פעם ביקש ממני אבי לכתוב ספר על משפחתו, על חייהם בעירק ועל עלייתם למדינת ישראל, קשיי קליטתם במעברת עקיר והמשך דרכם עד הלום. התפלאתי שהוא מטיל את המלאכה עלי, החוזר בתשובה שפנה עורף לעולם הזה, אבל שמחתי שהוא עדיין מאמין בי, ובכלל שמחתי על ההזדמנות להתוודע לעברה של משפחתי כדי להנציחה במושגי העולם החולף.
ניגשתי במרץ למלאכה. קודם כל ראיינתי את דודיו של אבא שעברו מזמן את גיל התשעים – דוד ששון ודודה קלרה. אחר כך הגעתי לכל אחיו, ולכל מי שהיה לו לספר משהו או לכתוב משהו מהלב, כולל צעירי הצאן.
נוכחתי במדויק במה שידעתי במרופרף לפני כן, שסבו של אבי שמר תורה ומצוות, אביו שמר מסורת, ואילו אבי כבר הלך עם הזרם העיקרי שהפשיל שרוולים, לא כדי להניח תפילין, אלא כדי להתקומם במחתרת נגד השלטון העירקי, לעלות ארצה ולבנותה.
לאחר שנה תמימה, יצא לאור ספר משפחתי נאה למדי עם תמונות וזיכרונות פיקנטיים.
נקבע ערב חגיגי להוצאת הספר ב'מרכז למורשת בבל' באור יהודה. הגיעו בני משפחה וחברים לרוב, והאולם היה כמעט מלא.
ראשית עלה לברך יו"ר המרכז, מרדכי בן פורת. אחר כך קרא המנחה את סיפורי 'ברית דמים', שבו מתואר קטע מרגש בהשראת בריתו של בני הבכור. סופר שם איך המוהל ממאה שערים מורה לאבי שישב על כיסא הסנדק לחזור בתשובה על עוונותיו, איך אבי קם במחאה מהכיסא ואיך אני מחליפו בלית ברירה בצדיק ירושלמי, ומתפרק לחתיכות במילים הבאות: "כל המתחים גם יחד עלו בגרוני ושברו לרסיסים את ברכתי. ראיתי את דמו של בני הרך פורץ, ראיתי את אבא מרחוק לאחר ששפכו את דמו ואני עצמי עמדתי בתווך, גשר רעוע וכואב שאמור לחבר את העולמות ההפוכים ומתחתיי ובתוכי נהרות של דם קולחים…".
לאחר מכן עליתי לבמה במבוכת מה וקראתי מהדף מספר מילים, כשאני משתדל לאומרן בחיות. אחרי עלתה בתי כנציגת הדור הצעיר וקראה בתיאטרליות את דבריה.
ואז עלה אבי שהיה שמח באותו ערב כמו ביום חתונתו.
קשה לתאר את אבא כשהוא נמצא על הבמה. בעבר היה מנהל בכיר בקופת חולים וידע לדבר היטב לפני קהל. הוא הרגיש משוחרר לגמרי לפני האנשים הרבים, כאילו שהוא נמצא במפגש רעים ביתי על כוס בירה ופיצוחים.
תיאוריו הציוריים נבעו ובדיחותיו המתובלות בעירקית שפעו. בשלב מסוים משך את חוט המיקרופון, טייל על הבמה, ואמר:
"את הספר כתב בני הבכור, תעודת הביטוח שלי לעולם הבא…".
כל הקהל פרץ בצחוק מתגלגל.
נדהמתי. מעולם לא תיארתי לעצמי שאבי חש כך. אמנם תמיד עזר לי להסתדר בחיים, אבל במקביל ביטא את דאגתו מחינוך ילדינו צר האופקים לדעתו. ידעתי שהוא סובר שבחזרתי בתשובה ניסיתי למצוא משמעות לחיים בעולם המבולבל הזה, אבל לא העליתי על דל מחשבתי שהוא חושב בעומק לבו שאני תעודת הביטוח שלו לעולם הבא…
איני חש שאני מהווה תעודת ביטוח אפילו לעצמי, אבל הדיבור השובב הזה שיצא ממסתרי לבו היהודי והתגלגל בצחוק עם הקהל, הדהד בקרבי ימים רבים והלך עמי לאורך השנים.
ומאז, כאשר אני מתרשל במעשה המצוות ובלימוד התורה ובתפילה או נופל לאיזו חלישות דעת, אני גוער בעצמי כמעט בקול רם: "איך אתה לא מתבייש?! אל תשכח שאתה תעודת הביטוח של אביך!…".
בס"ד
יום שני, 17 פברואר, 2025
הכי עדכני
16:46
16:20
16:17