לפני שנים רבות, אשתי איליין ואני נסענו להרי קטסקיל, יעד חופשות הקיץ הפופולרי של יהודי ניו-יורק זה שנים, והנהג שלקח אותנו סיפר לנו על חוויה שחווה שם. ביום שישי אחד אחר הצהריים, סיפר, הוא נסע להצטרף אל משפחתו שנפשה באזור, וראה אדם חובש כיפה גוחן על מכוניתו בצד הכביש. אחד הצמיגים היה שטוח, והוא עמד להחליף אותו.
הנהג שלנו עצר בשולי הכביש, ניגש לאיש, עזר לאיש להחליף צמיג, ואיחל לו "גוד שאבּס". האיש הודה לו, הסיר את הכיפה ושם אותה בכיסו. הנהג שלנו נעץ בו בוודאי עיניים תוהות, שכן האיש פנה אליו והסביר: "שמע, אני לא יהודי. אני פשוט יודע שאם אני שם על הראש את הדבר הזה", והוא הצביע על הכיפה, "תמיד יעצור איזה יהודי ויעזור לי".
בשבתות כי תצא אני נזכר לפעמים בסיפור הזה, למקרא הפסוק "לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם. הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ". לכאורה, פרט קטן בפרשה הגדושה בשלל מצוות. אך זהו פסוק המלמד אותנו כיצד צריכה להיראות חֶברת-ברית. האנשים בחברה כזו הם שכנים טובים, הנכונים לעזור גם לזר במצוקה. הם דואגים לרווחת הזולת. כשהם רואים מישהו זקוק לעזרה הם לא ממשיכים ללכת כאילו לא ראו דבר.
חכמינו נחלקו באשר לטעמה של המצווה. היו שאמרו כי ביסודה עומדת הדאגה לרווחת הבהמה – החמור או השור – ושמן הפסוק הזה אפשר להסיק שאיסור צער בעלי חיים הוא איסור מן התורה. אחרים, ובולט ביניהם הרמב"ם, סברו שתורף העניין הוא רווחתו של ה"אח", בעליה של הבהמה, הדואג פן ייאלץ להישאר עם הבהמה על אם הדרך, חשוף לסכנות; מילת המפתח פה, לפי קריאה זו, היא "בדרך". בימי קדם, הדרכים היו בחזקת סכנה.
חז"ל דנו גם בשאלת היחס המדויק בין מצווה זו לבין אחותה שבספר שמות, הדומה לה אך איננה זהה לה, "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ". מה קודם למה, עזרה להקמת "חמור אחיך" או "חמור שונאך"? התשובה: חמור שונאך. הטעם: התורה רוצה שאדם "יכוף את יצרו", כלומר ילמד להתגבר על רגש האיבה ויהפוך אויב לאוהב. יש כאן אבחנה חשובה: ואהבת לרעך – ועזרת לשונאך. אפשר לדרוש מאדם לעזור לשונאו, ואפילו להעדיף זאת על פני עזרה לאוהבו, כי יש לכך ערך חינוכי; לעומת זאת, כאשר הדברים אמורים לא בעזרה אלא באהבה, התורה מצווה על אהבת הרֵע ולא על אהבת השונא. ציווי לאהוב את האויב מנוגד לטבע האדם. כל אימת שניסו אותו הוא חולל טרגדיות של שנאה ארוכת שנים.
הכלל, כדברי הרמב"ם, הוא לעשות למען אדם במצוקה את מה שהיינו עושים למען עצמנו לו נקלענו למצבו. "כל שאילו הייתה שלו, היה טוען ופורק – הרי זה חייב לטעון ולפרוק בשל חברו". אבל, ממשיך הרמב"ם, טוב אף יותר לזנוח שיקולים של כבוד, לנהוג מידת חסידות ולעשות "לפנים משורת הדין: אפילו היה הנשיא הגדול וראה בהמת חברו רובצת תחת משא של תבן או קנים וכיוצא בהן, פורק וטוען עימו".
כל זה הוא חלק ממה שהסוציולוגים בני זמננו מכנים "הון חברתי": הון שאינו כסף וזהב, כי אם משאבים של אמון בתוך חברה. בעל הון חברתי הוא זה היודע כי הוא מוקף באנשים שאכפת להם ממנו: שישיבו לו אבדות, שיזעיקו עזרה אם הם מזהים פריצה לביתו או למכוניתו, שישימו עין על ילדיו ויזהירו במקרה סכנה, ושיתרמו, באופן כללי, לשכנות הטובה – שהיא ממרכיביה העיקריים של חברה טובה.
על מצבו של ההון החברתי בזמננו הרבה לכתוב הסוציולוג מאוניברסיטת הארוורד רוברט פטנאם. במאמר מפורסם שכותרתו "באולינג לבד", ולאחר מכן בספר באותה כותרת, הוא התרה על ירידה חדה בהון החברתי בתקופתנו. סמל לכך הוא מצא בעובדה שיותר ויותר אנשים הולכים לגלגל כדורים באולמות הכדורת, הבאולינג, אבל פחות ופחות עושים זאת במסגרת קבוצות וליגות. בעיניו הדבר מתמצת את האינדיבידואליזם של החברה בת זמננו ואת הצל המלווה אותו – הבדידות.
כעבור עשר שנים, בספר מרתק לא פחות ושמו "חסד אמריקני", הוא סייג את טענתו. ההון החברתי חי וקיים גם בארה"ב – אבל במקומות מסוימים, הלא הם קהילות דתיות: בתי תפילה שעדיין מאגדים אנשים יחדיו בתחושת שייכות ובאחריות הדדית.
המחקר המקיף שהוא ערך בארה"ב בין השנים 2004 ו-2006 העלה שאנשים ההולכים בקביעות לבתי תפילה נוטים יותר לתרום כסף למטרות צדקה, גם מטרות צדקה שאינן דתיות. הם גם נוטים יותר להתנדב, לתת כסף לדרי רחוב, לתת תשר גבוה לעוזרים בחנויות, לתרום דם, לעזור לשכניהם בעבודות בית, לבלות זמן עם אנשים המרגישים מדוכאים, לתת לנהגים אחרים לעקוף אותם, להציע את מקום הישיבה שלהם לזרים ולעזור לאנשים למצוא עבודה. אמריקנים דתיים נוטים הרבה יותר מבני ארצם החילונים לתת לאחרים מזמנם ומכספם – בתוך הקהילות שלהם ומחוצה להן כאחד.
חשבו על רגע שבו שיוועתם לעזרה, וחבר או זר בא לעזרתכם. האם מקרים כאלה נשארים בזיכרון? כמובן. הם חיים בתודעתנו שנים על שנים, ובכל פעם שאנחנו חושבים עליהם שוטפת את נפשנו נהרה של נועם וכמו אומרת לנו: העולם, ככלות הכל, איננו מקום רע כל כך. וזה הרעיון משנה-החיים שלנו: לעולם אל תחשבו שאין לכם זמן לעזור לאדם במצוקה הזקוק לכם. הרי דווקא עכשיו, במסווה של עיכוב, נקרתה לכם הזדמנות להשקעת-זמן בעלת תשואה נדירה. אתם תשקיעו רגע, אך השפעתו הברוכה תימשך כל ימי חייכם. "מֵיטַב סְגֻלַּת חַיֵּי אָדָם יָשָׁר", כתב המשורר ויליאם וורדסוורת, היא "מֶחְווֹת קְטַנּוֹת, שְׁכוּחוֹת, זוּטוֹת חַסְרוֹת כִּנּוּי, נֶעְלָמוֹת, שֶׁל אַהֲבָה וָחֶסֶד".