עליתי מביתי הכפרי אל רחוב אגריפס הסואן. בוקר יום ראשון רגיל, רק עננה בלתי נראית מרחפת מעל עיר היונה, ומעל העולם כולו – עננת קורונה. הגימטריות של קורונה מהתוועדות פורים עדיין ריחפו במוחי: "איש גם זו", "רפא נא לה", וגם "אכל אבר מן החי", שמצאתי ברשת, עולים בגימטריה "קורונה". והדאגות הפשוטות בתוך לבי: מה יהיה עם עבודתי? עם הילדים והנכדים המושבתים? עם כל עם ישראל? ועם העולם כולו? מה הולך לקרות?
עליתי עד רחוב יפו, ונכנסתי לבית מרקחת סמוך. לא מעט אנשים המתינו מחוץ לפתח, ובפנים היו לשמחתי מעטים. התקדמתי אל עבר המושב הכתום בקצה אולם ההמתנה, ולפתע איש כבן שבעים נהם לעברי כזאב ערבות.
נדהמתי וניסיתי לפענח את פשר נהמתו. בתוך רגע הבנתי. הוא דאג לכך שלא יהיו יותר מעשרה בבית המרקחת, כפי ההנחיות שנמסרו אמש, ואני הייתי האחד עשר. למזלי הטוב, מישהי יצאה מהחדר ונותרנו מנין.
איזה מצב הזוי, מטורף! איך וירוס בלתי נראה משבית ומשגע עולם ומלואו? איך סיני אחד שאכל עטלף בשוק, או השד יודע מה קרה, מאיים על כל העולם כולו? והעולם הולך ומושבת – מטוסים, מלונות, אצטדיוני כדורגל, אולמות אירועים, מסעדות, בתי קפה, וגרוע מכך – בתי ספר וישיבות. כאילו שהקדוש ברוך הוא עשה 'הפעל מחדש' לכל העולם כולו.
הקדוש ברוך הוא מדבר עם עולמו בקול דממה דקה של וירוס נעלם.
רוב הרוקחים ומעט לקוחות שמו מסכה לפיהם. אני קופץ את פי לכמה שניות למראיהם. משהו גדול, גדול מאוד, קורה כאן. משהו עמוק בתוכי חש שהעולם לא יחזור יותר לקדמותו, להמולתו הסתמית, אלא ילך לקראת עידן חדש.
אחרי שה'זאב' נפרד מהדלפק, ניגשתי בתורי עם פתק מספר 120 לרוקח המכוסה במסכה, וביקשתי ממנו טיפות עיניים. ללא מבע הוא העביר את כרטיסי קופת חולים והאשראי, ואני הרהרתי בלבי: איזה עולם נפלא ומתוחכם! איזה עולם סתמי ומנוכר!
ירדתי בדרך לביתי עם תיקי השחור, ופגשתי באגריפס את אורי מהקיוסק. "מה קורה?", שאל בחיוך מר. "קורונה", אני עונה לו. מילה אחת, שכמעט אף אחד לא הכיר לפני כמה חודשים, מוכרת היום לכל אדם עלי אדמות. מילה שפירושה 'כתר' השתלטה על העולם כולו.
גדול המקובלים והיהודי הפשוט ביותר יודעים שכתר זה עיקר הסיפור. כתר הוא הספירה העליונה, מעל לחכמה ובינה, ובראשו – אמונה פשוטה. ויהודי פשוט יודע שתפקידו להכתיר את מלכו של עולם.
אני מעביר לו את הרהוריי המשיחיים, והוא פולט: "הלוואי שלא יהיה יותר גרוע!". "חלילה", אני אומר לו, "ה' יודע שכשל כוח הסבל".
בירידה לביתי ראיתי עובדים זרים אוספים את הזבל בחצר האחורית של בית המדרש החסידי, ועורמים אותו לתל גורד שחקים.
החלטתי לדרוש בשלום דודתי האלמנה, המתגוררת לבדה ברמת אביב. היא מספרת לי שהיא בבידוד.
"מה קרה?", תמהתי.
"אני מבוגרת עם בעיות רקע רפואיות", היא מסבירה.
"ואיך את מקבלת אוכל?", דאגתי.
"הנכד מביא לי, ומניח מחוץ לדלת".
ואז אמרתי דבר, שמעולם לא העזתי לבטא באוזניה:
"אני לא יודע מה הולך לקרות, אבל נראה לי שזה מוביל למשיח".
"אלוקים מנקה את העולם", אמרה בפשטות.
דודתי היא אנטי-דתית, וסביבתה מנוכרת לאמונה היהודית. תשובתה הדהימה אותי יותר מתעוזתי.
לפני שנכנסתי בשער ביתי העפתי מבט לשמיים, וחזיתי באובך קר ומוזר, ומעליו הילה זוהרת שהקיפה הכל ממעל, כאילו באה לרמז על סיומו הבלתי נתפס של הסרט העולמי, שאף צופה לא העלה בדעתו.