בס"ד

כאשר בישר ה' למשה שהוא עומד למות, ביקש ממנו משה שימנה לו ממשיך: "יִפְקֹד ה' אֱ־לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה, אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם, וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה" (במדבר כז, טו־יז). זה היה מעשה מרחיק ראות ונטול אגו. כמאמר רש"י: "להודיע שִבחן של צדיקים שכשנפטרין מן העולם מניחין צורכן ועוסקין בצורכי ציבור". מנהיגים גדולים חושבים על העתיד הרחוק. הם טרודים בשאלת ההמשכיות. כזה היה משה. ה' אמר לו למנות את יהושע, "אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ". הוא נתן לו הנחיות מדויקות באשר לטקס המינוי:
קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ, וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו. וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם. וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה': עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה. (במדבר כז, יח־כא)
נמנות פה שלוש פעולות. משה מתבקש (1) לסמוך את ידו על יהושע, (2) להעמידו לפני אלעזר הכוהן ולפני כל העדה, ולבסוף (3) לתת עליו מהודוֹ. מה משמעותו של התהליך משולש־השלבים הזה? מה הוא אומר על מהותה של המנהיגות בתורה? פתח לדברים נמצא במדרש חז"ל מאלף על ההבדל בין השלב הראשון והשלישי: "וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו – כמדליק נר מנר. וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו – כמערֶה מכְּלִי לכלי".
בשנת 1748 פרסם מונטסקייה, מהוגיה הדגולים של הנאורות, את ספרו 'רוח החוקים', ובו הציג את תאוריית הפרדת הרשויות: המחוקקת, המבצעת והשופטת. ביסוד ההפרדה הזו נמצא החשש לעתידו של החופש במדינה שהכוח כולו מרוכז בה בידי גורם אחד. "החירות", כתב, "משגשגת לא מפני שיש לבני האדם זכויות טבעיות, ולא מפני שהם מורדים אם מנהיגיהם רודים בהם יתר על המידה. היא משגשגת מפני שהכוח מחולק ומאורגן באופן שמי שמנסה לנצלו לרעה נתקל במגבלות שהחוק מציב בפניו".
מונטסקייה לא הסתמך על המקרא, אבל בפסוק אחד בספר ישעיהו מופיע רעיון דומה להפליא: "כִּי ה' שֹׁפְטֵנוּ, ה' מְחֹקְקֵנוּ, ה' מַלְכֵּנוּ הוּא יוֹשִׁיעֵנוּ" (ישעיהו לג, כב). את החלוקה המשולשת אפשר למצוא גם בספר דברים, בפרקים יז־יח, העוסקים בתפקידי המנהיגות למיניהם: המלך, הכוהן והנביא. חז"ל דיברו לימים על שלושה כתרים: "כתר כהונה, כתר מלוכה וכתר תורה". סטיוארט כהן כתב על הנושא ספר רהוט ושמו "שלושת הכתרים", וטען כי מה שמנוסח בפרקים אלה "איננו דמוקרטיה באמצעות המערכת הפוליטית, אלא תפיסה ייחודית של חלוקת כוח בצמרת השלטון. במקרא ובספרות חז"ל אין שום גילוי אהדה כלפי מערכת שלטון שבה יש לגוף אחד ויחיד מונופול על הסמכות הפוליטית".
נראה כי זה המפתח להבנת שלושת השלבים בטקס מינוי יהושע. משה שימש למעשה בשני כתרים. מלוכה ותורה. הוא מילא את המשבצת שממלא המלך, שכן הוא החליט בעניינים העיקריים הנוגעים לעם: איך לארגן אותו, באיזה נתיב ללכת במסע, האם לצאת למלחמה. ועם זה היה נביא, גדול הנביאים. הוא נשא את דבר ה'. הוא נתן לעם ישראל את תורת ה'.
משה עמד למסור ליהושע את שני כתריו. הפעולה הראשונה בטקס, "וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו", מכוונת על פי פירושנו להעברת כתר הנבואה, תיווך דבר ה' אל העם. עד היום אנו משתמשים במילה סמיכה לציון התהליך שבו רב מאציל את התואר רב לתלמידיו. הפעולה השנייה, "וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם", עניינה הכתר השני, כתר הכהונה, שמשה לא נשא בו. פעולה זו נועדה להדגיש שמשה איננו כוהן, וגם יורשו לא יהיה כוהן; לפיכך, הוא יצטרך לקבל הכרה מנציג הכהונה, הכוהן הגדול אלעזר בן אהרן. ולבסוף הפעולה השלישית, "וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו", עניינה הכתר השלטוני, הסמכותי – כתר המלוכה. חלק מהודו של משה, מהדר מלכותו כביכול, עובר ליהושע.
נתבונן נא בשני הכתרים שמשה נשא ומסר ליהושע, כתר המלוכה וכתר התורה (או הנבואה). למלכים בעת העתיקה היה כוח. המלך שלט. הוא קבע בעניינים צבאיים, כלכליים ומדיניים. מי שהמרה את פיו הסתכן בעונש מוות. לנביא, לעומת זאת, לא היה כוח כלל. לא היו לו לא צבא ולא משטרה ולא מערכת ענישה. אך הייתה לו השפעה אדירה. כיום, אנחנו בקושי זוכרים את שמותיהם של רוב מלכי יהודה וישראל. אך דברי הנביאים ממשיכים להאיר את ימינו מכוח החזון והאידאלים שלהם. הפילוסוף סרן קירקגור אמר שכאשר מלך מת, כוחו נגמר – אך כאשר נביא מת, השפעתו רק מתחילה.
כוח והשפעה נחשבים בדרך כלל כדברים מאותו סוג: מי שיש לו כוח יש לו השפעה, ולהפך. אך זו טעות. אדם בעל כוח מוחלט שיחלוק כוח זה עם עוד תשעה אנשים, רק עשירית כוחו תישאר בידו. אך אדם בעל מידה ידועה של השפעה החולק אותה עם עוד תשעה אנשים לא יפסיד מהשפעתו. הוא אפילו ירוויח. במקום שאדם אחד יקרין את ההשפעה הזו, יקרינו אותה עשרה. כוח מתחלק; השפעה מוכפלת.
עכשיו מובנים לנו דברי המדרש, שכזכור תיאר את פעולת הסמיכה כהדלקת נר ואת פעולת מתן ההוד כמזיגה מכלי לכלי. ההשפעה כמוה כהדלקת נר מנר אחר. הנר הראשון אינו מפסיד דבר. אדרבה, מעתה יהיה אור רב יותר, שני נרות ולא רק אחד. כזו היא הנבואה. לא כן מסירת הכוח. היא דומה להעברה מכלי לכלי. ככל שאדם מוסר לזולתו עוד מכוחו הסמכותני, נשאר לו פחות. כוחו השלטוני של משה תם במותו; ואילו השפעתו נותרה על כנה עד היום.
לתורה יש יחס דו־ערכי לכוח. הוא נחוץ. בלעדיו, כדברי רבי חנינא סגן הכוהנים, "איש את רעהו חיים בלעו". אך שוב ושוב עולה מן התורה האבחנה שניסח לימים לורד אקטון, כי הכוח נוטה להשחית והכוח המוחלט משחית באופן מוחלט. ההשפעה – של נביא על עמו ושל מורה על תלמידו, שונה לחלוטין. היא איננה משחק סכום אפס. היא מצמיחה את הרב ואת תלמידו גם יחד.
משה נתן ליהושע את כוחו ואת השפעתו. הכוח נדרש למשימות הפוליטית והצבאיות הניצבות תמיד לפתח. אך ההשפעה, לא הכוח, היא שעתידה הייתה להותיר לדורות את חותמם של מנהיגים דגולים אלה.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן