בס"ד

שבת, 13 אפריל, 2024
הכי עדכני
שפת הגוף הלאומית זועקת למלך

שפת הגוף הלאומית זועקת למלך

אנחנו מביטים מכאן קצת בהשתאות, קצת ברחמים וקצת בהתנשאות על הבריטים, שמשקיעים כל כך הרבה אנרגיה ומשאבים לאומיים ונפשיים במוסד המלוכה שלהם, למרות שההשפעה שלו על ניהול חייהם השוטפים היא מינורית. וזוהי הזדמנות להפנות את המבט פנימה ולשאול – ומה אתנו? אנחנו רוצים מלך?

לכאורה התשובה שקופצת היא: לא. שבענו מרורות ממלכים. לא יכולים לדמיין אדם אחד שכל הסמכות תהיה בידיו. זה בטח רק יגרום יותר מחלוקות וכעסים במציאות המסוכסכת-ממילא שלנו. למעשה, גם מי שמתפללים על מלכות משיח בן דוד, בדרך כלל מתכוונים לגאולה באופן כללי ולא להקמת משטר מלוכני.

אבל אם נסתכל פחות על מה שאנחנו חושבים ואומרים, ויותר על מה שאנחנו עושים בהתנהלות הלאומית שלנו, נגלה שכנראה עם ישראל ממש צמא למלך. אולי לא מלך כזה שמנהל פוליטיקה קטנה, אבל בהחלט מישהו שיהיה מצפן מוסרי, שההכרעות הערכיות יהיו נתונות דווקא בידיו, שיידע להציב גבול לממשלה ולשאר זרועות השלטון.

יש לנו חור בלב הלאומי בצורת מלך. אך הוואקום הזה לא נשאר ריק. ישנו מוסד שזיהה את הצורך שלנו במלך, והפך עצמו למלך דה-פקטו. חבריו בוחרים את עצמם לכל החיים וכל ביקורת עליו נחשבת פגיעה ביסודות המשטר העמוקים ביותר. אני מדבר כמובן על בית המשפט העליון, שלא מהסס להעמיד את עצמו מעל כל האחרים, ושלוקח לעצמו סמכויות שאין בשום מדינה אחרת בעולם.

אני לא טוען שזה בסדר שבית המשפט העליון תפס את העמדה הזו, אלא מנסה להסביר למה זה הצליח לו. הצליח לו כי יהודים לבם רוצים בתוך תוכם להעמיד מעל כל מעשיהם מצפן מוסרי וערכי.

לכן הימין מפסיד תמיד לשמאל בשדה המשפטי. כי כשצד אחד מדבר בשפה של ערכים, וצד שני בשפה של כדאיות ומשילות – יהודי יעדיף תמיד את הערכים, גם אם הם כוזבים. הוא מרגיש שאחרת החיים שלו הם חסרי משמעות, הישרדותיים בלבד. וזהו הטעם שהסנטימנט הציבורי עדיין נוטה לטובת בית המשפט העליון, למרות כל עוולותיו. לכן בגלל הניתוק מהתורה אנשים נאלצים לרומם את הדמוקרטיה למדרגת תורה ולהפיק ממנה בכוח טיפות דלוחות של הכרעות ערכיות ומהותיות, במקום ליהנות ממפלים שוצפים של דברי אלקים חיים שרק מחכים שנרווה מהם לחיים הלאומיים שלנו.

אז אולי לא כדאי כל כך להתנשא על הבריטים. נראה שהם מרגישים זקוקים למלך גם כשהוא ייצוגי בלבד. כל שכן אנחנו, ששפת הגוף הלאומית שלנו זועקת בבקשה למלך. אולי כדאי שנמליך את המלך שלנו באופן מודע ולכתחילאי, ולא ניתן לערכים זרים למלוך עלינו בערמה. אם נכיר בצורך הזה שלנו, נלמד לבקש מלך אמיתי, שישמש לנו מצפן מוסרי ויוליך אותנו אל מימוש הייעוד האלוקי שלנו. הוא לא מוכרח להיות מלך שמתעסק בניהול השוטף. בשביל זה יש ממשלה נבחרת. הוא לא חייב להיות מלך שמחליט לבד בשרירות לב. בשביל זה יש יועצים ומנגנון – שגם הם יכולים לעמוד לבחירת הציבור.

אבל אנחנו צריכים דמות שנוכל להביא לפתחה הכרעות גדולות באמת. כאלה שקשורות לזהות היהודית, למערכת היחסים עם אומות העולם, לארץ ישראל, לאיזונים בין חלקי העם – והדמות הזו תכריע עבורנו. כלומר תדע לזהות את הרצון הפנימי הפועם בנו כעם, מעבר לאילוצי הפוליטיקה וההישרדות. לא תמיד נהיה מבסוטים מההכרעה, אבל יהיה לנו אמון כללי שמדובר באדם שמסור לה' אלוקיו, ושמלכותו היא ביטוי שקוף ככל האפשר של מלכות ה'.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן