אביחי היה חוזר בתשובה טרי כלבבי. חב"דניק לעניין, רוחני וגם מעשי, מחייך וכשצריך היה גם רציני. יום ראשון אחד בתפילת שחרית בבית כנסת חב"ד הבחנתי בעננים כבדים על פניו. במהלך התפילה יצא החוצה למרפסת וחזר ברצוא ושוב מטורף.
ניגשתי אליו בתום התפילה ושאלתי:
"מה נשמע? אביחי, הכל בסדר?".
הוא מלמל: "כן, לא חשוב, יהיה בסדר…".
"בוא תשתף אותי", ביקשתי, "אני מומחה לבעלי תשובה…".
הוא היסס וביקש שנעבור לקצה המרפסת הענקית.
הנחנו שני כיסאות בחוץ והתיישבנו עם גבנו לשמש.
אביחי הצית סיגריה, ובקושי פתח: "כמו שאתה יודע, אני זורם עם התשובה, זה מתאים לי חבל"ז, אבל יש לי בעיה קשה שמאיימת להרוס הכל…".
לא הכרתי אותו כטיפוס דרמטי ונדרכתי מעט.
"אני לא מסוגל להפסיק לעשן בשבת…".
וואוו, חשתי, זו באמת בעיה לא פשוטה!
ניסיתי לא להפגין התפעלות, אבל הוא הרגיש בתחושתי.
סיפרתי לו שעישנתי כאשר חזרתי בתשובה, אבל הודיתי שלא הייתה לי בעיה להפסיק בשבת. נזכרתי במעשנים אחרים, שגם להם לא הייתה בעיה כזאת. זו כנראה מתנת חינם שחוזר בתשובה מקבל, פרט לכך שהאיסור החד-משמעי מעניק כוח עצום. קשה למעשן מהשורה להצטרף ל'יום ללא עישון', אבל לחוזר בתשובה אין בעיה להיגמל מהסיגריות מדי שבת.

"מה קורה אצלך בדיוק?".
"אחרי ארוחת שבת, ובזמנים נוספים, אני יוצא למקום מחבוא ומעשן. ממש לא נעים לדאוג שאף אחד לא יראה ואפילו לא יריח אותך. בקיצור, גיהינום".
"ומה עשית בנידון?".
"מה לא עשיתי?!", ענה, "חיפשתי עצות ולא מצאתי, עד שביקשתי מרבנים היתר לעשן בשבת ואף אחד לא הסכים. הם אמרו שאני חייב להתגבר על הדחף בכוח השבת, אבל לא נתנו לי עצה באמת. לפעמים מתחשק לי לעזוב הכל!…".
כאב לי לשמוע שהוא רוצה לעזוב את מקור החיים לטובת עשן כלשהו.
אמרתי לו שבחסידות המילה "עשן" היא ראשי תיבות עולם, שנה, נפש, כל ממדי המציאות. וככל שמשהו יותר גבוה בשורש, הוא עלול להיות יותר טמא בשטח.

והוספתי: "אין לי עצה כרגע, אבל אל תתייאש מהאש…".
כעבור חודש פגשתי את אביחי בבית הכנסת, והוא נראה הרבה יותר טוב. לאחר התפילה התיישבנו ליד המעקה.
"נו", פתחתי, "מה קורה?".
"לא תאמין", אמר לי, "רב חסידי התיר לי לעשן בשבת!".
"אין דבר כזה", אמרתי מיד.
"סיפרתי לו את הסיפור בדמעות", הסביר, "אמרתי לו שאני עומד לעזוב הכל, והוא אמר: 'אני מתיר לך לעשן בשבת, אבל בתנאי שתעשן רק עשר דקות אחרי שמתחשק לך'".
"מעניין", אמרתי, "ומה קרה?".
"אחרי סעודת שבת כרגיל התעורר אצלי חשק לעשן, אבל הייתי מוכרח לחכות עשר דקות. כשהגיע זמן ההיתר כבר לא היה לי חשק לעשן… וככה כל השבת דחיתי את העישון בעשר דקות, ובסוף כבר לא היה לי חשק לעשן… בקיצור, לא עישנתי בכלל בשבת, וזו כבר שבת שנייה שאני לא נוגע בסיגריה!".
"עצה נפלאה. יהי רצון שתיפטר לגמרי מהעישון", אמרתי והוספתי ברוח הירושלמית הנעימה שנשבה בחוץ, "העניין של היצר הרע הוא לעשות את העבירה עכשיו – עבירה עכשיו! וכאשר אתה דוחה את היצר, אתה בעצם מסלקו. כל דבר מצווה צריך לעשות מיד, 'מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה', ואילו את העבירה צריך לדחות לעוד עשר דקות… למחר… לגלגול הבא… העיקר לא לתת לה את ההווה, את שם הויה…".