לפני כמה שנים מצלצל אלי שליח של חב"ד באחת הערים בארץ ואומר לי: "אתה לא מכיר אותי אישית אבל אני רוצה להודות לך… הגעתי עם אשתי לשליחות בעיר שלנו לפני כשנתיים. הגענו עם הרבה מרץ וחדורי מוטיבציה להפוך את העיר ולקרב את כל התושבים. הדבר הראשון שרצינו לעשות זה להיכנס לבתי הספר בעיר וללמד בהם יהדות. הגענו למחלקת החינוך בעירייה ונפגשנו עם מנהלת מחלקת החינוך, היא ישבה אתנו כמה דקות והסבירה לנו שכדאי מאוד שנרד מהעניין כי אין שום סיכוי שייתנו לנו להיכנס לבתי הספר ללמד. זו הייתה קבלת פנים מאוד לא נעימה. לא התייאשנו והמשכנו לנסות להשפיע עליה בכל מיני דרכים אך שום דבר לא עזר; היא סגרה בפנינו את הדלת ולא היה נראה שיש משהו שיכול לפתוח אותה".
ממשיך השליח ומספר לי: "לפני כשבועיים אותה אישה מצלצלת אלי ומזמינה אותי ואת אשתי לבוא אליה למשרד. אנחנו נכנסים והיא אומרת לנו: 'בואו נתכנן לוח זמנים ונסדר לכם מפגשים בכל בתי הספר בעיר'. היינו מופתעים מאוד והיא ממשיכה ואומרת: 'אתם בטח לא מבינים מה שינה כל כך את דעתי… אספר לכם: הבת שלי יצאה אחרי הצבא לטיול ארוך במזרח ובשבועות האחרונים היא הגיעה לתאילנד. לפני כמה ימים גנבו לה שם את התיק עם כל המסמכים, הכסף וכרטיסי האשראי, ובקיצור, היא נשארה בלי כלום. היא צלצלה לשגרירות והפנו אותה לבית חב"ד. היא ניסתה לפנות לסוכנויות הנסיעות וכולם אמרו לה ללכת לבית חב"ד'.
'היא נכנסה לבית חב"ד, קיבלו אותה בשמחה, נתנו לה לאכול ודאגו לה לכסף ראשוני, נתנו לה טלפון לצלצל הביתה ובעיקר דיברו גם איתי והרגיעו אותי שהכל בסדר, נתנו לי דרך להעביר לה כסף להמשך הטיול ובזכותם הצלחתי סוף סוף לישון הלילה אחרי כמה לילות… אם זה החינוך שאתם נותנים בחב"ד, אשמח מאוד שתלמדו כאן בכל בתי הספר, כדי שגם הם ילמדו מהי אהבת ישראל אמיתית'".