תמר, שסיפור נישואיה לבניו של יהודה מופיע בפרשתנו, דומה באופן מתעתע משהו לדמות מקראית אחרת: רות, כלת נעמי, גיבורת המגילה המלבבת הקרויה על שמה. קווי הדמיון בין סיפוריהן רבים ומפליאים. הנה כמה מהם:
שני הסיפורים מתחילים בירידה, נדידה אל סביבה לא-עברית. סיפורה של תמר אף מתחיל במילה זו: "וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו". יהודה הלך לגור בין הכנענים. מגילת רות פותחת בהליכתו של אלימלך עם אשתו ובניו לגור במואב. בשני המקרים יש "נישואי תערובת", במושגי זמננו. יהודה מתחתן עם אישה כנענית; בניו של אלימלך נושאים להם נשים מואביות. בכל אחד מהסיפורים שני בנים מתים: בניו הגדולים של יהודה, ער ואונן, כמו גם בניו של אלימלך, מחלון וכליון. בשני המקרים האישה גיבורת הסיפור נשארת אלמנה ללא ילדים.
שאלת היחלצותן של האלמנות מן העריריוּת ממלאת תפקיד מרכזי בכל אחד מן הסיפורים, אך בדרכים שונות. תמר נידונה להישאר ללא בעל מפני שמותר לה להינשא רק לבנו הנותר של יהודה, שֵלה, ויהודה מונע אותו ממנה. לכאורה הוא עושה זאת בשל גילו הצעיר של שלה, אך בעצם מפני שהוא חושש שיקרה לו מה שקרה לאחיו הגדולים לאחר שהתחתנו עם תמר:
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ, שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי. כִּי אָמַר, פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו. וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ.
המקרה של רות הפוך. נעמי, שנותרה אלמנה ללא ילדים חיים, מפצירה בכלותיה לא ליפול בידי אותו גורל. הרי להן, להבדיל ממנה-עצמה, יש מפלט. הן יכולות להישאר בארצן, מואב, ולהתחיל מחדש:
וַתֹּאמֶר נָעֳמִי, שֹׁבְנָה, בְנֹתַי. לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי? הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים? שֹׁבְנָה, בְנֹתַי. לֵכְןָ. כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ. כִּי אָמַרְתִּי, יֶשׁ לִי תִקְוָה, גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים – הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ? הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ? אַל, בְּנֹתַי
תמר היא אם כן אלמנה מנועת-נישואים, עגונה. ואילו רות נותרת צרוּרה מרצונה. לשתיהן מזומן בשלב הזה גורל דומה: עריריוֹת, פגיעות, בלי בעל או ילדים שייתנו להן מקום בחברה השבטית והמשפחתית בת הזמן. שתיהן ילדות-חוץ בחברה גם מבחינה נוספת: הן נוכריות. רות מואבייה. המואבים היו אויבי ישראל מימים ימימה. אשר לתמר, על פי מסורת חז"ל היא הייתה מצאצאי שם בן נוח, כמוה כבני ישראל; אך היות שהתורה אינה מספרת לנו מאיזו משפחה באה, והיות שהיא מופיעה בסיפור מיד לאחר שמסופר שיהודה עזב את אחיו והתחתן עם בת איש כנעני, נראה כי אנו אמורים להניח שגם היא הייתה "נוכרייה" במובן זה או אחר, ולא קרובת משפחה.
שתי הנשים הונעו מתוך נאמנות מסוג מסוים: הנאמנות שהיא יסוד דין הייבום. התורה אומרת על האלמנה-ללא-ילדים הנישאת לגיסה, "וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל". על אותה דרך מסביר בועז לגבי נישואיו הקרובים עם רות: "וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ". תמר ורות שומרות אפוא שתיהן אמונים לבעליהן המתים ושואפות ללדת ילד שיישא את שמו. שתיהן גם מפגינות נאמנות להורי בעליהן: רות שדבקה בנעמי וסירבה להיפרד ממנה, ותמר שדאגה שלא לבייש את יהודה ברבים.
ברגע המכריע בסיפוריהן, תמר ורות מגלות תעוזה רבה. תמר מתחפשת לקדֵשה. רות מחכה שבועז יירדם בגורן, ואז –
וַתָּבֹא בַלָּט וַתְּגַל מַרְגְּלֹתָיו וַתִּשְׁכָּב. וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת, וְהִנֵּה אִשָּׁה שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו. וַיֹּאמֶר, מִי אָתּ? וַתֹּאמֶר, אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ; וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ, כִּי גֹאֵל אָתָּה"
רות חרגה כאן ממה שנעמי הציעה לה לעשות. נעמי אמרה לרות לקראת אותו ערב לבוא ולגלות מרגלותיו של בועז – "וְהוּא יַגִּיד לָךְ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין". היא שיערה שבועז ייטול את היוזמה. אך רות לקחה את המושכות באומרה לבועז, כהמשך ישיר לתשובתה לשאלה מי היא, "וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ, כִּי גֹאֵל אָתָּה": היא מבקשת שיתחתן איתה ואף מבהירה לו שזו חובתו. תמר ורות, במילים אחרות, מכתיבות את קצב האירועים.
בשני הסיפורים מתבצע משהו הקרוב לייבום: בועז ויהודה הם קרובי הבעלים המתים אך אינם אחֵיהם וגם אינם הקרובים ביותר אליהם. לתמר ישנו מועמד לייבום ממש – שלה, בנו השלישי של יהודה. אצל רות זהו הגואל הפוטנציאלי שמסרב ואינו זוכה להיקרא בשמו, אלא מוצג כ"פלוני אלמוני".
ולבסוף, בשני המקרים משבח הגבר את תכונות המופת של האישה. יהודה אומר על תמר, "צָדְקָה מִמֶּנִּי". ובועז אומר לרות:
הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ – וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם. יְשַׁלֵּם ה' פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו.
ועוד, בהמשך: "הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם דַּל וְאִם עָשִׁיר".
קווי דמיון אלה מובלטים מכדי שיהיו מקרים; ומגילת רות עצמה, בפסוקי הסיום שלה, מסבירה את הקשר. כאשר מאשרים זקני העיר לבועז לקנות את נחלת נעמי ולהתחתן עם רות, הזקנים והעם מברכים אותו כך:
יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל … וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה.
וכאן באה רשימת יוחסין של עשרת הדורות מפרץ, בנם של תמר ויהודה, עד המלך דוד. הדור השביעי ברשימה זו הוא עובד, בנם של רות ובועז. באילן היוחסין של שושלת המלוכה של עם ישראל, בית דוד שעתיד לשוב ולמלוך, נמצאות תמר ורות, שתי נשים שמידותיהן הטובות ונאמנותן, חסדן וחשאיותן, ודאי תרמו לגדולתו של דוד.
נשים, אלמנות ללא ילדים, נוכריות. תמר ורות, שהכוח היחיד שבידיהן הוא העוז המוסרי שלהן, כתבו את שמותיהן בתולדות ישראל כדמויות מופת שהולידו מלוכה – להזכירנו, במקרה ששכחנו, כי המלכותיות האמיתית טמונה באהבה ובנאמנות, וכי הגדוּלה נמצאת פעמים רבות דווקא במקום שאין מצפים למוצאה בו כלל.
בס"ד
יום שני, 17 פברואר, 2025
הכי עדכני
16:46
16:20
16:17