המתקפה על חופש הביטוי במערב, בייחוד בקמפוסים האוניברסיטאיים, מדאיגה אותי יותר ויותר. חופש הביטוי מוגבל בשם "המרחב הבטוח", כלומר מרחב המגן על אדם מפני שמיעת דעות המצערות אותו, בשם הדרישה ל"אזהרות טריגר" ובשם המלחמה נגד "מיקרו־אגרסיות", כלומר נגד כל אמירה שמישהו עלול לחוות אותה כמעליבה גם אם לא הייתה בה שום כוונה כזו.
הדברים הרחיקו לכת כל כך, שבתחילת שנת הלימודים האקדמית הנוכחית אסר קולג' אוקספורד על השתתפות של נציג "האיגוד הנוצרי" ביריד בתחומו בעקבות דרישת סטודנטים. הללו טענו שהדבר פוגע בהם כי לנצרות יש "היסטוריה של הומופוביה וקולוניאליזם". המקרים של ביטולי הזמנת מרצים בעלי דעות "שנויות במחלוקת" התרבו מאוד: מספרם בקולג'ים בארצות הברית עלה מ-6 בשנת 2000 ל-44 בשנת 2016.
למגמה הזו יש מניעים נאצלים: להגן על רגשותיהם של אנשים פגיעים. זהו שיקול אתי לגיטימי. ההלכה מתייחסת ללשון הרע בחומרה מופלגת ומטילה סייגים רבים על הדיבור על הזולת. חז"ל אמרו ש"המלבין פני חברו ברבים", כלומר משפיל אותו, "כאילו שופך דמים". הם אף דרשו מעצמם לדבר בלשון נקייה והשתמשו בלשון סגי נהור כדי לא להעלות על דל שפתיהם דברים הנשמעים מכוערים או פוגעים.
אבל מרחב בטוח באמת איננו מקום שבו משתיקים דעות נוגדות. להפך: זה מקום שבו אדם מקשיב בכבוד לדעות הסותרות את דעתו, ביודעו שאם כך יעשה, גם דבריו שלו יזכו לכבוד ולאוזן קשבת. זהו החופש האקדמי, והוא נחוץ לחברה חופשית כאוויר לנשימה. כדברי ג'ורג' אורוול, "אם יש לחירות משמעות, משמעות זו היא הזכות לומר לאנשים מה שאין הם רוצים לשמוע".
ג'ון סטיוארט מיל, הפילוסוף בעל 'על החירות', כתב כי הפגיעה החמורה ביותר בחופש היא "להציג את האוחזים בדעה המנוגדת כאנשים רעים ולא מוסריים". דבר זה קורה כיום במוסדות האמורים להיות מגיניו של החופש האקדמי. אנו קרובים קרבה מסוכנת למה שג'וליאן בנדה תיאר ב-1927 כשטבע את המונח "בגידת האינטלקטואלים": הידרדרות החיים האקדמיים לכדי זירה של "מתן תשתית אינטלקטואלית לשנאות פוליטיות".
מפליא לראות כי ביהדות, עוד מראשיתה, הוויכוח ושמיעת הדעות המנוגדות עומדים בלב החיים הדתיים. בפרשתנו ניתן לכך ביטוי עז: משה מתווכח עם אלוקים. זוהי אחת התכונות המדהימות ביותר של האיש משה. הוא מתווכח עם אלוקים כבר בפגישתם הראשונה, בסנה. ארבע פעמים הוא הודף בטענות שונות את קריאתו של ה' אליו להוציא את בני ישראל לחופשי, עד שה' כועס עליו. נועזים אף יותר הם הדברים שמשה מטיח כלפי ה' בסוף הפרשה: "אֲדֹ־נָי, לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה? לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי? וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה – וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ".
זו צורת התבטאות חריגה של אדם המדבר אל אלוקים. אבל משה אינו הראשון בתורה העושה כן. הראשון היה אברהם, שלמשמע כוונתו של אלוקים להשחית את ערי הכיכר קרא, "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?". דומה לכך השאלה הקשה ועתיקת היומין שהציב בפני ה' הנביא ירמיהו, "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה, שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד?". באותו רוח התריס הנביא חבקוק, "לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים, תַּחֲרִישׁ בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ?". בספר איוב, ה' מצדד באיוב שערער על הצדק האלוקי וגוער ברעיו שהגנו עליו: "כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב". בקיצור, השמיים אינם "מרחב בטוח" במובן העכשווי של הביטוי. להפך: אלוקים אוהב את אלה המתווכחים איתו – כך עולה מן התורה, מן הנביאים ומן הכתובים.
באורח מפתיע לא פחות, חז"ל המשיכו את המסורת הזו ונתנו לה שם: מחלוקת לשם שמיים. ככזו הם מגדירים מחלוקת שמטרתה בירור האמת, להבדיל ממחלוקת לשם ניצחון. כך הייתה היהדות לציוויליזציה שכל כתביה הקאנוניים הם אוספים של מחלוקות – אולי היחידה בעולם שהיא כזו. מדרשי חז"ל מושתתים על העיקרון כי לתורה "שבעים פנים" וכל פסוק פתוח לפירושים רבים. המשנה גדושה במשפטים בתבנית "רבי א' אומר ב', רבי ג' אומר ד'". הגמרא אומרת כי הקדוש ברוך הוא עצמו אומר על דעותיהם החלוקות של בית הלל ובית שמאי "אלו ואלו דברי אלוקים חיים".
במהדורות המקראות הגדולות, הטקסט המקראי מוקף בפירושים רבים ואפילו בפירושי פירושים. במהדורות התלמוד הבבלי, הטקסט של הגמרא מוקף בפירושיהם הסותרים לא־פעם של רש"י ושל בעלי התוספות. הרמב"ם נקט צעד כמעט חסר תקדים כאשר, בחיבורו הגדול 'משנה תורה', הציג רק את המסקנה ההלכתית שלו, בלי המחלוקות שקדמו לה. ההמשך אירוני אך צפוי: 'משנה תורה' עצמו נדפס כיום כשהוא מוקף בשלל פירושים החולקים זה על זה וגם על הרמב"ם עצמו. היהדות מוצאת קדושה בוויכוח.
מדוע? ראשית, מפני שרק אלוקים יכול לראות את האמת בשלמותה. אנו בני התמותה יכולים לראות בכל רגע נתון רק שברירים מן האמת, ועל כן אנו נידונים לריבוי נקודות מבט. אנו רואים את המציאות באופן אחד עכשיו, באופן אחר ברגע אחר. התורה מספקת לנו המחשה דרמטית לכך בשני פרקיה הראשונים. שניהם מספרים על בריאת העולם, ושניהם אמיתיים, אבל הם אמורים משתי נקודות תצפית. הקולות השונים של הכוהן לעומת הנביא, בית הלל לעומת בית שמאי, הפילוסוף לעומת המיסטיקן, ההיסטוריון לעומת המשורר – כל אחד מהם יש בו איזה היבט מהותי של החיים הרוחניים. גם בתוך סוגה אחת יש קולות רבים: "אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד", אמרו חז"ל. התורה היא שיחה, היא יצירה לקולות רבים.
שנית, מפני שביסוד הצדק והמשפט עומד העיקרון המכונה במשפט הרומי audi alteram partem, "שמע את הצד השני". לכן רוצה אלוקים באברהמים, משה'אים, ירמיהואים ואיובים שיתווכחו איתו; שיעמדו לפניו כסנגורים ויבקשו רחמים על מישהו, או יקראו לו, כמו משה בסוף פרשתנו, לחוש לעזרת עמו. כדי שהצדק ייעשה, וכדי שייראה, נדרש לשמוע הן את התביעה הן את ההגנה.
החופש לחלוק חיוני לכל חברה המבקשת את האמת והצדק. הנצי"ב כתב בפירושו לתורה 'העמק דבר' כי חטאם של בוני מגדל בבל היה שהטילו איסור על המחלוקת. לא "מרחבים בטוחים" דרושים לנו אם כן, אלא תרבות דיון שבה כורים אוזן גם לדעות שלא נעים לשמוע. אחד מן היפים במאמרי חז"ל הוא זה המסביר מדוע ההלכה נקבעה בדרך כלל על פי בית הלל: "מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן".
מהיכן למדו זאת? מהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, שהאנשים שבחר בהם להיות נביאיו הם אלה שהיו נכונים לקיים מחלוקת לשם שמיים אפילו עם השמיים עצמם – למען הצדק והאמת. כל אחד מאתנו הלומד להקשיב לדעות שונות משלו, ולהבין שהדבר אינו מצמצם אותו אלא מגדיל אותו, מגלה רעיון משנה־חיים: הרעיון של מחלוקת לשם שמיים.