הבעל שם טוב, כך מספרים, היה מהלך בעיירות ובכפרים ושואל יהודים לשלומם. וכולם, גם עניים שבעניים, היו עונים כמובן, כדרך יהודים מאמינים, "ברוך השם". גם יהודים שלא זכו לעושר ולהצלחה, ואפילו כאלה שאינם מצויים בלימוד תורה, יודעים כי יש להם סיבות טובות להודות לה'. כשהיו שואלים את הבעל שם טוב עצמו מדוע הוא שואל תמיד לשלום הנקרים בדרכו, היה עונה בפסוק: "וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל" (תהילים כב, ד). בכל פעם שיהודי אומר "ברוך ה'", הוא משתתף בתהילתו זו בהכתרת ה' ועושה כיסא לשכינה.

המילים "ברוך ה'" מופיעות בפרשת השבוע שלנו. אך לא אדם מבני ישראל אומר אותן. האומר הוא יתרו, כוהן מדיין, חותן משה. כאשר הוא שומע כי הוציא ה' את ישראל ממצרים, ומתעדכן בכל אשר עשה אלוהים למשה ולישראל, הוא לוקח איתו את בתו ציפורה אשת משה ואת נכדיו גרשום ואליעזר ומצטרף אל מחנה ישראל במדבר. משה מספר לו על התלאות ועל הטובות, ויתרו עונה: "בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה, אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם" (שמות יח, י).

שלושה אנשים בתורה משתמשים בביטוי הזה, וכולם אינם בני ברית. הראשון הוא נוח: "בָּרוּךְ ה' אֱ-לֹהֵי שֵׁם" (בראשית ט, כו). השני הוא עבד אברהם, אליעזר על פי המדרש, הנשלח למצוא אישה ליצחק: "בָּרוּךְ ה' אֱ-לֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי" (בראשית כד, כז). השלישי הוא כאמור יתרו.

האם זו מקריות, או דפוס מובהק? מדוע תהילת-ה' זו מצוטטת מפי נוח, אליעזר ויתרו, ואילו מפי בני ישראל אנו שומעים כמעט רק תלונות (למעט שירת הים, כמובן)? אולי מפני שזה טבע האדם: אדם רואה בעיקר מה חסר לו, ואילו אחרים המתבוננים בו מיטיבים ממנו להבחין בברכות שבחייו. אנחנו מתלוננים, ואחרים תמהים איך זה שאנחנו מתלוננים כשיש לנו דברים כה רבים להודות עליהם. זהו הסבר אחד.

אך אפשר שלפנינו סימפטום לעניין עקרוני יותר. התורה רומזת כך לרעיון מורכב שממעטים להבינו: שאלוקי ישראל הוא אלוקי כל האנושות, אך לא כן דת ישראל. בניסוחו של רבי עקיבא בפרקי אבות (ג, יד): "חביב אדם, שנברא בצלם… חביבין ישראל, שנקראו בנים למקום".

אנחנו מאמינים שאלוקים אוניברסלי. הוא ברא את העולם. הוא שסידר את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע. הוא שחולל את החיים ויצר את האדם. האכפתיות שלו אינה מוגבלת לעם ישראל. כמאמרנו פעמיים ביום, במזמור "אשרֵי": "טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תהילים קמה, ט). אין צורך להיות יהודי כדי להתמלא ביראה כלפי הבורא, או כדי לזהות, כיתרו, את חותם אצבעותיו בניסים שהוא מחולל. קשה למצוא עוד ספרות דתית קדומה הנוהגת כבוד כזה בדמויות העומדות מחוץ לגבולות אמונתה.

הדבר נכון לא רק באשר לשלושת אומרי "ברוך ה'". התורה קוראת למלכי צדק מלך שלם "כֹהֵן לְאֵ-ל עֶלְיוֹן". גם הוא מברך את ה': "בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵ-ל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, וּבָרוּךְ אֵ-ל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ" (בראשית יד, יח-כ).

דוגמה נוספת: ערב מהפכת סדום ועמורה, אברהם הפציר בה', "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע" (שם יח, כה). והנה, דבר דומה אומר כעבור שני פרקים אבימלך מלך גרר. כאשר ה' אומר לו שהוא ימות על כי לקח את שרה, מצטדק אבימלך שעשה זאת בתום לב, כי אברהם אמר לו שהיא אחותו, וקורא, "אֲ-דֹנָי, הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג?" (שם כ, ד).

שימו לב גם לכך שפרשתנו, הפרשה הכוללת את עשרת הדיברות ואת ברית סיני, המאורע החשוב ביותר בהיסטוריה היהודית, נושאת את שמו של יתרו, שאינו מבני ישראל. דווקא לפני מעמד הר סיני משבצת התורה עצות ארגוניות שכוהן מדיין נותן למשה. כל אלו הן דוגמאות מובהקות לנדיבות רוחנית כלפי שאינם בני ברית.

חשבו עתה על חודש תשרי, הקדוש בחודשים. ביום הראשון של ראש השנה, קריאת התורה מספרת בהולדת יצחק אך ממשיכה לגירוש הגר וישמעאל, בהצלתם בידי המלאך, ובדברי המלאך להגר: "מַה לָּךְ, הָגָר? אַל תִּירְאִי, כִּי שָׁמַע אֱ-לֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם. קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר וְהַחֲזִיקִי אֶת יָדֵךְ בּוֹ, כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ" (בראשית כא, יז-יח). ישמעאל לא נועד להיות נושא הברית, אך הוא נושע ואף נתברך.

בעלות המִנחה ביום כיפור, לאחר שבילינו כבר את רוב היום בצום ובתפילה ובווידוי, אנו קוראים בספר יונה ומגלים כי חמש מילים שאמר הנביא, "עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת" (יונה ג, ד), הספיקו כדי לגרום לכל תושבי העיר האשורית, אויבת ישראל, לחזור בתשובה. מסורת ישראל רואה באירוע זה מופת לתשובה קולקטיבית.

עדיין בחודש תשרי, בחג הסוכות, אנו קוראים בנבואת זכריה כיצד באחרית הימים יבואו כל הגויים לירושלים לחוג את חג הסוכות (זכריה יד, טז-יט).

אלו הן שלוש דוגמאות מובהקות לגישה אוניברסלית. אין משתמע מהן שבאחרית הימים כל הגויים יתגיירו – אלא דבר שונה: שכולם יכירו בא-ל האחד, בורא העולם וריבונו.

הרעיון שאפשר להימצא מחוץ למעגלותיה של דת מסוימת, ועדיין להיחשב בעיני מאמיניה כמי שמאמין בא-לוהיה, הוא אכן רעיון נדיר בעולם הדתות. מצויה הרבה יותר הגישה האומרת: א-ל אחד, אמת אחת, דרך אחת – ומי שאינו הולך בדרך זו הם הכופרים, הַדיוטה התחתונה של האנושות.

מדוע אם כן מַבחינה היהדות בין האוניברסליות של אלוקים לבין הפרטיקולריות של יחסינו איתו? התשובה: כי הדבר עוזר לנו לפתור את הבעיה הגדולה ביותר שהאנושות מתמודדת איתה, עוד מימי קדם: איך אני יכול להכיר בכבודו ובשלמותו של ה'אחר'? ההיסטוריה והביולוגיה צרבו בתודעת האדם יכולת אלטרואיסטית כלפי האנשים הדומים לו, ותוקפנות כלפי האנשים שאינם כמותו. אנחנו טובים, הם רעים. אנחנו חפים מפשע, הם אשמים. לנו האמת, הם חיים בשקר. לצידנו נמצא אלוקים, לצידם לא. מן הנטייה הזאת נולדו פשעים רבים של עמים כלפי עמים אחרים.

משום כך מלמדנו המקרא דרך אחרת. נוח, אליעזר ויתרו הם אנשי אלוקים אף כי אינם מבני בריתו. אפילו תושבי נינווה נעשים למופת של שמיעה לנביא וחזרה בתשובה. אלוקים בירך את ישמעאל כשם שבירך את יצחק. אלה הם שיעורים מהדהדים.

קשה לחשוב על עיקרון נחוץ יותר במאה ה-21. הבעיות הגדולות שהאנושות מתמודדת עמן – שינוי האקלים, הפערים הכלכליים, לוחמת הסייבר, האינטליגנציה המלאכותית – הן גלובליות, אבל יכולת ההשפעה הפוליטית היעילה שלנו היא לכל היותר לאומית. יש אי-הלימה בין הבעיות שלנו לפתרונות הזמינים לנו. אנו צריכים למצוא דרך לשילוב בין האנושיות האוניברסלית שלנו לבין הפרטיקולריות שלנו, הדתית והתרבותית.

את זאת עושה התורה בסַפרה לנו על נוח, על עבד אברהם ועל יתרו האומרים "ברוך ה'". הם מודים לו באותה לשון שבה אנו מודים לו כיום. אלוקים הוא אוניברסלי. כזו היא האנושות כולה שנבראה בצלמו. אבל ההתגלות והברית בהר סיני הן פרטיקולריות. הן שייכות לסיפור שלנו, לא לסיפור האנושי האוניברסלי.

אני מאמין שהיכולת להיות פרטיקולריים בזהותנו ואוניברסליים במחויבות שלנו לעתיד האנושות היא המסר החשוב ביותר שאנו היהודים יכולים להביא אל המאה ה-21. אנחנו שונים, אבל אנחנו אנושיים. על כן, הבה נפעל כולנו יחד, כל עם בתרומתו הייחודית, לפתור את הבעיות המשותפות היכולות להיפתר רק בפעולה משותפת.