בס"ד

שבת, 13 אפריל, 2024
הכי עדכני
חוקת – טעמה של פרה אדומה

חוקת – טעמה של פרה אדומה

חוק פרה אדומה שבתחילת פרשתנו נחשב לדוגמה המובהקת ביותר לחוק שאינו מתיישב עם השכל. רבותינו הבחינו היטב בקושי הטמון בקיומם של חוקים שאי אפשר להבינם במשקפיים של תועלת חברתית. רש"י מסביר בפתח פרשת חוקת: "לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל [כלומר מצערים את ישראל בדברים] לומר, 'מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה?' – לפיכך כתב בה 'חֻקָּה': גזירה היא מלפנַי ואין לך רשות להרהר אחריה". למראית עין, החוקים אי־רציונליים ואפילו נגועים באמונות טפלות.
מדרש חז"ל ידוע, המופיע במדרש תנחומא לפרשת חוקת (כו) וגם במדרש במדבר רבה (יט, ח), מספר על שיחה בין רבן יוחנן בן זכאי (ריב"ז) לבין רומאי. הרומאי טען שטקס הפרה האדומה הוא בגדר כישוף ואמונה טפלה. בעיניו נראה אבסורד שאדם שנטמא ייחשב טהור רק מפני שהיזו עליו אפר פרה אדומה מהול במים ובחומרים נוספים. תשובתו של בן־זכאי הייתה מחוכמת. הוא שאל את הרומאי אם הוא מאמין כי ייתכן שרוח רעה תשלוט באדם. הרומאי השיב בחיוב. ומה עושים אז? שאל רבן יוחנן. הגוי השיב: מגרשים את הדיבוק. מדליקים אש, מביאים שורשים, מעלים עשן, מזים מים על האדם הנגוע – והרוח הרעה סרה (כי אכן, טקסי גירוש שדים מסוג זה היו שכיחים בתרבויות קדומות). ובכן, אמר לו רבן יוחנן, ענית לשאלה בעצמך. טקס הפרה האדמה הוא טקס מסוג זה, ומגרשים בעזרתו את רוח הטומאה.
הסיפור מעניין בגלל המשכו. הרומאי הסתפק בתשובתו של ריב"ז, אך תלמידי ריב"ז לא. דחית אותו בקַש, אמרו לו, אך מה תגיד לנו? הרומאי, התכוונו התלמידים, מאמין בשדים ורוחות, אבל אנחנו לא. אנחנו יודעים שפרה אדומה לא נועדה לגרש רוחות רעות. איך תסביר לנו את הטקס הזה על פי רוחה של היהדות? תשובתו של בן־זכאי מטלטלת ברדיקליות שלה: "חייכם, לא המת מטמא ולא המים מטהרים, אלא אמר הקדוש ברוך הוא: חוקה חקקתי גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור גזרותיי, דכתיב, 'זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה'". ניכר כי רבן יוחנן עודד את תלמידיו להקשות עליו, גם במקרים כגון זו שתשובותיו משביעות את רצונם של מתווכחים גויים. הוא ותלמידיו כאחד הכירו בלגיטימיות של העלאת שאלות "למה" על התורה. אין זה מקרה. סקירה מדוקדקת של ספרות התנאים תגלה כי רבן יוחנן בן זכאי, בן הדור של חורבן בית שני, היה מחלוצי המחפשים את טעמי המצוות.
למה התכוון רבן יוחנן באומרו "לא המת מטמא ולא המים מטהרים"? האם רצה לומר שהחוקים, דיני טומאה וטהרה במקרה זה, כולם כללים אי־רציונליים נטולי היגיון שאנו נדרשים פשוט לציית להם?
אכן, יש הרואים כך את החוקים. אך נראה לי שריב"ז התכוון לומר פה דבר אחר. סבורני שהוא עשה כאן אבחנה חדה – שבזמננו ערך אותה הפילוסוף ג'ון רולס – בין שני סוגי חוקים (חוקים במובנה העכשווי של המילה): חוקים מסדירים וחוקים מכוננים. החוקים המסדירים, כשמם כן הם, מסדירים דבר שהתקיים גם בלעדיהם. למשל, דיני העבודה מסדירים תופעה קיימת, העסקת עובדים. התופעה קיימת, והחוקים באים כדי להבטיח שיתקיימו בה צדק, הוגנות וכן הלאה. בתורה, אלה הם ה"משפטים". לעומת זאת, החוקים המכוננים יוצרים תופעה. חוקי השחמט, למשל, יוצרים משחק ששמו שחמט. בלי החוקים אין משחק.
ריב"ז אומר בעצם שחוקי הטהרה הם חוקים מהסוג השני: חוקים מכוננים. הפרה האדומה אינה דומה לתרופה, משום שהטומאה איננה דומה למחלה. המחלות קיימות גם באין רופאים, מרפאים, אבחנות וטיפולים. הן היו קיימות לפני כל אלה. לעומת זאת, הטומאה והטהרה לא התקיימו לפני שניתנו חוקיהן. לפני הינתן חוקת התורה, המוות לא טימא והמים לא טיהרו.
החוקים יצרו אפוא מציאות חדשה, אך אין פירוש הדבר שהם אי־רציונליים או בלתי־ניתנים להבנה. אדרבה: חוקי הטומאה והטהרה, עם כל המסתורין והמורכבות שבהם, מושתתים על היגיון פשוט. הם קיימים בגלל הפרדוקס הקיצוני של המשכן והמקדש. המצווה לבנות את המשכן הייתה היענותו של הקב"ה לתפילתו של משה, לאחר חטא העגל, שבה ביקש בעצם שה' יהיה קרוב יותר לעם. המשכן נבנה כמקומה של השכינה – והפרדוקס ברור: איזה בית יכול להכיל את אלוקים, שאינו תָחום לא במרחב ולא בזמן? אלוקים אינסופי, ואילו אנו והמשכן (והמקדש, לימים) סופיים. אלוקים נצחי, ואנחנו בני תמותה. זה שורש ההקפדה הקיצונית של ההלכה על כך שהקו המבדיל בין האנושי לאלוקי לא יטושטש – בייחוד לא במשכן ובמקדש. המשותף לכל צורות הטומאה הוא שהן קשורות במציאות המוות, בעובדה שאנו יצורים בעלי גוף בעולם גשמי הנתונים ל"אַלְפֵי פִּגְעֵי הַטֶּבַע, מְנַת כָּל בָּשָׂר", כלשונו של המלט. כדי להיכנס לחלל מקודש, שאנו מרגישים בו קרובים אל האינסוף ואל הנצח, עלינו להרחיק את עצמנו מכל מודעות למוות, לחולי ולניוון. וזה עניינו של טקס הפרה האדומה.
הטקס, מלמדנו רבן יוחנן, איננו אי־רציונלי. העניין אחר: שהטהרה שהוא מביא והטומאה שהוא מסיר אינן תכונות ממשיות הניתנות לגילוי בלי קשר לחוק. לא צילום רנטגן ולא סקירת אם־אר־איי ולא שום מבחן אמפירי אחר יכול לגלות אם אדם או חפץ הוא טהור או טמא. הקטגוריות הללו קימות רק בעולם שהחוק יצר. החוק יצר עולם זה מטעמים הגיוניים, אך היגיון זה אינו סוג ההיגיון שאדם העומד מחוץ למערכת יכול להבין.
הגיונו של החוק הוא שהתורה מבקשת להטמיע בתודעה היהודית רעיון שאולי נראה לנו מובן מאליו, אבל בזמנו היה מהפכני: המוות מטמא. את אלוקים יש לחפש בחיים ולא במוות. למוות אין קשר לקדושה. להפך, המגע עם המוות אוסר על האדם לבוא במגע עם אלוקים. על דוד המלך נאסר לבנות את המקדש כי הוא היה קודם לכן לוחם ושפך דמים (דברי הימים א' כב, ח). על אנשי קודש – כוהנים, ובמיוחד הכוהן הגדול – מוטלות מגבלות המרחיקות אותם מגוויות (ויקרא כא). בדתות אחרות בעולם העתיק התפללו לאבות מתים; לא כן ביהדות. ברוב הדתות, החיים שלאחר המוות הם העיקר, ובהם מגיע האדם לשמיים; ביהדות מתבקש האדם החי להתעלות ולהתקדש. שוב ושוב מזכיר לנו התנ"ך את זאת: "לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ" (תהלים קטו, יז); "הֲיוֹדְךָ עָפָר? הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ?" (תהלים ל, ט); "כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֶךָ, בִּשְׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָּךְ?" (תהלים ו, ה). אלו הן הכרזות רדיקליות. אלוקים שוכן בחיים. כדי להתקרב אליו יש להתנקות מכל נגיעה של מוות.
כל זה היה בוודאי ברור לתלמידיו של רבן יוחנן. אבל הוא אמר להם עוד דבר: אל תחשבו שהקשר בין החוק לבין טעמו הוא תמיד ישיר, מורגש ומיידי. טוב לחפש את טעמי המצוות – אבל לטעם יש גבולות. השכל האנושי חייב לקבל על עצמו ענווה.
חכמה אמיתית היא זו המכירה בגבולותיה. דבר הדומה למשפט גֶדֶל המפורסם בתחום הלוגיקה המתמטית: שכל מערכת כוללת אמתות שאי־אפשר להוכיחן מתוכה. ללוגיקה יש גבולות. לשכל יש קווי תיחום. ה"חוקים" בתורה הם כללים המכוונים לא להשגת תוצאות מיידיות אלא לעיצובה של רגישות לאומית בטווח הארוך. החוקים מאמנים את העם לכבד גבולות ולהוקיר את החיים.
ריב"ז לא הטיף לחיים של ציות עיוור. הוא הדריך את תלמידיו לחפש טעמים למצוות. אך הוא גם לימד אותם להכיר בכך שיש דברים שאינם מובנים מיד. לפעמים חוק הנראה מסתורי לבני דור אחד נראה לדור הבא ברור כשמש. מושג החוק מלמד אותנו לא לפסול דברים שעדיין לא הבנו. יש בחיים היבטים התובעים מאתנו לסמוך על חוכמה שהיא גדולה מחוכמתנו. עלינו לשאוף להבינם ככל שנוכל, אך גם להיות ענווים דיינו להשאיר מקום גם לבלתי מובן.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן