אחר צהריים אחד ניגשתי לספרייה עירונית בירושלים. הייתי אמור להחזיר שני ספרים, אבל לצערי אחד מהם – 'מעל ומעבר' – אבד ואיננו. הפכתי את ביתי ולא מצאתיו. התקשרתי לספרייה כדי לברר מה לעשות במקרה כזה. הספרנית הסבירה שעלי לחפשו בחנויות לספרים משומשים, ואם לא אמצא אותו, עלי להביא ספר אחר במצב טוב.

הודיתי לה והתחלתי לתור אחרי ספר שאוכל להחזיר במקום הספר שאבד. לבסוף מצאתי ספר שיכולתי איכשהו להיפרד ממנו. ביקשתי סליחה בלבי מהספר ומכותבו המוכשר שנמצא מזמן בעולם האמת, וניגשתי עמו ועם הספר השני לספריה.

ניגשתי לדלפק וראיתי ספרנית מוכרת. זכרתי אותה כבעלת אלרגיה לחרדים ואף לחרדים למחצה כמוני. היא לא הסתכלה עלי מעולם, ובקושי טיפלה בי כאילו שכפאה שד.

הסברתי לה את בעייתי. הטלפון הנייד שלה צלצל, והיא העדיפה לענות ולדבר באריכות כדי לייבש ולבייש אותי. כאשר השיחה התארכה הלכתי לארונות הספרים הארוכים ומצאתי שני ספרים מעניינים.

חזרתי לדלפק. הספרנית סיימה את השיחה ונעצה את עיניה במחשב.

"איבדתי ספר אחד ואני רוצה לתת לספרייה ספר אחר במקומו", אמרתי והושטתי לה את הספר, "זה ספר חדש כמעט לגמרי".

היא התבוננה בספר ואמרה לי:

"איזה ספר זה?".

"ספר סיפורים", הסברתי, והוספתי "אחלה ספר!", כדי להקטין את המתח.

"אני מצטערת", אמרה, "אבל אנחנו לא מקבלים ספרי סיפורים".

נדהמתי. כל הספרייה מלאה בספרי סיפורים. 95% מהספרים הם כאלה. איך היא יכולה לומר משפט כזה?! כאילו אמרה: "אנחנו לא לוקחים ספרים עם דפים…".

"הספר שאיבדתי הוא ספר סיפורים", ניסיתי לומר, "וגם זה…".

"שמעתי, אדוני", אמרה, "אנחנו לא מקבלים ספרי סיפורים. אין לנו שום צורך בספר שלך. אף אחד לא ייקח אותו".

החלטתי בלבי להיפרד מהספרייה הזאת לתמיד.

לפתע הגיע לדלפק איש מבוגר כבן ששים, מזוקן מעט, חובש כיפה סרוגה גדולה. הוא נראה כחוזר בתשובה ותיק ממני. כאשר הבחין בספר הזדעק:

"וואוו! אני מחפש בנרות את הספר הזה! אתה לוקח אותו או מחזיר?"

"אני מנסה להחזיר…", אמרתי.

פיה של הספרנית נאלם. המציאות, שמאחוריה מסתתר הקדוש ברוך הוא, ניצחה כרגיל. במוחי התנוצץ משפט מספר 'קהלת' שכל אחד מכיר: "טובים השניים מן האחד".

"טוב", נכנעה הספרנית, "אם הוא לוקח, אתה יכול לתת לי אותו במקום הספר שאיבדת".

היא רשמה את הספר והחליפה את הספרים.

כאשר יצאתי, אמרתי: "ריבונו של עולם. תראה באיזו גלות אנחנו נמצאים. כדי לקבל את זכויותיי הבסיסיות, אני זקוק לשידוד מערכות…".

נכנסתי לדבקות לפי ערכי הדל. כאשר עברתי ברחוב מישהו שאיני מכיר זעק לעברי:

"שלום עליך רבינו!".

החזרתי לו שלום, כשאני סומך על היכרותנו הקדומה במרגלות הר סיני.

"אתה יודע למי אתה דומה?".

"כן", התעניינתי.

"למקובל רבי ציון ברכה".

אני רחוק כמובן שנות אור מעולמותיו של הצדיק המקובל, אחד מחכמי נחלאות האגדיים, אבל התנחמתי בכך שלפחות אני דומה לו, ויש איזו התחלה…

"עשית לי את היומית", הודיתי לאיש.

"רק את היומית?!", חייך וסלסל בעשן סיגריה, "אם תלך בעקבותיו של רבי ציון ברכה, עשיתי לך את כל החיים…".