בתחילת עידן הקורונה צירפו אותי ידידים לקבוצת וואצאפ של בעלי תשובה העוסקת בהגות ובשירה. שם הכרתי את שמעון פינטו מערד, אמן מוכר ומאמין, צייר בחסד וגם משורר אמת. כל צבע ומילה שלו באים מנפש אמנותית בתכלית. במשך שנים היה לשנינו מדור בכתב העת 'אדרבה' – מעולמם של בעלי תשובה.
קראתי איך בגיל שמונה התבונן ארוכות בחוברת של גדולי ציירי הרנסנס, ולאחר זמן החזירה למורו לציור ששאלו "איך היה?". "בהתחלה היה כיף מאוד, אבל אחר כך עצוב".
לאחר שנים ניסח זאת כך: "המכנה המשותף של כל המאסטרים האלה הוא אחד: כולם ניסו להסתיר את מציאותו של הכוח העליון, אבל לא אחד מהם הצליח בכך".
בתקופת לימודיו בפקולטה לאמנות באוניברסיטת בן-גוריון – דרך הקווים, הצורות והצבעים שצייר – מצא את הקב"ה באמת ובתמים. שם התחדדה ההארה של גיל שמונה, והוא התלבט אם להתקרב למי שגילה לו את חוכמתו דרך הציור, או להישאר נטוע במקומו. לאחר תקופה על המטוטלת, קיבל החלטה שהטתה את הכף לטובת התשובה. "היה לי קוקו ארוך, ויום אחד חזרתי הביתה ופשוט החלטתי לגזור אותו. עשיתי את ה'חלאקה', ועם הזמן נוספו כיפה, ציצית, לימוד תורה ועוד. כל דבר שלקחתי על עצמי נשאר שם עד היום".
פעם שלח שמעון לקבוצה סיפור קצרצר שמצא חן בעיניי, וביקשתי ממנו לפרסמו במדורי. וכך סיפר.
התגוררתי פעם ברחוב נרבתה פינת שלום שבזי בנחלאות. בלילות, לפני השינה, קראתי ספר שבו מתוארים המקומות בשכונה, מה שהוסיף ניחוח מראה מקום מעמוד לעמוד – שוק מחנה יהודה, בית הכנסת השכונתי, תהילים, פשטות, חכמת הלב, סמטאות, גן סאקר ועוד. באחד העמודים הוזכר שמו של רבי אלימלך מליז'נסק. מבויש ונבוך הרהרתי: מי הוא רבי אלימלך מליז'נסק? מדוע איני מכיר אותו? זה הטריד אותי, אך לבסוף הצלחתי להירדם.
למחרת בשתים עשרה בצהריים התקשר בחור שהציג את עצמו כמוזיקאי, ואמר שקיבל את מספר הטלפון שלי מאדם שהמליץ לו להיפגש איתי. הבחור הוסיף:
״תקשיב, התקשרתי אליך, אבל אני לא יודע מה אני רוצה ממך… אני מאוד מבולבל!״.
"זה בסדר", ניסיתי להרגיעו, ושאלתי "איפה אתה?". הוא ענה: "בכיכר הדוידקה". אמרתי שאני כרגע ב'בניין כלל', ממש קרוב, ואם אתה רוצה לבוא אני נמצא בקומה שנייה".
הוא עונה "אה, סבבה. בדרך".
כעבור דקות ספורות הגיע בחור ג'ינג'י, שנראה היה כי התעורר משנתו, הושיט לי יד, הציג את עצמו והתיישב. הוא נראה נורא לחוץ ומוטרד.
"אתה בסדר?", שאלתי, "רוצה קפה?".
הוא הסתכל עלי במבט מעט מושפל לארץ ואמר:
״תקשיב, סליחה שנפלתי עליך. אני לא מרוכז, רק התעוררתי עכשיו. אין לי כסף, ואני רעב!".
״מה אתה רוצה לאכול?", שאלתי.
"פלאפל", השיב מיד.
נתתי לו כסף, ובחיוכו הצנוע קם ויצא לקנות. כעבור שעה הוא חזר אלי. דיברנו ארוכות ונפרדנו בחיבוק.
בלילה הטלפון צלצל. בקו נשמע קולו של איש מבוגר:
״שלום, ר׳ שמעון. כאן אבא של אלימלך״.
"מי?", אני שואל.
״אלימלך, אלימלך… נפגשתם היום״.
מה נסגר איתך, הרהרתי, לא נפגשתי עם אף אלימלך…
האיש ציין מיד כי השם שבנו בחר להציג בפניי הינו שמו הייצוגי כאמן וכמוזיקאי, אבל שמו האמיתי הוא אלימלך. ומיד המשיך:
"אשריך שזכית לחזק את צאצאו של רבי אלימלך מליז'נסק!", ואז החל לספר הכל על רבי אלימלך. ואני מקשיב בקשב רב לנועם קולו, ולומד מצאצאו כל מה שהתביישתי לשאול על רבי אלימלך ויסבלום מליז'נסק, לא מתוך ספר ולא מאיזה שיעור, אלא מהשגחה פרטית שהולידו הכיסופים.
