הוזמנתי לביתו של בן דודי אביב בלב רמת גן. הוא החל לגשש את דרכו ליהדות, ומאוד שמחתי לבקרו כי אין דבר מחדש ומרענן יותר מלפגוש מתקרב. פרט לכך, אני כמעט מעריץ חילונים צעירים שמצליחים להתחתן ולהביא לעולם ילדים, למרות כל הרוחות הרעות שמנשבות בימינו.
התיישבנו לעת ערב בסלון והתחלנו לשוחח.
"הכי חשוב בעבודת השם", פתחתי, "שהאדם יעבוד את הקדוש ברוך הוא במדרגתו האמיתית, כמו שאמרו חכמינו 'תוכו כברו' – פנימיותו כחיצוניותו. אדם צריך להתנהג ולהתלבש בדיוק לפי מדרגתו הפנימית. גם התפילה צריכה להיות אמיתית, ורק כך היא מתקבלת. בקיצור: תהיה בדיוק בגודל שלך, לא מילימטר יותר ולא מילימטר פחות".
אחד משני ילדיו הקטנים התקרב לסלון, כשהוא בועט בבלון אדום, שריד מהיומולדת שנחגג לו אתמול. אחיו הקטן ממנו הגיע אחריו והיכה בידו בבלון צהוב. אמם דרשה מהם לחזור לחדרם, אבל אמרתי שהם אינם מפריעים לנו, ואדרבה הם חמודים מאוד.
יצאנו למרפסת המנצנצת כוכבים, והתחלנו לדבר על נפלאות הבריאה.
"למה אלוקים רצה לברוא עולם כזה מדהים?", שאל אביב.
"מטרה אחת היא להשתמש בעולם לצורכנו, ואילו השנייה והנעלית יותר, היא ללמוד מהעולם לשם עבודת הבורא. כל דבר בעולם הינו משל לעבודת השם. היהודי צריך להתבונן בכל דבר בחכמה, ולא סתם ליהנות מהעולם כמו בעל חיים מפותח. רבי נחמן אומר שהאיש הישראלי צריך להסתכל בשכל שיש בכל דבר".
באותו רגע בנו הקטן של אביב ניגש אליו והתחנן: "אבא, תנפח לי את הבלון!".
אביב לקח את הבלון הכחול, ניפחו בחיפזון ונתן לבנו.
"ניפחת לו יותר מדי!", קראה אשתו, "זה יתפוצץ עוד מעט".
"ממילא כל הבלונים מתפוצצים בסוף", צחק אביב.
כעבור דקה נשמע קול פיצוץ שהדהד ברחבי הסלון. הילד הגיע בוכה לאביו עם שיירי הבלון, ואחיו הגדול התפוצץ מצחוק. לאחר שנרגע ביקש הקטן מאביו שינפח לו בלון נוסף.
פניו של אביב אורו והוא פנה אלי:
"הלכת רחוק, אחי. יש הרבה שטויות בעולם שאין בהן חכמה, והן סתם נועדו ליהנות בכיף. הנה, איזה שכל יש בשטות הזאת שנקראת בלון?".
"תנפח את הבלון", ביקשתי, "ובינתיים תן לי לחשוב על זה קצת".
נזכרתי כי אשתו של אביב העירה לו קודם שניפח את הבלון יותר מדי, ובסייעתא דשמיא התנוצץ לי רעיון.
"תשמע", אמרתי, "לא רק שיש חכמה בבלון, אלא שזה קשור בהשגחה פרטית למה שדברנו קודם. כידוע צריכים לנפח את הבלון בדיוק בגודל המתאים. מה זה אומר בעבודת השם? שאדם צריך להיות בדיוק בגודל שמתאים לו. אסור לו להיות מצומק יותר ממה שהוא, ובעיקר אסור לו להתנפח יותר ממה שהוא, כי אז הוא עלול להתפוצץ, ולא יישאר ממנו כלום. הבלון מלמד אותנו להיות בגודל המדויק שלנו. אם נכניס מעט אוויר נהיה מצומקים וחסרי חן, בלונים נובלים, עלובים, ואם נכניס יותר מדי אוויר, נתפוצץ. רק אם נכניס אוויר במידה הנכונה, נוכל לשמוח ולהשתעשע באמת".
"ולמה מנפחים בלונים דווקא בימי הולדת?", הוסיף לשאול.
"לרמז לאדם שהשם יתברך נפח בו רוח חיים, וגם שהחיים קצרים כמו בלון פורח".
אביב הנהן בראשו, ולאחר שניפח את הבלון הלבן בתשומת לב נתנו לבנו. הילד המאושר לקח את הבלון ובעט בו. הבלון עף למרפסת, קיפץ על המעקה ופרח החוצה, מרחף בין רבי הקומות. ילדיו של אביב עמדו על הסורגים וצעקו בחדווה עד שהבלון נעלם ואיננו.
