הרצון הוא הכל
בפתיחת הסדנה תיארנו את המתח שבין המצוי לרצוי, ואת הנזקים שהם גורמים זה לזה. הצענו התייחסות אחרת לפער ביניהם: הפרדת המצוי והרצוי, ועיסוק נפרד בכל אחד מהם. בעבודת המצוי ביקשנו להפוך את המצוי לרצוי – לראות שהמציאות שלנו כפי שהיא, עם המגבלות שלנו, עם האופי המיוחד של דמותנו שלא בחרנו בה – היא מה שרצוי בעיני ה' יתברך יותר מכל. הבנו שכאשר אנחנו נלחמים באישיות שלנו אנחנו לא מנצלים את המתנות שה' נתן לנו, לא מממשים את השליחות שלנו. במקום להילחם במה שקיבלנו, למדנו להפוך את המצוי הלא בחירי שלנו לרצוי בעיני ה' יתברך ומתוך כך גם בעינינו.
היום נתחיל בחלק השני של התהליך – להפוך רצוי למצוי. הרצון שלנו כשלעצמו תלוש ומופשט. הוא אינו מתממש תמיד בפועל ואינו מנהל את המציאות, ולכן אנחנו נוטים לחשוב שאין לו כל ערך, שהוא אשליה שגורמת לנו לרמות את עצמנו, שהוא מכניס אותנו לדמיונות, ויותר מכך – שהוא גם מסוכן, כי הוא מפתה אותנו לברוח לחלומות שאין להם דבר עם העולם המעשי, וכך אנחנו מתחמקים מן האחריות המוטלת עלינו.
הרב קוק זצ"ל הופך את התפיסה הזאת, ואומר:
הָרָצוֹן הַטּוֹב הוּא הַכֹּל, וְכָל הַכִּשְׁרוֹנוֹת שֶׁבָּעוֹלָם אֵינָם אֶלָּא מִלּוּאָיו. (אורות התשובה ט, א)
עבודת הרצוי, שהיא במידה רבה גולת הכותרת של כל הסדנה, נבנתה מתוך עיון בתורת הרב קוק, ובמיוחד בפסקאות המובאות בספר "כנפי רוח". זוהי התבוננות מחודשת על עבודת ה'. במשך תקופת הגלות תפיסת האלוקות הייתה מושתתת על יראת העונש, ויותר מכך – על העונש עצמו במלא עוצמתו. הגלות הייתה מרה וכואבת, ולכן היה כמעט בלתי אפשרי לעבוד את ה' שלא מתוך הרגש הפשוט של היראה.
אחד ההקשרים הבולטים של הגישה הזו הוא העיסוק בתשובה מיראה ותשובה מאהבה. חז"ל אומרים שתשובה מאהבה יכולה להפוך זדונות לזכויות. כלומר: אם אדם חילל שבת בכוונה תחילה – הדליק אש במזיד, ואחר כך שב מאהבת ה' – הוא זוכה למדרגה כזו, שנחשב לו כאילו שמר שבת באופן נפלא, וקדושת שבת שוכנת בו בזכות המעשה שעשה. זהו מאמר מהפכני ויוצא דופן על כוחה של תשובה, ובכל זאת רוב ככל חכמי ישראל לא הזכירו אותו כשדנו בתשובה, או צמצמו אותו לתנאים מסוימים ומרחיקי לכת מאוד. אורות התשובה הוא ספר יוצא דופן בתולדות ישראל, בכך שהוא רצוף כולו ב"זדונות נהפכים לזכויות".
הדור שחזר לארצו נוטה לעבוד את ה' מאהבה ולא מיראה, וגם התשובה שלו היא תשובה אחרת. לכן הרב קוק אינו עוסק ב"אורות התשובה" בתשובה מיראה כשלעצמה, אלא רק כשהוא משווה אותה לתשובה מאהבה. הוא אף כותב שבדור שלנו כל תשובה היא תשובה מאהבה – וזדונות נהפכים לזכויות.
עומק של חפץ אדיר
אם נתבונן במהפך הזה של זדונות לזכויות, נראה שמה שמחולל אותו הוא הרצון. אדם רצה את העבירה – ועשה אותה, ואחר כך הוא רוצה את ה' ושב בתשובה. השינוי הזה ברצון הוא כל כך קריטי, עד שהוא יוצר מהפך שלא ייאמן – מזדונות לזכויות. אם כן, הרצון הוא בעל משקל עצום, ומכאן שחשוב מאוד לעסוק בו בפני עצמו, ולשכלל אותו. על פי מאמר הדור, הדור הזה ראוי לשוב מאהבה, והרצון שלו הוא בעל משקל גדול יותר, מכיוון שהוא הכלי לאהבה.
בפסקה נוספת באורות התשובה הרב קוק מתאר אדם ששרוי בתוך חטאים, מבלי לדעת איך לצאת מהם, מבלי לדעת איך לתקן אותם, ועם הכרה ברורה שהוא ייתקל במכשולים בכל צעד ושעל בדרכו אל התשובה השלמה. ובכל זאת, המציאות הזאת, שדומה לאש הגיהינום, הופכת לרוח גן עדן בזכות הרצון האדיר שלו להיות טוב.
אֵין לְשַׁעֵר וְאֵין לְהַעֲרִיךְ אֶת גְּדֻלַּת הָאֹשֶׁר, שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לָחוּשׁ בְּעַצְמוֹ, בְּרֹב קֹרַת רוּחַ, מִתּוֹךְ אוֹתוֹ הַצַּעַר הֶעָדִין הַמְצַעֵר אוֹתוֹ בְּעֵת אֲשֶׁר רוּחַ הַקְּדֻשָּׁה וְהַטָּהֳרָה שֶׁל הַתְּשׁוּבָה חָל עָלָיו,
בָּעֵת שֶׁהוּא הוֹלֵךְ וּמְשׁוֹטֵט בָּרַעְיוֹן הַבּוֹעֵר בְּאֹשֶׁר שֶׁל חֲרָטָה גְּמוּרָה עַל כָּל חֲטָאָיו וַעֲווֹנוֹתָיו וּפְשָׁעָיו,
בְּעֵת שֶׁנִּשְׁמָתוֹ מִתְרַפֶּקֶת בְּאַהֲבָה עַל הוֹד הַקְּדֻשָּׁה וְהַשְּׁלֵמוּת, מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ יוֹצְרָהּ וּמְחוֹלְלָהּ מְחוֹלֵל כֹּל בָּרוּךְ הוּא,
בְּעֵת שֶׁבְּכָל לֵב וּבְכָל נֶפֶשׁ רוֹצֶה הָאָדָם בְּעֹמֶק שֶׁל חֵפֶץ אַדִּיר לִהְיוֹת הוֹלֵךְ בְּתֹם וּבְיֹשֶׁר, לִהְיוֹת צַדִּיק פּוֹעֵל צְדָקוֹת, לִהְיוֹת יָשָׁר הוֹלֵךְ נְכוֹחוֹת.
אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִתְלַבֵּט מְאֹד אֵיךְ לְהוֹצִיא אֶת רַגְלָיו מִתּוֹךְ הַבֹּץ שֶׁל הַחֲטָאִים,
אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְבָּרֵר לוֹ כְּלָל וּכְלָל אֵיךְ מְתַקְּנִים אֶת הֶעָבָר כֻּלּוֹ,
אַף עַל פִּי שֶׁהַדְּרָכִים הַמַּעֲשִׂיִּים אֵינָם עֲדַיִן כְּלָל סְלוּלִים לְפָנָיו, וְאַבְנֵי נֶגֶף הֵם מְלֵאִים,
אֲבָל הָרָצוֹן לִהְיוֹת טוֹב – זֶהוּ רוּחַ גַּן עֵדֶן אֱלֹהִים, הַמְנַשֵּׁב בַּנְּשָׁמָה וּמְמַלֵּא אוֹתָהּ אֹשֶׁר אֵין קֵץ, עַד אֲשֶׁר גַּם אֵשׁ הַגֵּיהִנֹּם שֶׁל הַצַּעַר הֶעָמֹק מִתְהַפֵּךְ גַּם הוּא לְנַחַל עֲדָנִים. (אורות התשובה טז, ג)
זינוק בעלייה
כל עוד אנחנו איננו מאמינים בכוח של הרצון לחולל שינוי אמיתי, אנחנו משקיעים בו מעט מאוד זמן ונותנים לו מעט מאוד מקום בתוך הנפש שלנו. וכשאנחנו לא נותנים לו מרחב לגדול ולפרוח – הוא מדוכא, חלש, קטן ולא ראוי. כמה זמן אדם רוצה טוב? זה עובר ביעף ומתפוגג. הרצון מאיר כמו ברק – באור עצום לרגע, ואז הכל חוזר לחשכות שלו. אנחנו רוצים ללמוד איך לתת לרצון מרחב מחיה של בין דקה לארבע דקות ביום. בזמן הקצר הזה, אם ניתן מרחב אמיתי, יהיה לרצון משקל אדיר.
כאשר אנחנו נותנים מרחב לרצון, אנחנו מרפים לחלוטין מן השאלה איך הוא יתממש במציאות. נותנים לעצמנו לרצות בכל הכוח ובכל החופשיות בלי לבדוק – לא בהתחלה, לא באמצע וגם לא בסוף – האם זה עבד. אבל השחרור הזה מעלה הרבה תמיהות: מה הערך של הרצון אם אין לו שום קשר למימוש בפועל? האם אין זו הסרת אחריות מן המעשים שלנו?
התשובה היא שאנחנו לא באמת יכולים להסיר אחריות מן הרצונות שלנו. כשאדם מסיר אחריות הוא מוותר על רצונות חיצוניים לו: ציפיות של החברה, של ההורים, של הממונים עליו ואחרים. אבל אם אנחנו באמת רוצים משהו – בכל ליבנו, נפשנו ומאודנו, מדוע שלא נגרום לכך לקרות? אין כאן השתחררות מן הרצון, אלא להיפך – התמסרות עמוקה אליו.
אלא שלפעמים הרצון שלנו עדיין קטן, והשינוי שאנחנו רוצים לחולל גדול וכבד מדי בשבילו. במקרה כזה, אם נעמיס עליו מיד את המציאות – הוא יקרוס, ולא יצליח לרומם אותה. זה דומה מאוד לזינוק בעלייה – אם אנחנו משחררים את הקלאצ' בלי שנתנו מספיק גז – הרכב ידרדר לאחור. ולכן, אנחנו קודם כל לוחצים על דוושת הגז – מגדלים את הרצון, נותנים לו מקום בתוכנו, נותנים לו חופש לגדול ולהתפתח בלי הרחיים של המציאות על צווארו, וברגע שהוא יהיה מספיק חזק – הוא כבר ירומם את המציאות מעצמו. השינוי פשוט יקרה.
היינו כחולמים
העבודה על הרצון מתחילה בהכרה בו, תיאור של החלום שלנו, פיתוח והרחבה שלו, ולאחריה מגיע השלב היומיומי של המפגש עם אותו חלום. החלום – כשמו כן הוא, אינו מציאותי, וצריך להיות משוחרר ממגבלות המציאות. כלל אחד חשוב יש לחלום שלנו: איננו חולמים על שינוי של התנאים החיצוניים ושל אופי האנשים שסביבנו, אלא אך ורק בשינוי שיתחולל בתוכנו, ובתוך התחום הזה – אנחנו מסירים כל מגבלה אפשרית.
נבחר בחלום אחד, ונתחיל לעבוד עליו. באחת הסדנאות בחרנו בחלום: להתפלל תפילת עמידה בדבקות עליונה – ממש כמו ב"ונתנה תוקף" של יום כיפור. זהו חלום מתוק וקסום, ועדיין, אפשר לפתח אותו עוד יותר.
האם יכולה להיות דבקות גדולה יותר מזו של "ונתנה תוקף", או מהדבקות העליונה ביותר שהרגשנו בכל ימי חיינו? הניסיון מראה לנו שלא, ולכן הנטייה הפשוטה שלנו היא לצמצם את החלום ולהתאים אותו לניסיון החיים. אבל זהו חלום! הוא אינו צריך להיות מוגבל למה שהיה ולמה שיהיה, הוא מוגבל רק למה שאנחנו מסוגלים לרצות – באופן לא מציאותי. האם אנחנו מסוגלים לרצות יותר מזה? יותר מהדבקות העליונה ביותר שחווינו בחיינו?
כשאנחנו בוחרים ברצון ריאלי, אנחנו אחוזים עדיין במקום שמחפש לממש אותו במציאות. ולכן אנחנו איננו מוכנים לחלום על מרחב גדול מדי, כדי שלא לאבד את התקווה שהחלום יתממש. אבל העבודה כאן צריכה להיות בכל כוח הרצון, בלי קשר למציאות, ולכן נחפש להרחיב אותה עד לגבולות של הרצון שלנו. ככל שהרצון גדול יותר הוא פועל הרבה יותר.
מה יכול להיות יותר עוצמתי מהדבקות של "ונתנה תוקף" המרגש ביותר? להתפלל כמו אברהם אבינו אחרי עקדת יצחק? להרגיש דבקות כמו המלאכים שאומרים "קדוש"? להתמוסס לחלוטין באור האלוקי "כגמול עלי אמו" – כמו תינוק שזה עתה סיים לינוק והוא מתרפק על אמו בעונג אין קץ?
חיים בסרט
אחרי שבחרנו להרחיב את החלום שלנו אל מעבר לתחום המוגבל של המציאות, לתת לו כנפיים גדולות, ננסה להוסיף לו מרכיבים נוספים:
באיזו מקום היינו רוצים לעמוד בתפילה? איזה טעם מיוחד היה לתפילה שלנו במקום הזה?
אם היינו צריכים לבחור דמויות מהעבר, ההווה והעתיד של עם ישראל, את מי היינו בוחרים שיתפלל לצידנו בתפילה הזאת? מי היינו רוצים שיהיה שליח הציבור באותה תפילה?
האם יש ריח מיוחד שהיה יכול לרומם עוד יותר את התפילה? ריח הקטורת למשל? ריח אחר? מה ישתנה בתפילה בעקבות הריח?
מה נרצה לראות מסביבנו? האם יש חפצים שהנוכחות שלהם תרומם עוד יותר את התפילה שלנו?
אילו צלילים ומנגינות היינו רוצים לשמוע לפני/אחרי/במהלך התפילה הזאת? אילו שערים היו פותחים לנו הצלילים הללו?
האם היינו רוצה לראות את עצמנו בדמות אחרת במהלך התפילה? להרגיש כציפור, כענן, כטיפה בים?
מכל המרכיבים האלו (כדאי כמובן להוסיף עוד, כיד הדמיון…) נרצה להרכיב "סרט" שיתאר את התפילה שלנו – כמו שהיינו רוצים שהיא תהיה. נתחיל את הסרט בתנאי התפילה שלנו כמו שהיא היום – בדיוק במקום שבו אנחנו רגילים להתפלל, עם אותם אנשים, עם מצב הרוח שאיתו אנחנו מגיעים אל התפילה, עם המחשבות שמטרידות אותנו, והקולות שמפריעים לנו להתרכז – כל קשיי המצוי צריכים להיות בפתיח של הסרט. מתוך המקום הזה נצא במעוף, או בכל דרך אחרת שנבחר אל המקום שבחרנו, נפגוש את האנשים שבחרנו, עם הריח, האווירה, המנגינות, וכל מה שמרומם את התפילה שלנו. כדאי שהסרט יהיה מורכב ממספר סצנות, יתקדם מן החוץ פנימה – מן המראות והקולות אל הרגשות הפנימיים. חשוב שנקודת הפתיחה תדבר אל הלב שלנו, שהסוף יהיה עוצמתי, ושהסרט יכלול תחנות ביניים של התרוממות אחר התרוממות.
אחרי שיצרנו לנו את הסרט, נתבונן בו: האם זה באמת מה שאנחנו רוצים? האם אנחנו שלמים עם כל הפרטים בו? האם יש בו משהו שחוסם? משהו שחסר? ננסה להפוך אותו לחופשי ממגבלות עוד יותר ממה שהיה עד עכשיו.
את הסרט השלם נשמור איתנו, נקדיש דקה עד ארבע דקות בכל יום, בזמן של מעט פניות נפשית, ונריץ אותו בראש, רק ניתן לדמיון שלנו לעבוד, בלי לחכות להתממשות שלו, בלי לצפות לשינוי במציאות, ניתן לרצוי שלנו להיות מצוי בתוכנו.
