בס"ד

חיילים יקרים ואהובים, באחת השבתות האחרונות זכיתי שניגש אלי קצין אחרי התפילה. אין דבר שיותר משמח אותי מחיילים שפונים אלי, שואלים שאלות ומתייעצים. הכי משמחים ומרגשים אותי הם אותם קצינים וחיילים שמתקשרים בשעות הקטנות של הלילה. אני תמיד אומר לחיילים: בבקשה תתקשרו חופשי! אני לא רב! אני חבר שלכם לעבודת השם יתברך!

נחזור לקצין שזכיתי שהוא פנה אלי. הקצין, בוגר ישיבת הסד,ר ביקש לדבר איתי שיחה אישית (כמובן שביקשתי ממנו רשות לשתף אתכם) וסיפר: אני כבר כמעט שלוש שנים בצבא חתמתי עוד כדי לזכות ולהיות גם קצין, עוד מעט אני חוזר לישיבה וממש אין לי מוטיבציה לחזור ללמוד תורה כל היום. אמנם הייתי ברוב השירות הצבאי במסגרת של ההסדר, אבל גם עכשיו בתפקיד וגם קודם לכן פשוט הרגשתי צבוע! בטירונות הכל היה נפלא: תפילות, ברכות, שבתות, לימוד תורה. באימון מתקדם יחד עם העומס של הפקודות והמשימות התחילה ירידה קלה: תפילות יותר מקוצרות, ברכות בחטף או שלפעמים קצת שוכחים, בשבתות – בעיקר ארוחות ושינה, כמעט בלי לימוד תורה. ואז הגיע השלב של הקו שבאמת פירק אותי, זה התחיל ממש להציק לי: אתה יודע איך זה, בשבת אתה כותב כי אתה צריך וחייב למלא יומן מבצעים, אתה מדבר בקשר, עולה לסיור של 8 שעות בגיזרה, אתה חוזר מהסיור ומת מעייפות. שחרית של שבת במניין, או אפילו בלי – מה זה?! גג של הגג 20 דקות כולל מוסף וקידוש, מנחה ביחיד, ערבית – יום כן, יום לא – לפעמים זה מוצדק כי אנחנו באמת בפעילות מבצעית, ולפעמים סתם. נמאס לי כבר להיות צבוע, כאילו אני משחק עם הקב"ה איך שבא לי. ועכשיו, בתפקיד שלי בתור קצין, אני באמת בקושי ישן, לחץ מטורף, היה קצין נוסף שהיה איתי ועכשיו עזב, ובפועל אני גם עם המחלקה שלי וגם ממלא את מקומו. ועכשיו, שחרית ביחיד – 10 דקות והגזמתי. מנחה וערבית – יומיים לא, יום כן. שבתות – כל הזמן זמין בפלאפון. אני בכוננות, לפעמים זה באמת מבצעי, אבל לפעמים מתקשרים אלי בשביל אוכל לעמדות. מתי פעם אחרונה קמתי לתפילת שחרית במניין בשבת בבוקר?? אולי לפני חודש וחצי. התפקיד הזה פשוט גומר עלי, ובגלל זה אני גם לא רוצה להמשיך. מנסים ללחוץ עלי להמשיך לחתום כי ברוך השם אני מתפקד טוב מבחינה צבאית, אבל בפנים עמוק אני פשוט גמור נפשית ורוחנית. אני מרגיש צבוע לגמרי. אני מת לחזור לטירונות דחפתי את כל החבר'ה לתפילות, הרמתי בזמירות שבת את כל הפלוגה, הייתי גבאי, קראתי בתורה – הרגשתי נפלא. והיום, אני נלחם על השבת שלי. אני לא מחלל שבת, חס ושלום, אבל כל הזמן פלאפון וקשר, וכשצריך, כמובן, כמעט כל השבת הקפצות וסיורים, וקשה לי עם זה ממש שהחיילים הדתיים שלי פוגשים קצין סמרטוט מבחינה רוחנית. הם לא רואים אותי איתם במניינים, הם יודעים שאני מפקד מקצוען, אבל מבחינת יראת שמים, לא נראה לי שסומכים עלי יותר מדי ובצדק. אתה יודע פרץ אחי, אני גם רוצה להתחתן – מי תרצה אותי? ועכשיו לחזור לישיבה?! ממש אין לי מוטיבציה. נראה לי שאני לא ראוי וגם לא מסוגל ללמוד תורה יום שלם. בקיצור: אני קרוע. תודה רבה שאתה מקשיב לי, אשמח לעצות!

חשוב לי לשתף אתכם מה בחסד השם יתברך עניתי לו:

אחי אהובי, אתה יודע מה הבעיה העיקרית שלך ושל עוד מאות ואלפי חיילים?

אתה ואתם לא באמת מאמינים שהעשייה הצבאית זה ממש עבודת השם יתברך וזאת מצווה ששקולה כנגד כל המצוות, ואתם לא באמת מאמינים שזה ציווי אלוקי ושליחות אלוקית, ושאתם באמת בצוותא עם הבורא ברוך הוא בכל כתיבה בשבת ביומן מבצעים, ואתם בצוותא עם הבורא ברוך הוא בכל תפילה ביחיד כשאין ברירה, ובכל תפילת ערבית שלא יכולתם להתפלל כי באמת הייתם באמצע פעילות מבצעית שוחקת של לילות וימים, ואתם לא באמת מאמינים שלהניח תפילין בצהריים כי לא ישנתם כל הלילה ועוד שעה אתם עולים עוד פעם לעוד שמירה ואחר כך בערב מתארגנים לעוד מארב או לעוד סיור, ובין לבין גם אתם צריכים לחטוף קצת אוכל כדי לחיות, אתם בסוף בני אדם, ולפעמים גם נדחפת איזו תורנות מטבח או משימה אחרת…

אני אומר לך ולכם: אם לא תתחילו להפנים שהעשייה הצבאית היא קודש קודשים ובפקודה מקודקוד עולם אתם מצווים לפעמים לחלל שבת, להתפלל ביחיד, לוותר על הלימוד הקבוע וללמוד יותר טוב את המפה של הניווט ואת כל מה שצריך להכין לפעילות המבצעית, ואתם מצווים לפעמים לוותר על תפילה ואתם מצווים גם לנוח ולאכול כדי לא להתמוטט. אם לא תפנימו את זה – כולכם, אבל כולכם, תמשיכו להרגיש חולשה רוחנית בצבא ולהרגיש צבועים, וכולכם תמשיכו להרגיש רחוקים מהשם יתברך ובלי כוחות להמשיך לחתום בצבא ובלי כוחות לחזור לישיבה ללמוד תורה.

כל זה לא היה קורה אם אתה ומאות ואלפי החברים שלכם הייתם מבינים שאת רוב הדברים שאתם עושים במסירות נפש – זה בדיוק מה שהשם יתברך מצווה אתכם לעשות. כי אם הייתם מפנימים את זה, אז הייתם מרגישים עם השם יתברך ובצוותא איתו יתברך כל היום ממש – בשמירות, בסיורים, בכתיבה בשבת, בתפילות ביחיד ובלי התפילות ובשבתות לחצאין, ולא הייתם מרגישים צבועים!!! הייתם מרגישים בטוחים בהשם יתברך וממש שמחים בעבודתו, והייתם זוכרים כל הזמן שאתם סך הכל צריכים לשים לב ולדקדק בהלכה ולהיות בקשר עם הרבנים, ולהתאמץ להיות אמיתיים וישרים ולבחון כל מקרה לגופו – מתי באמת אתם פטורים מהמצווה כי אתם באמת עסוקים במצווה ומתי זה באמת רק חולשה.

מי שזוכה לחיות בוודאות שכל העשייה הצבאית שלו זה קודש קודשים של מסירות נפש 24/7 לטובת כלל ישראל – הוא לא מרגיש צבוע!!! הוא מרגיש טהור!!! ודע לך אחי המתוק שכל אחת מתפללת להשם יתברך להתחתן עם מישהו טהור ועובד השם יתברך במסירות נפש, ואז אפשר באמת להמשיך מתוך יראת שמים טהורה לחתום עוד קצת או לחזור לישיבה וללמוד תורה באותה מסירות נפש טהורה בשם כל ישראל.

רק חזק ואמץ מאוד אחי היקר והאהוב, ובבקשה תשמור על קשר!

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן