יום לפני כתיבת שורות אלו שוחחתי עם אינטלקטואל יהודי, וכמו שקורה לא פעם בשיחות כאלו עלתה השאלה מהי הזהות היהודית. מה אנחנו? מה עושה אותנו ליהודים? מאמצע המאה התשע־עשרה ואילך מתווכחים יהודים בשאלה הזו. עד אז ברור היה פחות או יותר מיהם ומהם היהודים: יורשיה של אומה עתיקה, שכרתו בסיני ברית עם אלוקים, ושמאז והלאה ניסו, במידה זו או אחרת של הצלחה, לחיות לאורה. הם היו עַם האלוקים.
מובן שזה הרגיז אחרים. התוצאה היתה מאות שנות רדיפות. וכך, כאשר ניתנה ליהודים סוף סוף ההזדמנות להיעשות אזרחים במדינות הלאום החילוניות החדשות של מערב אירופה, הם קפצו על המציאה. במקרים רבים הם עזבו את אמונתם ואת שמירת המצוות. אך הם עדיין נחשבו יהודים.
אבל באיזה מובן, בעצם? כבר לא היה אפשר לומר שזהו עם המקדיש את עצמו לא־ל, היות שרבים בתוכו לא האמינו עוד באלוקים ולא נהגו כמאמינים. נשאר ליהדות להיות גזע. וכך החלו לשנוא את היהודים בשל גזעם. הדבר יצר סכנה פיזית חדשה. דת אפשר להמיר אבל גזע אי אפשר להמיר. אפיק הפעולה שנשאר לאנטישמים היה אפוא גירוש היהודים – או השמדתם.
אחרי הלם השואה, מונח חדש עלה על הבמה: "אתניות". בוויקיפדיה האנגלית מוגדרת קבוצה אתנית כ"אנשים המזדהים זה עם זה על יסוד חוויות משותפות של מוצא, חברה, תרבות או לאום".
אלא שהאתניות מציינת מאין באנו, לא לאן אנו הולכים. היא נוגעת לתרבות ולמטבח, למערכת של זיכרונות שמדברים אל לבם של הורים אך פחות מכך אל לב ילדיהם. ובכל מקרה, אין אתניות יהודית אחת: יש אתנויות, ברבים. לבוש פולני, מוזיקה רוסית, מטבח צפון אפריקני, יידיש ולדינו. האתניות היא במקרים רבים מערכת של כלים שאולים המצטיירים כיהודיים כי מוצאם נשתכח.
היהדות איננה אתניות והיהודים אינם קבוצה אתנית. ולבד מזאת, אתניות אינה מאריכה ימים. אם היהודים בגולה היו רק קבוצה אתנית, הם היו נעלמים לפני עידן ועידנים, כמו הכנענים, הפריזים והיבוסים, ונשארים אות מתה בספרי ההיסטוריה בלי להותיר כל חותם בתרבות המערב.
קריאת־הכיוון שבפתח פרשת קדושים, היא מן המשפטים החשובים ביותר ביהדות: "קדשים תהיו, כי קדוש אני ה' א־להיכם". היהודים היו ונותרו העם שנקרא אל הקודש.
מה פירוש הפסוק הזה? רש"י קורא אותו בתוך הקשרו. הפרק הקודם, פרק יח, עסק באיסורי עריות. כך גם הפרק הבא, פרק כ. לכן הוא מפרש "קדושים תהיו – הוו פרושים מן העריות ומן העבירה". הרמב"ן מציע הסתכלות רחבה יותר. התורה אוסרת במפורש מעשים מסוימים ומתירה אחרים. למה עליה להוסיף ולומר "קדושים תהיו"? כדי שננהג איפוק גם בדברים המותרים לנו. אל תהיו גרגרנים, אפילו בסעודה על טהרת הכשרות. אל תהיו אלכוהוליסטים, גם אם היין כשר למהדרין. אל תהיו, כביטויו המפורסם של רמב"ן, נבלים ברשות התורה.
אלו הן פרשנויות מקומיות. הן אומרות מה כוונת הפסוק בהקשרו המיידי. אבל נראה שיש לו גם כוונה רחבה יותר, ופרק יט עצמו מלמדנו מהי. להיות קדוש פירושו לאהוב את הרֵעַ ולאהוב את הגֵר. פירושו לא לגנוב, לא לשקר ולא לרמות אחרים. פירושו לא לעמוד על הדם, לא לחבוק ידיים כשחיי אדם בסכנה. פירושו לא לקלל חירש ולא לתת מכשול לפני עיוור, כלומר לא להעליב אחרים או להרוויח מחולשתם אפילו אם הם כלל אינם מודעים לכך, כי אלוקים תמיד מודע.
להיות קדוש פירושו לא לזרוע את השדה כלאיים ולא ללבוש שעטנז – או כפי שהיינו מנסחים זאת היום, לכבד את שלמותה של הסביבה. פירושו לא ללכת אחר אלילי הזמן – ולכל זמן אלילים משלו. פירושו להיות ישר בעסקים, לעשות צדק, להתייחס למועסקים כיאות, ולחלוק עם אחרים את ברכותיך (בימים ההם: חלקים מן היבול). להיות קדוש פירושו לא לשנוא אנשים, לא לנקום ולא לנטור. אם מישהו עשה לכם רע, אל תשנאו אותו. הוכיחו אותו על מעשיו. תנו לו להבין מה עשה ואיך פגע בכם, תנו לו הזדמנות להתנצל ולתקן, ואז סלחו לו.
ומעל לכול, "קדושים תהיו" פירושו "שמרו על האומץ להיות שונים". המילה "קדוש" בעברית פירושה, ביסודו, "נבדל". "קדשׁים תהיו, כי קדושׁ אני ה' א־להיכם" הוא משפט נוגד־אינטואיציה. בכל הספרות הדתית העולמית מעטים הם המשפטים המנוגדים כמוהו לאינטואיציה הטבעית. איך אפשר להיות כאלוקים? הוא מוחלט, אנחנו סופיים. הוא נצחי, אנחנו בני תמותה. הוא עצום מן היקום, אנחנו רק גרגיר על פני כוכב לכת זערורי. ובכל זאת, אומרת התורה, מבחינה אחת אנחנו יכולים להיות דומים לו.
אלוקים נמצא בעולם אבל איננו של העולם. וכך גם אנחנו נקראים לחיות בעולם אך לא להיות שלו. איננו סוגדים לטבע. איננו משתעבדים לאופנה. איננו מתנהגים כמו כולם רק מפני שכולם ככה. איננו הולכים בתלם. אנחנו רוקדים לניגון משלנו. לא במקרה נקראים הנישואים "קידושין", כי להתחתן פירושו להיות נאמן לאדם אחד אחר, כמו שאלוקים התחייב לשמור לנו אמונים גם בזמנים קשים ואנו התחייבנו כך כלפיו.
להיות קדוש משמעו להעיד על שכינתו של אלוקים בחיינו ובחיי עמֵנו. יהודי הוא מי שמעיד בקיומו על האחד שמעבר לו. להיות יהודי משמעו לחיות מתוך מודעות לשכינה האלוקית שבקרבנו: לנוכחותו של הא־ל שאיננו רואים, אבל אנו יכולים להרגיש את כוחו שבתוכנו – הכוח הדוחף אותנו להיות אמיצים, ישרים ונדיבים יותר. זו מהותן של המצוות ביהדות: להזכיר לנו את נוכחותו של האלוקי.
לכל אדם על פני האדמה יש אתניוּת. אבל רק עם אחד שאף תמיד, כעם, להיות קדוש. וזו בעיניי התשובה לשאלה מהו להיות יהודי.