יהודה היה בעל תשובה. הכרתי אותו כי הוא היה מגיע ללמוד איתי פעמיים בשבוע, וגיליתי אדם עמוק, חושב ורציני, לכן כאשר התיישבתי לידו באירוע חברתי מסוים ידעתי שמובטחת לי שיחה מעניינת.
פניתי אליו ושאלתי אותו שאלה שהיה ברור לי שהוא ישמח לענות עליה: כיצד חזרת בתשובה. עד אז הניסיון שלי הוכיח שכל בעל תשובה שמח לשתף אחרים באותם ימי בראשית של מסע נפלא. אבל ההלם שלי לא איחר לבוא, תגובתו לשאלתי הייתה פשוטה וחדה: "לא רוצה לספר לך!".
לא הבנתי מה פתאום יהודה, שהכרתי כאדם נוח לבריות וחברותי פתאום נסגר בצורה כל כך הרמטית. פניתי אליו ושאלתי אותו למה הוא לא רוצה לספר לי, והוא ענה בפשטות: "כי לא תאמין לי".
בנקודה זו אפילו קצת כעסתי, הרי שמעתי סיפורים שונים ומשונים על גורמים לחזרה בתשובה, זה מה שהופך אותם לכל כך מעניינים, אז למה שאני לא אאמין לו, למה הוא שונה כל כך מכל האחרים? שיתפתי אותו בתחושותיי, והוא הגיב ואמר שהסיפור שלו שונה.
בנקודה זו הבנתי שזו רק סיבה ללחוץ עוד יותר, וכנראה שעשיתי עבודה לא רעה, כי הוא נשבר והתחיל לספר.
"זה היה בתקופה שאחרי שירותי הצבאי. החיים היו בסדר גמור, לא עברתי משברים, ולא חיפשתי איזה עומק רוחני, פשוט חיים.
"באחד הימים, כשאני הולך ברחוב, פגשתי מכר דתי, לא היה מדובר בידיד נפש שלי שהכיר אותי לעומק וגם מידת דתיותו לא הייתה מי יודע מה, אבל כך קרה שהתחלנו לדבר.
"המכר שאל לשלומי ומה אני עושה, וסיפרתי לו שאני סיימתי את שירותי הצבאי ושאני לא ממש יודע מה התוכניות לעתיד.
"המכר הזה הסתכל עליי", בנקודה זו הסתכל עליי יהודה במבט חודר ובחן אם אני מקשיב, ואז המשיך "ופנה אליי ואמר לי: עד מתי תסתובב ככה, יהודה, אתה צריך לחזור בתשובה!".
"אז חזרתי בתשובה", הוא סיים את הסיפור. אני הייתי בהלם, ושאלתי "ו…?", והוא ענה "וזהו, אין יותר שום דבר", והמשיך "אתה רואה! לא רציתי לספר לך, ידעתי שלא תאמין לי".
לקח לי אמנם זמן קצר להתאושש מהסיפור המפתיע הזה, אבל ברגע שהתאוששתי, קלטתי שהסיפור הזה הוא הסיפור האמיתי של עשיית תשובה.
דווקא תשובה שמגיעה ממקום של תובנה או סיפור מורכב, היא תשובה שבמובנים רבים חסרה משהו בסיסי ביותר, ואילו התשובה הזו, הפשוטה, נטולת ההיגיון, היא התשובה השלימה.
בואו נעצור רגע, ונשאל את עצמנו: מה זו תשובה?
הרבי באחת משיחותיו (לקוטי שיחות ב, שבת תשובה) עורך הבחנה בין המושג "תשובה" בלשון הקודש ובאנגלית, לדוגמה, שם היא קרויה בשם "ריפנטנס" (repentance), שהתרגום המילולי שלה הוא "חרטה".
בעוד שחרטה פירושה שאני מוסיף דבר נוסף על מציאותי, הרי שתשובה פירושה שאני חוזר למשהו שממנו התרחקתי.
התשובה הטהורה היא במקום שבו האדם פשוט חוזר למקור הכי פשוט ונקי שלו, למקום שבו אין היגיון, אין טעמים וסיבות, אין התחכמויות, למקום הכי בראשיתי וטהור שאליו הוא יכול להגיע, פשוט להיות בן לאבא.
במאמר נפלא (לקוטי תורה שבת שובה, ד"ה "שובה ישראל"), עומד אדמו"ר הזקן על המעלה של בעל התשובה על פני משה רבינו, שכן משה רבינו ביקש לראות את ה', ונענה "וראית את אחורי", ואילו בעל תשובה מגיע למקום עליו נאמר "כי עמך הסליחה", להיות ממש עם הקב"ה באותו המקום.
הוא מסביר שמשה רבינו ביקש לחוות את הקב"ה ממקום פנימי, אבל הוא הגיע עם הידע שלו, עם החוויה הרוחנית שלו, ועל כך אמר לו הקב"ה שהוא לא יוכל לחוות אלא את המקום החיצוני, משום שהידע והחוויה חוצצים ביניהם, אבל מנגד, בעל תשובה שמגיע לקב"ה ללא ידע או ציפיות, ללא חוויות קודמות, פשוט מגיע בשביל להתאחד, ולכן הוא אכן משיג מקום שמשה רבינו לא השיג – להיות במחיצה אחת עם הקב"ה.
זה גם הפירוש החסידי שמעניק אדמו"ר הזקן לפרק התהילים אותו אומרים בעשרת ימי תשובה – "ממעמקים קראתיך ה'". כאשר האדם קורא לאלוקים מהעומק הכי פנימי שלו, מהמקום הנקי והעמוק שבו אין ידע מוקדם, אין סטיגמות או ציפיות, הוא נענה מצד הקב"ה בכך שהוא זוכה לגעת באותו עומק אלוקי, ללא מסכים וללא מחיצות, פשוט לגעת באלוקים, ולכן במקום הזה פתאום מגלים איך שכל העוונות נעלמו להם, כי אין כאן כבר מקום לפעולות קודמות, עכשיו אנחנו פשוט ביחד.
דומה שהדוגמה הנפלאה ביותר לרעיון הזה, היא בסיפורו של בעל התשובה המפורסם – רבי אלעזר בן דורדיא (עבודה זרה יז, א, כפי שהוא מוסבר בלקוטי תורה, פרשת אחרי ד"ה "כי ביום הזה יכפר עליכם" ועוד), שלא הגיע לתשובה מתוך סמינר ששינה את תפיסת עולמו, גם לא מתוך חוויה מטלטלת, אלא מאמירה אחת קטנה שפגשה אותו, את עצמותו ומהותו, שממנה הוא הבין שכביכול אין לו תקנה.
אבל לא פחות מטלטל מהאמירה שהופנתה אליו על ידי אותה אשה לא הגונה, הוא המשך הסיפור.
לאחר שרבי אלעזר בן דורדיא מתעורר, הוא פונה להרים ולגבעות ומבקש מהם שיבקשו עליו רחמים והם מסרבים, הוא ממשיך ופונה לשמים ולארץ ומבקש מהם שיבקשו עליו רחמים והם מסרבים, הוא פונה לחמה וללבנה ואחר כך לכוכבים ולמזלות, אבל גם מהם הוא מקבל סירוב, ואז מספרת הגמרא:
"אמר: אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו".
המקום הזה שבו רבי אלעזר בן דורדיא קולט שאם הוא רוצה לחזור בתשובה, לא יכול להיות שום דבר שיחצוץ בינו ובין הקב"ה, שום דבר שישמש אותו כ'סנגור', הוא המקום שבו הוא מביא את עצמו, 'בלי שטיקים ובלי טריקים', פשוט את עצמו, ואז הוא מתקבל כבעל תשובה, עד שיוצאת בת קול מן השמים ואומרת:
"רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא".
