משה יורד בפרשה הזו לדיוטה התחתונה של מהלך חייו. ואין להתפלא על כך. אחרי כל האותות והמופתים, הניסים והנפלאות, מיציאת מצרים עד מעמד הר סיני וכריתת הברית, מקריעת ים סוף עד ירידת המן מהשמיים, העם שב ומתאונן על האוכל. ולא מתוך רעב; סתם מתוך שעמום. "מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר?! זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים". המן הפלאי, הלחם מן השמיים, כלכל את העם היטב אך נפשו קצה בו: "וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ!"
כל מנהיג עלול להתייאש במצב כזה. כל מנהיג, אולי כל אדם, חווה ביום מן הימים כישלון, תבוסה ועמידה על סף תהום הייאוש. ועדיין אנו משתאים אל מול עומק ייאושו של משה, אל מול הכנות שבה הוא מבטא אותו, ואל יושרה הזוהֵר של התורה שאינה נרתעת לספר את הדברים. הנה כך אומר משה לה':
לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי? הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה, אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ… לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה, כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי – הָרְגֵנִי נָא הָרֹג
מרתקת עוד יותר היא תגובתו של ה'. הוא איננו אומר למשה "תתעודד" ולא "קח את עצמך בידיים" ולא "קטן עליך", אלא נותן לו משימה מעשית:
אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו… וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ

ה' כמו אומר כאן למשה, "זכור את מה שאמר לך חותנך יתרו. אל תנסה להנהיג לבד. אל תנסה לחיות לבד. אפילו אתה, הגדול בנביאים, עדיין אדם; והאדם הוא יצור חברתי. גייס אחרים. בחר עוזרים. שים קץ לבידוד. עשה לך חברים".
יש בזה משהו מרגש. כאשר משה נתון לפגיעוּת רגשית מרבית, ה' עצמו מדבר אליו כחבר אל חבר. זהו עניין יסודי ביהדות. אלוקים הוא לנו לא רק בורא העולם, אדון ההיסטוריה, הריבון והמצווה והגואל. הוא גם קרוב, רך, אוהב: "הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם" (תהלים קמז, ג). הוא מעין הורֶה: "כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם" (ישעיהו סו, יג). הוא מעין רועה: "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי; שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי" (תהלים כג, ד). הוא תמיד נמצא: "קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו, לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" (תהלים קמה, יח).
דרושים לנו חברים. הם מעצבים את חיינו. היקף השפעתם נמדד בידי שני אנשי מדעי החברה, ניקולס כְּריסטָקיס וג'יימס פֿאולֶר, שבחנו נתונים ממחקר הלב של פְֿרָמְינְגהאם. מיזם זה, שהושק ב-1948, עקב אחר יותר מ-15 אלף תושבי העיירה פרמינגהאם שבמדינת מסצ'וסטס. אחת לארבע שנים, בערך, נרשמו נתונים גופניים של כל אחד מהם: הדופק, המשקל, תוצאות בדיקות דם ועוד. המחקר נועד לזהות גורמי סיכון למחלות לב. אולם כריסטקיס ופאולר התעניינו בדבר אחר: בהשפעות החברותיוּת. אדם שיש לו חברים, האם הדבר משפיע על בריאותו? ואיזה סוג של חברים?
הממצאים מרשימים. החברותיות משפיעה על הבריאות, וגם הבחירה בחברים הנכונים. אם חבריכם רזים, פעילים, מאושרים ובעלי הרגלים בריאים, גדלה הסבירות שגם אתם תהיו כאלה; וכן להפך. מחקר אחר, משנת 2000, הראה שסטודנט שהשותף שלו לחדר משקיע בלימודים, גבוהה הסבירות שגם הוא יתאמץ. התנהגויות הן דבר מידבק. הן מתפשטות במארגים החברתיים. גם לחברים של החברים שלכם, ולחברים שלהם, עשויה להיות השפעה על התנהגותכם.
ג'ורדן פיטרסון, בספרו '12 כללים לחיים', חולק מניסיונו ומניסיון בני גילו שגדלו בעיירה הקטנה והמבודדת פֵיירְוְויוּ במדינת אלברטה שבקנדה. הוא מראה כי מי שבחרו להם כחברים נערים שעלו בסולם החברתי נגררו גם הם אחר ההצלחה. מי שנפלו לחברה רעה חלקם בחיים שפר פחות, לעיתים במידה הרת אסון. אנחנו עלולים לבחור את החברים הלא נכונים, הוא אומר, דווקא משום שהם מנפחים את הדימוי העצמי שלנו. אם יש לנו בעיה ואנחנו יודעים זאת, אנו יכולים למצוא נחמה בעובדה שגם לאנשים שאנו מתחברים עמם ישנה הבעיה הזו. הדבר מרגיע אותנו, אבל יש לו מחיר כבד: בדרך הזו קשה מאוד לברוח מהליקויים שלנו. מכאן נגזר כלל מספּר 3 שלו: התיידדו עם אנשים שרוצים בשבילכם את המיטב.
דבר מכל אלה לא היה מפתיע את חז"ל, ששמו לב, למשל, שמנהיגי המרד של קורח ועדתו באו משבטים שחנו זה ליד זה. על כך אמרו, "אוי לרשע ואוי לשכנו". ומנגד, שבטי יהודה, יששכר וזבולון חנו סמוך למשה ואהרן, ולימים נודעו בניהם כלומדי תורה ותומכיה – ואם כן, "טוב לצדיק וטוב לשכנו". מכאן גם קביעתו של הרמב"ם:
דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, ונוהג במנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמוד ממעשיהם; ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך, כדי שלא ילמוד ממעשיהם.
את זאת, בעצם, אמר ה' למשה לעשות, והדבר חילץ אותו. ה' אמר לו לאסוף סביבו שבעים זקנים שיישאו איתו בנטל ההנהגה. איש מהם לא ידע לעשות דבר־מה שמשה לא ידע: הוא לא נזקק לעזרתם המעשית או הרוחנית. אבל הם הקלו על בדידותו. הם היו שותפיו ברוח. הם נתנו לו את מתנת הרעוּת.
מסורת המחשבה המערבית, פרי התרחקותה של הנצרות הקדומה מהיהדות והתקרבותה להלניזם, גורמת לרבים לחשוב שתכליתה העיקרית של הדת היא למסור מידע (על מוצא העולם, על ניסים, על החיים לאחר המוות וכן הלאה). תפיסה שגויה זו של מהות הדת היא שורש ההתנגשות בין הדת למדע, בין ההתגלות לתבונה, בין האמונה להוכחה. אבל הדיכוטומיות הללו כוזבות.
ליהדות יש כמובן אמונות יסוד, אבל עניינן אחר לגמרי. בשבילנו, האמונה היא הגאולה מן הבדידות. היא נוגעת למערכות יחסים – בינינו לבין אלוקים, בינינו לבין משפחתנו, לבין שכנינו, לבין עמנו, לבין האנושות. היהדות אין עניינה הנפש הבודדת. היא מדברת על הקשרים המלכדים אותנו זה עם זה ועם אדון הכול. היהדות עניינה חברות – במובן הנעלה ביותר של מונח זה.
זהו אם כן הלקח משנה־החיים שלנו הפעם: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו". בחרו לכם כחברים את האנשים שהם מה שאתם שואפים להיות.