התשובה לשאלה שבכותרת היא: לקיחת אחריות.
לרוב אנו מרגישים קורבנות של הנסיבות, וכל עוד אנו מרגישים כן רגשות הכעס והשנאה רק מתגברים והולכים ככדור שלג. אנו כועסים על מה שנעשה, ואחר כך על עצם הכעס והשנאה, ואחר כך אנו מתביישים מעצמנו ואז אנו בנוסף לכל זאת גם מתוסכלים…
את כל התסכול הזה אנו משליכים על הזולת מאחר ו"בגללו הגענו למצב הזה", ואז השנאה והכעס רק הולכים וגדלים, והסובלים הראשיים מכל המצב הזה הם אנחנו בכבודנו ובעצמנו.
הדרך להשתחרר מהמעגל הזה היא לקחת אחריות (אחריות ולא אשמה, כפי שנסביר להלן).
להבין שאם זה קרה לנו, כנראה שיש משהו שאנו צריכים לשנות ו/או לתקן בתוכנו.
אם הגענו למצב הזה, זאת אומרת שיש בנו משהו שמביא אותנו למצב הזה.
אם תתבוננו היטב, תוכלו להבחין שמה שקרה לנו עם אדם אחד קשור לעוד דברים שפוגשים אותנו בחיים גם עם אנשים אחרים.
זה רק מלמד שיש בנו משהו שצריך תיקון.
אולי המילה תיקון יכולה להישמע קצת פוגענית, לכן חשוב להבין שכולנו הגענו לעולם לשם תיקון, באנו על מנת לצמוח ולגדול והקשיים בדרך מעוררים אותנו לעניינים בהם צריך להשקיע (אלו יכולות להיות תפיסות עולם, מידות ומעשים).
האם זה פוטר את האדם האחר? האם הוא חף מפשע? כנראה שלא, אך אותנו זה לא צריך לעניין, מאחר והאחריות שלנו היא לתקן רק את עצמנו, את האחרים לא נוכל לתקן. את התיקון שלהם עלינו להשאיר להם ולהשגחה.
מה שחשוב לנו זה להבין שאיננו יצירי הנסיבות, אנו יוצרי הנסיבות.
אולם מאחר ולא יצרנו את הנסיבות ברצון ובמודע – אנו לא אשמים.
מצד שני, מאחר ורק אנו אלו שיכולים לתקן את עצמנו ולשנות את גורלנו – אנו האחראים.
האחריות, בניגוד לאשמה, משחררת. היא משחררת אותנו מהציפייה (שלרוב לא תתממש) שאנשים אחרים יתנהגו אחרת, היא משחררת אותנו מהמחשבה שאושרנו תלוי בזולת, והיא משחררת אותנו מרגשות קשים ומתחושת הקורבנוּת.
אז במקום לקפוא על השמרים ולצפות שאחרים ישנו את יחסם אלינו, כדאי שננצל את ההזדמנות להתבונן פנימה ולשנות את עצמנו, שינוי שיביא אותנו למדרגה הבאה אליה אנו צריכים להגיע ויגרום גם לסביבה להתנהג אלינו אחרת.
בברכת שנה טובה,
הרב יוגב שמחון
מכללה להכשרת מטפלי NLP ודמיון מודרך בגישה יהודית
מייל: [email protected]
פלא': 050-2020917
