אני אתחיל מהסוף.
התחתנו תוך ארבעה ימים, אולי פחות.
והיתה לנו חופה הכי יפה בעולם.
ברובע היהודי, מול מקום המקדש,
כשענני שקיעה מכתרים אותנו מכל כיוון.
יא בחשוון. רחל אמנו נכנסת איתנו לחופה.
ברכות, תפילות, שוברים כוס. עדיין חורבן.
בנינו בית. עשינו משכן לאהבה.
כשהם מחריבים, אנחנו מקרבים.
גאולה.
הכל התחיל בבית כנסת כורזין. הבדלה. אחותי שַׁנִיאוֹר אומרת לי ולנופך: בנות, כל אחת מוזמנת לבחור את בעלה, אני אדאג לכל השאר.
מיד הצבעתי ואמרתי: "אותו אני רוצה".
התארסנו תוך חודש וחצי.
ידענו שנועדנו זה לזו.
בחג, הרוח חטפה את כל התוכניות שלנו.
דולב עלה על מדים דרומה ואני רקמתי שמלת חלומות.
לא היה לי עוד מה לעשות כמעט חוץ מזה.
חיפשתי שמלה. הרחוב היה שומם כי כולם היו באינסטגרם. מי שהסכימה לקבל אותי הלכתי. תוך ארבעה ימים מצאתי אותה. את שמלת החלומות
ואז אמרתי לדולב שאני מוכנה:)
מבחינתי אפשר להתחתן.
"בואי נתחתן בחצר של ההורים שלי, עם פינת קפה וסנדוויץ משולשים". בפעם הראשונה ששמעתי את זה, אי אז בימים הרגילים, כמובן שלא הגבתי, אבל פתאום זה קסם לי.
תמיד חלמתי על חתונה חברתית. שבה כל המוזמנים הם חברים ואף אחד לא משלם קנסות… מין חתונה מלאת אוירה ופרחים ושמחה מתפרצת.
זוג בונה בית בעם הזה. זה השיא.
ובאווירת המילואים, זה התאים.
התאריך שקבענו בתחילה היה ראש חודש כסלו. ואז הבנו שאם תהיה כניסה קרקעית זה יהפוך הכל למורכב יותר. בהמלצה חמה, אומץ ואמונה, החלטנו להקדים את החתונה.
ביום ראשון בערב החלטנו שאנחנו מתחתנים. וביום חמישי יא בחשוון עמדנו תחת החופה.
וכאן החל הקסם. משפחה וחברים מכל כיוון פתחו קבוצת ווצאפ והפיקו הכל. בדגש על הכל.
אני תמיד אומרת שאם מוריה אחותי לא היתה מקבלת החלטות, היינו עוד יושבים היום ומתלבטים אם להתחתן כאן או שם…
שחררנו לחלוטין. אני זוכרת שהמעצבת שאלה אותי איזה צבע פרחים אני רוצה, ופשוט כתבתי לה: תפתיעי אותי.
עשיתי סקר, אגב, שאלתי חברות באיזה צבע היו הפרחים בחופה, והן לא זכרו. טיפ ממני, אפאחד לא זוכר. גם לא הכלה.
אלו היו (ועדיין) ימים היסטריים. דולב לא היה זמין, ואני, המוח שלי לא היה זמין.
אנחנו בהחלט חייבים את ההפקה הזו לאנשים יקרים.
לאורך כל השבוע הזה (ועד היום…) הדלקתי נר לרחל אמנו. הרגשתי שהיא קופצת ומזמינה אותנו להתחתן בהילולה שלה. והילולה זו חתונה. ולא נותר לנו אלא להסמיק להנהן ו- להתחתן.
רגע מרגש אני זוכרת בחופה. יהודה הישראלי, חבר של דולב מהיחידה, שנפצע במהלך מבצע צוק איתן, עלה לברך את ברכת "יוצר האדם". הרגשתי שזו סגירת מעגל. איש שלא עוצר בחיים. גם אחרי פציעת מלחמה, מברך זוג שיוצר חיים בזמן מלחמה. זה היה רגע מלא השראה.
בסוף החופה, דולב הזמין את הקהל לעצום עיניים, לפתוח את הלב ולשיר איתנו את "למען אחי ורעיי". ביקשנו טוב למען בית ה', ביקשנו שלום, ושברנו כוס. באותה נשימה. זה בגנים של העם שלנו. כאב ושמחה. עין במר בוכה ולב שמח.
לקראת החתונה, דולב הלחין שיר על מילים מקסימות שהאירו לנו עמוק בלב. קיבלתי אותן מתנה מנורית, המטפלת שלי. הן אומרות כך: "ניצחתי ואנצח. גברתי ואגבר. אני נהר זורם ומטהר. אני פלא. ונשמתי פלא גדול. חידוש כמוני לא היה מעולם". ברוח התקופה הן קיבלו משמעות כפולה. אנחנו פלא. העם שלנו פלא. אנחנו חידוש שמבקש להופיע בעולם. מניחה לכם אותן כאן. זו מתנה עוברת. מזמינה אתכם למצוא מישהו קרוב ולהקדיש לו אותן.
למחורת החתונה, דולב קיבל מהמפקד של היחידה הארכה לשבת. ואז לעוד שבוע. אז היה לנו שבע ברכות. לא מובן מאליו. ביום שישי הוא ארז בבוקר ויצא. חשבתי שזה הזוי. שנינו נפרדים מבחירה. מתוך הבנה ברורה שזה מה שנכון לעשות עכשיו. אני בטוחה שיום אחד נשאל את עצמנו: איך יכולנו? אבל עכשיו משום מה זה ברור.
וזהו, עד כתיבת שורות אלו, דולב יצא לאפטר רק פעם אחת. כולו אבק מלחמה וברק בלב. ואני מכינה ערכות מגן בדמוי תפילות, נרות, צדקות, סגולות ועוגיות. עליו ועל אחים וגיסים שממלאים תפקידים בכל מקום. מנסה לייצר עשייה ולשמור על אמונה, ביטחון ומחשבה טובה. לבחור במחשבה טובה.
יאללה, עכשיו משיח.
