אנחנו "קהילת יעקב", "עם ישראל": אנו ואמונתנו נקראנו בשמותיו של יעקב. מדוע יעקב נחשב אבי עמנו, גיבור אמונתנו?
היו ליעקב יחסים מתוחים עם אחיו עשו, עם נשותיו רחל ולאה, עם חותנו לבן, ועם שלושת ילדיו הגדולים ראובן, שמעון ולוי. בכמה מקרים הוא היה, לכאורה, אחוז פחד. באחרים הוא פעל בדרך שנראית שלא כיושר מוחלט. לפרעה ששאל אותו על ימי חייו ענה כי "מְעַט וְרָעִים הָיוּ". מגיבורהּ הגדול של אומה ואמונה מקובל לצפות לרקורד מלהיב יותר.
הדרך המוצלחת ביותר לענות על כך היא לחשוב על מושג המסע.
היהדות רואה את האמונה כמסע. זה מתחיל במסעם של אברהם ושרה, שעזבו את ארצם ומולדתם ובתי אבותיהם והלכו ליעד לא ידוע, הארץ אשר ה' יַראֵם. אחריו בא המסע המכונן של עם ישראל: יציאת מצרים, נדודיהם הממושכים של בני ישראל במדבר בדרך מבית־עבדים לארץ המובטחת.
להיות יהודי פירושו לנוע, לנסוע, ורק במקרים נדירים להתיישב במקום. משה הזהיר את העם מפני הסכנה הטמונה בהשתקעות ובהתרגלות, בתפיסת המצב הקיים כמובן מאליו, אפילו בארץ ישראל: "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם…" (דברים ד, כה). לצורך כך באות המצוות המחייבות אותנו להזכיר לעצמנו את העבר – את שנות העבדות במצרים, את סוכות העראי במדבר – ומצוות כגון השמיטה המזכירות לנו שהארץ שייכת לה' ואנחנו רק "גֵרִים וְתוֹשָׁבִים" בה (ויקרא כה, כג).
להיות יהודי פירושו לעולם לא להרגיש לגמרי בבית. להיות יהודי פירושו לחיות בתוך המתח שבין שמים וארץ, בין בריאה להתגלות, בין העולם כפי שהוא לבין העולם שאנו נקראים לברוא, בין גלות לבין בית, בין האוניברסליות של היותנו בני אדם לבין הפרטיקולריות של הזהות היהודית. יהודים אינם עומדים בלי לנוע – אלא בשעה שהם עומדים לפני א־לוהיהם. הכל ביקום נמצא בתנועה מתמדת: הגלקסיות, הכוכבים, וגם האטומים וחלקיקי היסוד המרכיבים אותם. וכך גם הנפש היהודית.
אנחנו תרכובת לא־יציבה של עפר הארץ ונשמת א־לוה; כך אנו מאמינים, ומאמונה זו נגזר שוב ושוב הצורך לבחור ולהכריע בין אפשרויות נעלות שיגביהונו אל רום האידיאלים שלנו לבין אפשרויות ירודות שיכווצו אותנו לכדי יצורים זערוריים רדופי זוטות. לחוות את החיים כמסע פירושו לשאוף מדי יום להיות גדולים מכפי שהיינו ביום האתמול; לגדול כיחידים ולגדול כציבור.
המסע הוא אם כן מטפורה מרכזית לחיים היהודיים. מה ההבדל, בהקשר זה, בין אברהם, יצחק ויעקב?
חייו של אברהם ממוסגרים בשני מסעות, שעל שניהם נצטווה במילים "לך לך". בראשון נצטווה לעזוב את ארצו ואת בית אביו, והשני הוא עקדת יצחק, שבה נאמר לו "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה" (בראשית כב, ב). בשני המקרים אברהם נענה לקריאה בלי היסוס והלך מיד, אף כי מבחינה אנושית אלה היו מסעות קשים מנשוא. במסע הראשון נצטווה לעזוב את אביו. בשני – להיפרד מבנו לנצח. הוא נדרש לוותר על עברו ועל עתידו. אברהם הוא בעל אמונה טהורה. הוא אוהב את אלוקים ובוטח בו באופן מוחלט. לא כל אדם יכול להגיע לידי אמונה כזו. היא כמעט על־אנושית.
יצחק הוא ההפך מכך. אברהם מוודא שיצחק לא יעזוב את הארץ. מסעו היחיד של יצחק הוא קצר טווח, ובתוך גבולות הארץ: אל ארץ פלשתים. חייו של יצחק הם הפוגה קלה מהקיום הנוודי של אברהם ושל יעקב.
יעקב שונה משניהם. המייחד אותו הוא שמפגשיו העזים ביותר עם אלוקים, שהם הדרמטיים ביותר בספר בראשית כולו, מתרחשים באמצע מסעותיו, כשהוא לבדו, בלילה, רחוק מהבית, בורח מן הפח אל הפחת: מעֵשָׂו אל לבן במסעו לחוץ לארץ, מלבן אל עשו במסעו חזרה.
במסע הראשון, זהו חלום ההתגלות הזוהֵר, חלום הסולם בין שמים לארץ שמלאכי אלוקים עולים ויורדים בו; החלום שגרם לו לומר בהתעוררו "אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי… מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה, אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱ־לֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" (בראשית כח, טז־יז). לאיש מן האבות האחרים, וגם לא למשה, לא נראה חזון מעין זה.
במסע השני, בפרשתנו, זהו המאבק המסתורי עם האיש/המלאך/אלוקים, המותיר אותו צולע אבל איש אחר משהיה: האדם היחיד בתורה שקיבל מאת ה' שם חדש לגמרי. "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱ־לֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית לב, כט); שׂריתָ – כלומר נאבַקְתָּ, או שמא נעשיתָ שָׂר.
מרתק לראות כי שתי פגישותיו של יעקב עם מלאכים מתוארות באותו פועל, פג"ע ("וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם", בראשית כח, יא; "וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱ־לֹהִים", בראשית לב, ב). הפגיעה היא פגישה מקרית, מפתיעה. השיאים הרוחניים בחייו של יעקב היו בלתי מתוכננים. הוא חשב על דברים אחרים, על המקומות שהשאיר מאחוריו ועל מה שמחכה לו. ה' הפתיע אותו.
יעקב הוא אדם שאנו יכולים להזדהות אתו. לא כל אדם יכול לשאוף אל האמונה והאמון הטוטליים של אברהם בקדוש ברוך הוא, או להתבודדות של יצחק. את יעקב קל לנו יותר להבין. אנחנו יכולים לחוש את הפחד שלו, להרגיש אתו את ייסורי המתח המשפחתי, ולהזדהות עם כמיהתו העמוקה לחיי שלווה.
העניין איננו רק שיעקב הוא האנושי ביותר בין שלושת האבות, אלא, בעיקר, שמתוך תהומות הייאוש הוא מתרומם אל פסגותיה הנישאות של הרוחניות. הוא האיש הפוגש מלאכים. הוא האדם שאלוקים מפתיע. הוא הבודד אשר דווקא בהרגישו גלמוד במיוחד הוא מגלה שאיננו לבד, שאלוקים אתו, שמלווים אותו מלאכים.
המסר של יעקב מגדיר את הקיום היהודי. גורלנו הוא לנסוע. אנחנו העם שאינו יושב בשלווה. נדירות וחטופות היו עתות המנוחה שלנו. אבל בחשכת הלילות רומם אותנו כוחה של אמונה שלא ידענו שיש לנו, וסבבונו מלאכים שלא שיערנו כי ישנם. בהולכנו בדרכיו של יעקב, גם אותנו עשוי אלוקים להפתיע.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן