פרדוקס גדול, לכאורה, מתנוסס בפתח פרשתנו: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם". איך יכולים אנחנו בני התמותה, שיסודנו מעפר וסופנו לעפר, להיות כאלוקים? מה פירושו של דבר, להיות קדושים כי ה' קדוש?
אולי נתחיל ונשאל מה פירושו של דבר להיות קדושים. חז"ל, במדרש ההלכה ספרא, הבינו את הציווי להיות קדושים כציווי להיות "פְּרוּשׁים", כלומר נבדלים, נמנעים, מתאפקים. רש"י, בפירושו לפסוקנו, נתן לכך פרשנות מצמצמת: לפרוש מן העריות. אולם הרמב"ן, חולק עליו, וגורס כי הכוונה היא למתינות ואיפוק בכל תחומי החיים. חז"ל, במדרש ההלכה ספרא, מוסיפים ומבארים את המשך הפסוק, "כי קדוש אני ה' אלוקיכם", כך: "אם מקדשים אתם [את] עצמכם, מעלה אני עליכם כאילו קִדשתם אותי".
הרעיון כאן הוא שהיהודים נעשים עֵדֵי ה' על ידי כך שהם פרושים ונבדלים בהתנהגותם. כשם שאלוקים עומד מחוץ לעולם הטבע, אף שהוא פועל בתוכו, כך גם בני ישראל: אמנם חיים בתוך העולם, אבל שומרים מרחק ממנו. הם נדרשים למשמעת עצמית. להיות קדוש פירושו להַראות שיש לנו נשמה ולא רק גוף.
הרמב"ן קידם רעיון זה בצעד נוסף. דבריו בפירושו לפסוקנו מאלפים:
והענין כי התורה הִזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והִתירה הַבִּיאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין. אם כן, ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרַבות, ולהיות "בְסֹבְאֵי יָיִן בְּזֹלְלֵי בָשָׂר לָמוֹ", וידבר כרצונו בכל הנבלות שלא הוזכר איסור זה בתורה – והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצִוה בדבר כללי שנהיה פְּרושים מן המוּתרות.
הרמב"ן ממשיך ומסביר כי "זה דרך התורה: לפרוט ולכלול בכיוצא בזה", כלומר לתת דוגמאות, ואחריהן להציב את הכלל. וכך, בתחום המידות, התורה אוסרת במפורש דרכי התנהגות מסוימות, כגון גנבה, גזל והונאה, אך מעמידה גם הוראות כלליות כגון הכלל "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב", שמשמעותו היא, בין היתר, שיש לנהוג לפנים משורת הדין ולמען ההוגנות והשוויון לוותר לפעמים על מיצוי מלוא הזכויות המשפטיות.
הרמב"ם הגיע לרעיון דומה – אמנם דרך מקור אחר: "יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱ־לֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו". מפסוק זה לומד הרמב"ם שנצטווינו לפתח תכונות אופי מסוימות שהן תכונותיו של אלוקים: "מה הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון; מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום; מה הוא נקרא קדוש, אף אתה היה קדוש". התורה מתעניינת לא רק בהתנהגות אלא גם באופי; חשוב לה לא רק מה נעשה אלא גם איזה מין בני אדם נהיה.
זהו עניין יסודי. בלשון טכנית, הרמב"ם והרמב"ן שוללים רדוקציוניזם ופוזיטיביזם הלכתיים. רדוקציוניזם הלכתי הוא התפיסה שהיהדות כולה היא ההלכה: המחשבה שאם נשמענו להוראות ה'שולחן ערוך' לכל תגיהן ודקדוקיהן עשינו את כל הנדרש מאתנו, כי חוץ מזה אין כלום. הפוזיטיביזם ההלכתי הוא התפיסה שלפיה ההלכה היא מערכת סגורה, מספיקה־לעצמה, שאינה מיוסדת על שום עיקרון חיצוני לבד מעצם הציות לדבר האלוקים; אין לה מטרות נוספות, אין לה יעדים עליונים, היא אינה משרתת דבר – לפחות לא ככל שבכוחנו לדעת.
הרמב"ם והרמב"ן אינם גורסים כן. לדעתם יש עניינים בעלי חשיבות דתית עצומה שאינם נמצאים בטווח השגתה של החקיקה הדייקנית. אפשר להיות שומר כשרות למהדרין, אומר הרמב"ן, ובכל זאת להיות גרגרן או שיכור כרוני. אפשר לדבוק בדיני העריות ובהלכות טהרת המשפחה ולשמור על נאמנות מוחלטת לרעיה, ועדיין להיות שטוף זימה. לאנשים אלה קורא הרמב"ן נבלים ברשות התורה. אנשים גסים, דורסניים, אנוכיים, האומרים בהיתממות או אפילו בתמימות שאין דופי בהתנהגותם כי הם שומרים על ההלכה בקפדנות. ברוח דומה, הרמב"ם דואג להפריך את התפיסה שאפשר להיות יהודי שומר מצוות ועם זה יהיר, חסר רגישות, חסר טקט או נוח לכעוס. אנשים כאלה, סבורים הרמב"ם והרמב"ן, כושלים בהבנת מהותה הבסיסית של היהדות.
ההלכה עצמה מכוונת אל דבר־מה שמעבר להלכה. הרמב"ן לומד זאת מהציווי "קדושים תהיו", ואילו הרמב"ם מהביטוי "והלכת בדרכיו"; אך שניהם משוכנעים שלחיים המוסריים והרוחניים יש ממד שאי אפשר ללוכדו בפלצור הדין הנקוב. ממד זה אי אפשר ללמוד מספר חוקים אלא רק מן הניסיון ומדוגמאות חיות.
על רבי עקיבא מספרת הברייתא שנהג לעקוב אחר רבי יהושע בכל אשר הלך כדי ללמוד מהתנהגותו. ר' לייב שרה'ס, מגדולי החסידות, נהג לומר שהוא נוסע למגיד ממזריטש לא כדי ללמוד ממנו הלכות ופירושים אלא כדי לראות איך הוא קושר את שרוכי נעליו. האמורא רבא מלין על ה"טיפשים" שעומדים בפני ספר תורה אך לא בפני אדם גדול: חכם דגול הוא ספר תורה מהלך. יש ספרי לימוד – ויש אנשי לימוד. את המידות הטובות אנו לומדים ממציאת אנשים בעלי מידות טובות ומהתבוננות במעשיהם.
ההלכה איננה כל היהדות. הרי התורה עצמה כוללת לא רק מצוות אלא גם סיפורים, וספרות חז"ל מערבת הלכה ואגדה. חכמי ימי הביניים כתבו פירושים וספרי הלכה לצד ספרות מוסר. כך גם במאות ה־18 וה־19, שהעמידו את החסידות ותנועת המוסר.
להיות קדושים, ללכת בדרכי ה', פירושו לעבור תהליך ממושך של עיצוב האופי ושל צמיחה מוסרית. במובן זה, האתיקה דומה לאמנות. סונטה, למשל, נכתבת על פי כללים, אך אין די בשמירה על הכללים הללו כדי לכתוב סונטה ברמת הסונטות של שייקספיר. כך גם בתחום המנהיגות. יש כללים בסיסיים אחדים, אך מעבר להם המנהיגים שונים זה מזה בכל. הדרך הטובה ביותר ללמוד על מנהיגות היא להתבונן במנהיגים ולראות איך התנהגו. ההלכה משרטטת לחיים היהודיים מסגרת – ובתוך המסגרת הזו מתקיים החיפוש אחר החכמה המוסרית. ההלכה היא תנאי הכרחי אך בלתי מספיק לחיים ערכיים. לכן כוללת המשנה גם את מסכת אבות, ולכן כלל הרמב"ם ב'משנה תורה' שלו את הלכות דעות.
הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין כתב פעם: "בקרב היהודים, 'גאונות' נמצאת רק אצל האדם הקדוש". הציווי להיות קדושים הוא קריאתו של ה' לנו להיעשות אנשים מסוג שונה. זהו, לדעת הרמב"ן, האתגר שמציבות בפנינו המילים הפשוטות "קדושים תהיו".