יום שישי אחד חזרתי מהמקווה בשכונת מקור ברוך והלכתי לראיון עבודה במרכז העיר. כאשר הגעתי לרחוב יפו, ליד קופת חולים 'מאוחדת', בא לעברי יהודי מבוגר שכאילו נלקח מתמונות ירושלים של פעם ואמר: "אני אוהב אותך!".
נדהמתי. הרי אהבה היא דבר כה עמוק וכה מלא פחדים שנבנה באינספור ניסיונות, והעולם כיום כה קשוח וחרוש קמטים, והנה בא יהודי ואומר ליהודי שאינו מכיר בלי שום לבטים: "אני אוהב אותך!"…
חייכתי לעברו והתבוננתי בו בחשד, לראות האם הוא לוקה בנפשו. הוא נראה לי כיהודי פשוט, שהיה בו משהו מיוחד.
"מה מצאת בי?", שאלתי.
"כלום. סתם אני מרגיש ככה…".
הרכבת הקלה חלפה, אנשים מעורבבים חלפו על פנינו בהבעה ירושלמית מחוספסת, קשוחה ואמיתית, כיאה לעיר האמת.
"יפה מאוד", אמרתי והוספתי, "אני הולך כעת לשתות כוס סחלב חם. אולי תרצה להצטרף אלי?".
"לא", אמר בתוקף, "אני לא רוצה לשתות איתך, אלא לצחצח לך את הנעליים!…".
נדהמתי ביתר שאת. מה פתאום שיצחצח את נעליי?! האם זה הביטוי שלו לאהבה?! העדפתי פעולה הדדית יותר בגובה העיניים.
"חס וחלילה", אמרתי, "אתה מבוגר ממני ואנחנו יכולים להיות חברים".
הוא חיטט בשקית גדולה שהייתה בידו והוציא ממנה משחת נעליים ומברשת.
הבנאדם השתגע, צעקתי בחלל נפשי, אבל כאשר נזכרתי שאני כותב לעתים סיפורים קצרצרים מהחיים, החלטתי לזרום איתו.
הושטתי לעברו את רגלי הימנית וניסיתי לחייך חיוך רחב ככל שניתן, כדי שלא אשכח שהעולם הזה, על שלל ניסיונותיו ומכאוביו, אינו אלא שעשוע אלוקי אחד גדול.
הוא הסתער על נעלי הדהויה וצחצח אותה במיומנות כאילו מירק כתר של מלך. אחר כך צחצח את השנייה. הנעליים היו מצוחצחות להפליא כיאה לבן מלך.
הוא התרומם, חייך לעברי בפה ריקן משיניים. ידעתי מה עלי לעשות.
"כעת אני אצחצח את נעליך!", הכרזתי.
ניצלתי את תדהמתו כדי לקחת מידיו את המברשת והמשחה. מרחתי במהירות האור משחה, כרעתי ארצה, העפתי מבט בנעליו המרופטות והתחלתי לצחצחן במרץ.
לפתע הבחנתי באיש מהודר שנטוע על מקומו ומתבונן בהשתאות במראה עיניו.
באמת לא שגרתי לראות בימינו אדם מצחצח נעליים לזולתו, אמרתי לעצמי. האיש נבלע בכניסה לבניין המשרדים שאליו הייתי אמור להגיע. קיוויתי שהוא לא המראיין. הנה הרווחתי סיפור הזוי, אבל אני עלול להפסיד מקום עבודה…
כאשר סיימתי את מלאכת הצחצוח, החזרתי לאיש את המברשת והצבע, ואמרתי לו: "אני אוהב אותך".
כמים הפנים לפנים.
נכנסתי מבודח וקצת מתוח לבניין, עליתי במעלית לקומה השלישית והגעתי לחדר המיועד. כאשר נכנסתי הסתכלתי על האיש המהודר שישב בכיסא וחשכו עיניי. זה היה האיש שהתבונן בי בעת שצחצחתי נעליים לאיש המוזר…
הוא הביט בי ופניו התכרכמו.
הצגתי את עצמי, לחצתי את ידו הקפואה ואמרתי:
"לפני שנדבר, אני חייב להסביר לך מה קרה למטה… האיש הזה פשוט התחנן לצחצח את נעליי. לא יכולתי לסרב לו… וכאשר סיים לא יכולתי לסבול שמישהו ישרת אותי כך, כי אני מאמין שצריך להסתכל על כל אדם בגובה העיניים, אז צחצחתי לו את הנעליים בחזרה…".
הקרח שעל פני המנהל החל להפשיר, וחיוך דק עלה על שפתיו.
"גובה העיניים", הרהר לעצמו בקול רם, "זה דווקא יכול להתאים לעבודה בקבלת קהל…".
