אחת הסיבות לכך שהדת שרדה בעולם המודרני למרות מאות שנות חילון היא שהדת עונה לשלוש שאלות שכל אדם חושב שואל את עצמו בשלב זה או אחר בחייו: מי אני? למה אני כאן? מהי הדרך הנכונה לִחיות?
מענֶה לתשובות הללו איננו יכולים לקבל מארבעת המוסדות הגדולים של המערב המודרני: המדע, הטכנולוגיה, כלכלת השוק והמדינה הדמוקרטית הליברלית. המדע אומר לנו איך, אבל לא למה. הטכנולוגיה נותנת לנו כוח, אבל אינה יכולה לומר לנו איך להשתמש בכוח הזה. השוק נותן לנו אפשרויות בחירה, אבל אינו אומר לנו מה לבחור. המדינה הדמוקרטית הליברלית נמנעת באופן עקרוני מעידוד דרך חיים מסוימת. התוצאה היא שהתרבות בת זמננו פורסת בפנינו מגוון אפשרויות כמעט אינסופי, אבל איננה אומרת לנו מי אנחנו, למה אנחנו כאן, ומהי דרך החיים הראויה לנו.
ובכל זאת, אלו הן שאלות יסוד. השאלה הראשונה שמשה שואל את אלוקים, בהתגלותו הראשונה אליו בסנה, היא "מִי אָנֹכִי?" (שמות ג, יא). מובנו הפשוט של ביטוי זה, בהקשרו בתוך הפסוק, הוא שאלה רטורית: מי אני שאצליח לבצע משימה אדירה כל כך, להוציא עם שלם לחופשי? אבל מעבר למובן פשוט זה, נמצאת כאן שאלה אמתית של זהות. על פי גידולו משה היה מצרי, על פי רוב שנותיו היה מדייני – אך הנתון המכריע היה מוצאו. הוא היה צאצאו של אברהם ובנם של עמרם ויוכבד.
זהות היא עניין גנאלוגי, עניין של אילן יוחסין. זהותי קשורה לזהותם של הוריי, וזהות הוריי לזהות הוריהם, וכן הלאה. לא תמיד זה נכון. יש ילדים מאומצים. יש ילדים המתנתקים מהוריהם במודע. אבל אצל רובנו הזהות טמונה בהתוודעות לסיפורם של אבותינו. ואצלנו היהודים, עַם שעקירה ונדודים היו מנת חלקו במידה שאין דומה לה, סיפורם של אבותינו הוא כמעט תמיד סיפור של מסע, של אומץ, של סבל או בריחה מסבל, ושל כוח עמידה.
בנוסף, הגנאלוגיה עצמה מספרת סיפור. מיד לאחר שאמר למשה להגיד לבני ישראל שאלוקי אבותיהם שלח אותו אליהם, מוסיף אלוקים ואומר לו: "לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, ה' אֱ־לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי – אֱ־לֹהֵי אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב… וָאֹמַר: אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם… אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ".
העניין אינו מסתכם בכך שאלוקים הוא אלוקי אבותיהם. הוא גם האלוקים שהבטיח להם הבטחות מסוימות: שהוא יוציאם מעבדות לחירות ויביאם מן הגלות אל ארצם. בני ישראל הם, אם כן, חלק מסיפור המשתרע על פני הדורות. הסיפור עוד לא נגמר, ואלוקים עומד לכתוב את הפרק הבא שלו.
יתרה מכך. כשאלוקים אמר למשה שהוא אלוקי אבותיהם של בני ישראל, הוא הוסיף "זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר". יש כאן אבחנה בין שמו, המתקיים לעולם מעל לזמן, לבין זכרו העובר מדור לדור בתוך הזמן. הזהות העוברת מדור לדור תלויה לא רק במה שההורים היו; היא תלויה גם במה שהם זכרו והעבירו הלאה. הזהות הקבוצתית נקבעת באמצעות הזיכרון הקולקטיבי.
והנה אנו מגיעים לפרשת השבוע שלנו, ולמצווה מיוחדת הנכללת בה: מצוות מקרא ביכורים. עם הבאת הביכורים אל "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר" ומסירתם לכוהן, יש לומר הצהרה זו:
"אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי. וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱ־לֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ, וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי, ה'".
פסקה זו מוכרת לרבים כחלק מרכזי מן ההגדה של פסח, אך במקורה היא נאמרה בהבאת הביכורים. זה מפליא, משום שכאשר מביאים ביכורים, כאשר מודים לה' על הארץ ועל תבואתה ועל פרותיה, מתבקש יותר לשבח אותו כאלוקי הטבע, לא כאלוקי ההיסטוריה; לדבֵּר על בריאת העולם, לא על מעשיו של יעקב אבינו ועל יציאת מצרים. הסיפור המסופר במקרא ביכורים מסביר מדוע אני, מביא הביכורים, נמצא כאן, ולמה העם שאני שייך אליו הנו העם שהנו ומדוע מקומו הוא "המקום הזה". לא היה כדבר הזה בעולם העתיק, ואין כמוהו גם בימינו. כדבריו של יוסף חיים ירושלמי בספרו הקלאסי 'זָכוֹר', היהודים הם העם הראשון שראה את אלוקים בתוך ההיסטוריה, העם הראשון שמצא בהיסטוריה משמעות־על, העם הראשון שעשה את הזיכרון לחובה דתית.
מן הסיבה הזו, הזהות היהודית היא הזהות העיקשת ביותר שהעולם ידע. זהותנו היא זיכרוננו, ומקרא הביכורים הוא דרך להבטיח שהיהודים לא ישכחו אף פעם.
את מדפי הספרים החדשים בארצות הברית שוטף זה כמה שנים גל של ספרים התוהים על מצבו של הסיפור הלאומי האמריקני: האם הוא עוד מסופר? האם הוא עדיין ממסגר את התודעה הלאומית של כלל האזרחים, ומזכיר לדורות חדשים לאילו מאבקים נדרשו אבותיהם כדי לבנות מולדת לחופש? תחושת המשבר מורגשת היטב בספרים הללו, ואף כי מחבריהם בעלי דעות פוליטיות מגוונות ומנוגדות, התזה של כולם זהה פחות או יותר: אם תשכחו את הסיפור, תאבדו את זהותכם. גם אומות עלולות ללקות באלצהיימר, והאפשרות הממשית שהעולם המערבי יאבֵּד את זיכרונו הקולקטיבי היא איום מיידי על עתיד החירות.
היהודים מספרים את סיפור ה"מי אנחנו" שלהם במסירות ובהתמדה רבות משל כל אומה אחרת על פני האדמה. לכן הזהות היהודית עשירה ומהדהדת כל כך. בעידן שבו הזיכרון הדיגיטלי במכשירים שבידינו גדל במהירות עצומה והזיכרון שבמוחנו מתכווץ מפניו, ליהדות יש מסר לאנושות כולה. את זיכרון הזהות אי אפשר להעביר למכוֹנה. צריך לרענן אותו דרך קבע ולהנחילו לדורות הבאים. וינסטון צ'רצ'יל אמר, "כרוחק מבטך לאחור – כן רוחק מבטך קדימה". כשאנו מספרים את סיפור עֲבָרֵנו, אנו בונים את עתיד ילדינו.