וואלה, לא בא לנו בטוב אלול בצבא, ועוד יותר לא מתאים לנו שאנחנו כנראה סוגרים גם ראש השנה וגם יום כיפור. ובמיוחד עכשיו שהגזרה מתחממת, אולי גם את כל סוכות נסגור לצערנו הרב.
בנוסף לכל, והכי מעצבן: אין סד"כ! טוחנים לנו את הצורה. משימה רודפת משימה ואין זמן אפילו להסדיר את הנשימה לנשמה.
איך מרגישים את אלול והאווירה המרוממת של ימי התשובה בטירונות ובאימון המתקדם, בקו ובאימון, בין תרפ"ל לנסיגה, בין שבוע קליעה לאימון בבקעה, בין תורנות מטבח להשלמת בוחן מסלול, בין מד"ס למסע, בין יזומה לסיור ובין יציאה הביתה לחזרה של מקוצרת ישר במוצאי שבת?
ועוד הודעה שקיבלתי מחייל: כנראה שנהיה במשימות ופעילות מבצעית, ללא מניין, ללא שופר, באיזה שיח מוסתר, עם חבר'ה שבאמת אין להם מושג איזה סערות פנימיות אני חווה בתוך תוכי, מאין יבוא עזרי?
מפקד פלוגה צדיק שולח לי: אני חייב אוויר. לא הספקתי לפתוח ספר. העשייה האינסופית שואבת אותי, ואנה אני בא?
ואני הקטן, עונה לכל אותם צדיקים תשובה על ידי שאלות פשוטות: מה העניין של אלול וימי התשובה? – להתקרב לה' יתברך ולעשות את רצונו. האם יש מישהו שעושה את רצון ה' יתברך יותר ממפקדים וחיילים שמוסרים את נפשם 24/7?!
איפה בעולם יש מישהו כמו מפקדים וחיילים, שכל הזמן טובלים במקווה הטהרה של כלל ישראל?! – כן אחים אהובים, וכמה שזה נראה לכם גבוה ואולי לא מחובר לשטח – זאת האמת!!
האם יש מישהו כמו מפקדים וחיילים, שאוכל מעט, ישן מעט ועובד קשה בשביל פחות משלוש שקל לשעה?! האם יש מישהו, כמו מפקדים וחיילים, שנמצא עם חברים 24/7 ויש לו הזדמנות לקדש שם שמים בכל רגע?! האם יש מקום נוסף שבו יש כל כך הרבה אהבת חינם ותיקון לחורבן בית שני?!
האם לא ברור שלעסוק בענייני תשובה זה להיות מחובר לכלל ולהבין שאתה נשמה שממשיכה ומגשימה את חזון הנביאים ומיליוני נשמות שנהרגו על קידוש ה', וזה מה שאתם עסוקים בו לילות וימים לאורך כל השירות הצבאי?! האם יש שליחות גדולה משלכם מפקדים, חיילים ואחים אהובים?!

איך נערה בת ארבע עשרה?
זה פשוט פלאי פלאות!
אם רק תפנימו את הדברים, יהיה לכם הרבה יותר פשוט להרגיש את אלול וימי התשובה דווקא בצבא.
בבית המדרש בישיבה או במכינה מתחזקים בתורה ובתפילה, אבל בצבא פועלים! חיים תורה! חיים תפילה! מתוך כמה דקות של לימוד, ישר לכמה שעות של עשיית מצוות כלליות. מתוך כמה דקות של תפילה, ישר לירידה לשטח, לאימונים, לסיור, למארבים, למעצרים, להשלמת קורסים, למסע, לעבודת ה' אינטנסיבית.
אין אלול וימי תשובה יותר נעלים ומרוממים מאשר בצבא!
מי שלא מפנים שלשרת בצבא זה מקווה טהרה של עבודת ה' 24/7, פשוט מחליש את עצמו ולא יצליח לקבל כוחות רוחניים להמשך העשייה. לא יוצא לי מהראש מה שמו"ר הרב בלייכר מסביר על רבקה אמנו: איך יכול להיות שנערה בת ארבע־עשרה (לפי הדעה המבגירה) הצליחה לשאוב מים מהבאר ולהשקות עשרה גמלים?
וכך עונה הרב: הדלי הראשון שרבקה אמנו שאבה נתן לה את הכוח לשאוב את הדלי השני. הדלי השני נתן את הכוח לשלישי. וכן הלאה עד שהיא סיימה להשקות את כל הגמלים. "שכר מצווה – מצווה". "מצווה גוררת מצווה". זה היסוד!
אם מסתכלים על הצבא כעבודת ה', אז מסדר הבוקר נותן כוחות למד"ס, והמד"ס נותן כוחות ליבשים, והיבשים נותנים כוחות לתורנות מטבח, והתורנות מטבח למסע, והמסע לבראו"ר, והבראו"ר לבוחן מסלול, והבוחן מסלול לשמירה, והשמירה לעזרה לחייל בודד, והעזרה לחייל בודד למטווחים, והמטווחים לזחילות, והזחילות לנסיגות, והנסיגות לניווטים, והניווטים לתשומת לב מיוחדת לחיילים עם בעיות ת"ש…

הרגש משקר!
זה נכון שהרגש נשחק והאווירה מורגשת כרחוקה מעבודת ה', אבל יש גם עבודת ה' שלא תלויה ברגש, יש מצבים שבהם היצר הרע משתמש ברגש כדי לצער אותנו. היצר משדר לנו שקר גדול ויושב על הלב שלנו וכל הזמן חוזר ואומר שאם אנחנו לא מרגישים, אז לא שווה העבודה. צריך לדעת שזה שקר גדול מאוד! זאת תחבולה של היצר הרע שרוצה להטעות ולבלבל אותנו. אסור לתת לו! צריכים להיות לוחמים וגיבורים בעבודת ה'.
עיקר העיקרים זה הדעת! דעת ה'. "אתה חונן לאדם דעת". השכל חייב לגבור ולשים את הרגש במקום שלו. לאפס אותו. לשים לו גבולות ברורים. כי הרגש ללא הכוונת השכל, הוא הרבה יותר חיצוני ולא יציב. מתנדנד. מתפזר. שטחי. מחזיק מעמד למרחקים קצרים בלבד. פרטי ולא מתחשב!
הדעת היא פנימית. יציבה. קבועה. עמוקה. מחזיקה מעמד למרחקים ארוכים ונצחיים. דעת ה' היא כללית. מחושבנת. מסדרת את הכל. שמה כל דבר במקום ומכווינה כל כוח לייעודו.
אסיים בדבר אחרון, שעליו צריך לכתוב מאמר נפרד, אבל, באמת, אחרי שיש דעת ה' קבועה, לאורך שנים, אחרי שהדעת עשתה סדר בכל, רק אז מתחיל להתפתח רגש אמיתי, פנימי וישר שיש לו משקל וחשיבות רבה.
אחים יקרים ואהובים!
חזק ונתחזק בדעתנו את ה' יתברך. ויהי רצון שיתקיים בכולנו: "בכל דרכיך דעהו". ויש לדייק: דעהו. לא כתוב "בכל דרכיך הרגישהו!" יהי רצון שנזכה כולנו להיות מחוברים לבית המדרש ולרבנים שכל הזמן מחזקים את הדעת שלנו, ומתוך כך נזכה כולנו לדעת את ה' יתברך בכל הדרכים, בכל המקומות ובכל הזמנים.