתי ונחפש אחר דפנות. אך מה עם המטרה שלשמה עגנו כאן? מאין נמצא אוכל?"

"אני מוכן ללכת לחפש אוכל" אמר בעל העיניים, "אתה מוכן לבוא איתי לעזור לי?" פנה ללבוש הסחבות. ההוא נתן את הסכמתו שבשתיקה והם הלכו לחפש יחד מזון לכולם. בעל העיניים גילה לאחר זמן לא רב, כי באי גדלים עצים טובים לרוב. היות והיה מעט נמוך, נעזר בחברו ועלה על כתפיו, וקטף מיני מתיקה מזינים מהעצים.

בינתיים הסתובבו להם הגבוה והזקן ברחבי האי הקטן, אך לא מצאו דפנות. "יש לי כיוון מעניין" הפטיר פתאום הזקן, "נפרק את הרפסודה ונבנה מקרשיה סוכה, וכשנחליט לצאת לדרך נבנה אותה חזרה". הגבוה גירד בגבחתו. הרעיון לא היה נראה לו כלל בשלב ראשון, אך אחר מחשבה הוא החליט לכבד את דעתו של הזקן, שהוא בוודאי מנוסה יותר ממנו, והסכים לתוכנית.

בינתיים חזרו שני בני החבורה הנוספים, ויחד (במיוחד יפה העיניים בזריזות ידיו) הם העמידו סוכת עץ פשוטה, אך יציבה. הם גם אספו ענפים ועלים רבים מהסביבה, וסוככו על הסוכה מלמעלה. עייפים אך מרוצים, הם נכנסו לתוך דירתם החדשה.

  •  

הלילה כבר ירד, ובני החבורה ישבו בשקט בתוך סוכתם, כשהם נהנים מהפירות המתוקים ואוכלים כדי שבעם. הזקן הרגיש מעט לא נעים לשבת כך עם כולם על הרצפה בשלב ראשון, אך אחר כמה דקות החליט להצטרף לחבריו, וישב כך כאחד העם. בעל העיניים נהנה להביט מדי פעם בכוכבים שבצבצו מבעד לסכך מעל, ונתנו בו תקווה.

הגבוה, היה דווקא הנינוח פחות מבין כולם. "מתי ממשיכים הלאה? אנחנו צריכים להגיע הביתה!" "האין זה הבית שלנו?" שאל פתאום בתמימות לבוש הסחבות. "מה חסר לנו פה?" "אוי נו", התעצבן עליו הגבוה, "שוב אתה ממיר עיקר בהבל? זו רק דירת עראי!", המשיך בנאומו, "הדבר היחיד שמחבר את כולנו פה יחד, זו המטרה המשותפת שלנו. אנחנו צריכים לחזור לדרכנו, וכמה שיותר מהר, כדי להגיע באמת לחוף מבטחים".

"יש לנו עוד מהמשותף", אמר בעל העיניים. "זה לא רק המקום אליו אנו הולכים, אלא גם המקום ממנו הגענו. יש לנו לא רק יעד וחזון משותפים, אלא גם מוצא ושורש אחיד".

"שניכם צודקים", אמר הזקן, "ועם זאת, לטעמי, עיקר המשותף בינינו, מה שהפך אותנו לחבורה אחת, אלו החוויות שחווינו יחד בימים האחרונים. כל המשברים והגלים עברו עלינו יחד, אך יכול יכלנו להם וצמחנו מתוך הניסיון. והנה הגענו לשבת בשלום יחד, מתוך שיתוף פעולה של עבודת צוות ברוכה יחד".

"סליחה, אך אינני מבין את כל ההתפלספות הזו שלכם", הפתיע פתאום הצעיר לבוש הסחבות, "אינכם מרגישים את היחד שלנו בעצם הישיבה שלנו כאן בצוותא? מה עשינו, ומה חווינו, וגם לאן אנו הולכים יחד לא מעניין אותי. יאללה, תסתכלו סביב. הרי יש לנו אוכל טוב, אנחנו במקום מוגן, ועם חברה לא רעה" קרץ לעבר בעל העיניים, "החיים סבבה".

הגבוה שוב נדרש להתאפק מלסנן משהו עוקצני על דבריו הריקים, אך האחרים דווקא הביטו בו בהנאת מה. "נראה לי שיש לכולנו גם מה ללמוד ממך" אמר הזקן, ושוב אחז בשרעפיו.

אחר שהם סיימו את סעודתם שאל שוב הגבוה, כמנהיג אחראי. "טוב, אז מתי מתקדמים?". "אישית התעייפתי" אמר בעל העיניים, תוך כדי פיהוק קולני, "אני רק רוצה לישון כעת". "נראה לי שנכון יותר שנישאר כאן שבוע". אמר הזקן. "שבוע?" הזדעק הגבוה. "כן, שבוע נראה לי משך זמן טוב" ענה במתינות הזקן, "בשבוע זה יוכלו כולם לנוח ולהחליף כוחות להמשך המסע, והעיקר" הישיר מבט אל הגבוה, "נוכל לעיין יחד באופן רציני יותר במפה שבאמתחתי".

"זה נשמע רעיון טוב" אמר בעל העיניים, "עם כל הכבוד, ויש כבוד", רמז לעבר הגבוה, "ועם כל הדיבורים הגבוהים על היעד, נראה שאיבדנו את הכיוון אם נתקענו פה…". "צודק" אמר הגבוה, והרכין מעט את ראשו, "אשמח לשבת איתך" פנה לזקן, "ולהתעמק יחד במפה. כשנבין יותר טוב את התוכנית, והכיוון אליו אנו צריכים להגיע יהיה חד ובהיר, החתירה כבר תהיה בהתאם, ואכן תביא אותו ליעד".

בני החבורה החלו להתארגן למנוחת הלילה, כשפתאום הצעיר לבוש הסחבות הציץ בהם מבחוץ. "כבר הלכים לישון?" שאל בשעשוע. "הכנתי לכם הפתעה!" "הפתעה? מה נפל עליך? אמצע הלילה עכשיו", אמר בעייפות הגבוה. "מי שלא רוצה לא חייב לבוא" אמר הצעיר, וחמק לו שוב החוצה. שלושת החברים קמו אט אט ממקומם, מי בסקרנות, ומי רק בשביל להיות מנומס. "מעניין", אמר בקול הזקן, "הצעיר נפתח. הוא מדבר באופן יותר ויותר משוחרר". "נראה שהוא לא יודע רק לדבר, אלא גם לעשות דברים מפתיעים", חיזק אחריו בעל העיניים. וכולם יחד יצאו אל האפילה.

מה שהכין עבורם הצעיר, היתה דווקא הפתעה משמחת במיוחד. הוא קיבץ ענפים והדליק מדורה קטנה שהאירה את הלילה, ולידה הם יכלו להצטופף ולהתחמם קמעה. האווירה היתה נינוחה ונעימה, כשדווקא הזקן החל להפתיע גם עם שלו. הוא החל לרקוד ולפזז בעוז, כשבני החבורה משתאים לנוכח הכוחות הרעננים שהתגלו כך בפתע פתאום.

הם ישבו כך צוהלים ושמחים, מוחאים כפיים, שרים ורוקדים, עד ששמו לב שהבוקר כבר החל להפציע. מרוצים הם חזרו לסוכה, לשבת לאכול את ארוחת הבוקר. "מעניין" אמר בעל העיניים היפות, "לא ישנתי לרגע, אך השמחה הטעינה בי כוחות חדשים!" "ממש כך" אמר הגבוה, "אך אינני רוצה לשכוח את העיקר. אנא", פנה אל הזקן ברוֹך, "הוצא את המפה, נעיין בה בחברותא". אחר רגע המשיך "ואם זה מעניין גם אתכם", פנה לשניים הנוספים, "מוזמנים גם כמובן".

"תודה", אמר בעל העיניים, "אך נראה לי שעדיף שאלך ללקט מזון גם להיום. רוצה לבוא איתי?" פנה לצעיר שכבר לא היה נראה כל כך עלוב כבתחילה. "אשמח", הוא ענה, "ועל הדרך אחפש עוד ענפים שנוכל לעשות מדורה גם הלילה". "תענוג", אמר הזקן, וקמטי פניו נמתחו מעט מהנחת, "איזו חבורה לעניין".

  •  

כך עברו להם שבעת הימים על בני החבורה בשמחה גדולה. בימים הם ישבו, אכלו ונהנו ביחד בסוכה (מהמזון שקטף עבורם בעל העיניים), והקדישו מזמנם (לפחות הגבוה והזקן) לעיון במפות ובניית תכנית פעולה להמשך המסע, ובלילות היו מתחממים לאור המדורה, רוקדים וצוהלים.

עוד פרט אחד שכחנו לציין. מדי יום פקדו את סוכתם אורחים זוהרים וצבעוניים. בני החבורה לא ידעו מאין הופיעו, ולאן נעלמו אחרי כל ביקור, אך הם נהנו לשבת במחיצתם, לשמוע מסיפוריהם העתיקים, ולקבל מהם עצות – מתנות, שעזרו להם באותם ימים, והם נצרו אותם בתוכם גם לימים שעוד יבואו. כך קיבלו וארזו באמתחותיהם מתנות גדולות ויקרות ערך: של חסד ונתינה, וגם של גבורה עצומה, של רחמים, ביטחון ותמימות, וגם של אמת ומלכות.

בלילה האחרון הצטופפו בני החבורה ליד המדורה, וסיכמו כל אחד את שעבר עליו. הגבוה התחיל כדרכו, והודה לכולם על שיתוף הפעולה המלא שהביא אותם עד הלום. במיוחד הוא ביקש להודות לזקן, שעם כל חכמתו הרבה, לימד אותו שיש לו גם לב. הצעיר, על אף שעדיין לבש סחבות, היה חינני יותר. הוא התבייש בתחילה, אך אזר אומץ וביקש להודות למנהיג על שלא ויתר עליו, וסחב אותו פנימה עם חבריו, כערֵבים וחברים אמיתיים, לאותה סירה. בעל העיניים הטובות הודה לגבוה על ההובלה בתבונה רבה, ולזקן על חכמת החיים וטוב הלב שלו שהיטיבו עם כולם. והזקן ישב מבושם מדברי בעל העיניים הטובות ורווה נחת מכולם, תוך שהוא ממלמל לעצמו: "אל תבואני רגל גאוה".

כך עברו עליהם שעות הלילה בדיבורים כנים מלב אל לב, כשהם צוחקים ובוכים לסירוגין אך מאוגדים באגודה אחת. רק דאגה אחת העיבה עליהם. האם דפנות הסוכה שישובו להיות סירת משוטים, יוכלו להחזיק מעמד במסע הארוך שעוד נכון להם? שכן אחרי העיון במפה במשך כל השבוע כולו הבין הגבוה שעוד כברת דרך נכונה להם, אך חשש מאד, האם הסירה הקטנה והרעועה תעמוד במשימה?

ואז פתאום זה קרה. זה היה כבר ממש עם התנוצצות קרני החמה הראשונות. בעל העיניים היפות הבחין באניה גדולה השטה בלב ים, ונראית לא רחוק באופק. הגבוה הזדקף מלוא קומתו, וניסה בכל כוחו לתפוס את עין רב החובל. גם בעל העיניים נפנף בחוזקה בדגל שאלתר תוך דקות ספורות, אך לא היה נראה כי מישהו שם לב אליהם. הזקן שקע בשרעפיו, וניסה לטכס עצה מה לעשות.

באותם רגעים בהם חשו כולם חוסר אונים, כשישועתם קרובה מתמיד אך עוד רחוקה כל כך, ותכף אולי תחמוק תעבור, הרים הצעיר העני את קולו ופשוט התחיל לצעוק. הוא שאג, הוא זעק, וקרא בכל כוחו: "הצילו! הושיעה נא!!!!" בני החבורה ההמומים פסקו לרגע ממעשיהם ומחשבותיהם, ומיד התעשתו והצטרפו אף הם לזעקות: "הושיעה נא! הושיעה נא! אנא, אנא, הושיעה נא!!!"

ורב החובל שמע. הם ידעו, כי פתאום נשמע קול הצופר של האניה. טווווו. טו טו טו. טוטוטוטוטוטוטוטו טווווווווווווווווווווווווווווווווווווו. קול מבשר מבשר ואומר. ישועתכם קרובה.

ואיך הגיעו ליעדם לא נודע, אך בסוף הגיעו.

כן יביאנו ה' במהרה לגאולה האמיתית והשלמה, ונזכה לשבת כולנו יחד בסוכת עורו של לווייתן.

[נכתב בהשראת מדרש תנחומא, אמור י"ט; ויקרא רבה ל', י"ב; סוכה ב.; ספר יונה ע"פ ביאור הגר"א; לקוטי-שיחות כרך ד עמ' 1159; הרב יצחק גינזבורג , התוועדויות "יחד שבטי ישראל", אור לי"ז תשרי תשע"ג, ומוצאי י"ט תשרי, תשע"ד; הרב צבי מאיר זילברברג, שיחות התחזקות, הושענא רבה; סיפורי מעשיות לרבי נחמן מברסלב, מעשה בשבעה קבצנים וסוף מעשה באבדת בת מלך ועוד]

אורה רבקה וינגורט

מנהלת ביה"ס "יעלת חן", סופרת ומרצה

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן