השבוע חגגו יהודים רבים את שמחת י"ט בכסלו, יום הסתלקותו של המגיד ממזריטש בתקל"ג ויום יציאת תלמידו, בעל התניא, ממאסרו בתקנ"ט.
יציאתו של בעל התניא ממאסרו, נתפסה על ידו לא כאירוע פרטי שלו, אלא כאירוע כלל חסידי, וניצחונו נתפס כניצחון של בית מדרשו הרחב של הבעש"ט. "כי עיקר המלחמה אשר שמו פניהם ללחום עם תורת הבעש"ט ותלמידיו ותלמידי תלמידיו דוקא" (אגרות אדמו"ר הזקן, אגרת נ"ט), כתב בעל התניא לר' לוי יצחק מברדיטשוב עם יציאתו מהמבצר בסנט-פטרסבורג. בשל כך ייחסו אדמו"רי חב"ד ליציאה זו מעין הכרה והסכמה מן שמיא לתורת הבעש"ט. הקטרוג הוסר, ומאז אנו שמחים על היציאה זכאים בדין; "דידן נצח".
בשנים האחרונות נכנסה שמחה זו למעגלים נוספים וחדשים, ובהם העולם הדתי-לאומי, המוצא בהוויה החסידית מענה רב לבקשת השייכות והשורשים שלו, ובורר לו מתוכה את נקודות החיות הנכונות לו. השמחה והאווירה החסידית סוחפות אליה ובצדק רבים, וביתר שאת בכל שנה, אולם כעת, ימים ספורים לאחר י"ט בכסלו, אני רוצה להתבונן מה ניתן לקחת ממנה, איך אפשר לעבוד איתה בהמשך החורף שלפתחנו. אציע בקצרה שתי נקודות משלימות שבעיניי יש לקחת מיום זה.
ראשית, לא לעבור את החיים לבד. החסידות שמה דגש גדול על חבורה. החבורה מבקשת יחד את פנימיות הקיום, את הלב, את פניך ה' אבקש. ישנן חבורות שבמרכזן מנהיג, ואחרות שהמשותף להן הוא תפקודן כקבוצת שווים, אך העיקר הוא שישנה חבורה שגדלה יחד, שנפגשת על בסיס קבוע ולאורך זמן, ומצליחה ליצור שפה רגישה ביחס לעולם הפנימי המתפתח אצל בני החבורה. זהו מרחב מוגן, שבניגוד למרבית הקשרים החברתיים המסתפקים בחיצוניות העולמות, הרי שבו מדברים ונוגעים בממשי, בפנימיות העולמות, בדברים עצמם. בני החבורה צועדים יחד, מלאים בעין טובה האחד על חברו, שותפים בשמחה ובכאב של זולתם, ויחד מבקשים לחוות את החיים לעומקם, וגם לראות ולסייע אף למי שמחוץ לחבורה, "לבלתי ידח ממנו נדח".
ויחד עם הנוכחות של החבורה, אל לו לאדם לשכוח את עמידתו העצמאית והייחודית נוכח פני ה', את מקומו שלו. הסכנה בחבורה היא שהלחץ בה גדול והאדם ימצא את עצמו מחקה את זולתו ומפסיד את מקומו, וכפי שנאמר בשם הבעש"ט: "כל אחד צריך להתנהג על פי מדרגתו, מה שאין כן התופס מדרגה שאינה שלו, זה וזה לא נתקיימו בידו" (ר' יעקב יוסף מפולנאה, בן פורת יוסף). זו אמירה נוקבת. אם אני חי ועושה כמו אחרים, ולא משום שזהו קיומי-שלי ואלו הם חיי, הסכנה היא שאצא קרח מכאן ומכאן. את הדרך שלי אחמיץ ולזו של הזולת לעולם לא אגיע.
אדם צריך אפוא ללכת עם שני הפתקים הללו בכיסו – האחד, אני חלק מחבורה שעובדת את ה' יחד, שמפתחת שפה פנימית וקשובה ולא מפסיקה לראות גם את אלו שמחוץ לה. והשני, יש לי את האות שלי בתורה ואני נדרש לשמור אותה, לפתח ולגדל אותה, שהרי כבר נאמר "מבשרך לא תתעלם" – מהבשורה שלך, שהיא רק שלך, שרק אתה תוכל להביא אותה לעולם – אל תתעלם.
