"הווי רץ למצווה קלה… שמצווה גוררת מצווה… ששכר מצווה מצווה"

(ד,ב)

ריצה למצווה, גם אם היא עצמה קלה, הרי שסופה להביא לידי מצוות רבות נוספות. מצווה גוררת מצווה.
לרוץ למצווה – כי יש בה "שכר והנאה" (ברטנורא), ולהתענג מקיום מצווה – זה עצמו מצווה, והנה נכנסנו ללופ מענג של שכר מצווה מצווה.
ולפי החסידות, לרוץ למצווה – כי אדם רץ לאן שהוא משתוקק. מרוצת הלב ("רצוא") מביאה לקיום המצווה מתוך דחף ותשוקה, מתוך שמחה נטולת הגבלות ומעצורים. ומצווה גוררת מצווה במובן של צוותא וחיבור עם הקדוש ברוך הוא. תשוקה – מצווה – דבקות – תשוקה – מצווה -דבקות…
ומדוע שאדם ישתוקק לדבקות בבורא? כי אין שכר גדול מזה – אין הנאה גדולה מזו! עונג עליון של "קרבת אלוקים לי טוב".

"אין בידינו… משלוות הרשעים"

(ד,טו)

מכירים את אמרת חז"ל (קידושין לט,ב) שהקב"ה משלם שכר לרשעים בעולם הזה בשביל לטרוד אותם מחיי העולם הבא? הכלל הזה לא בתוקף בכמעט אלפיים השנים האחרונות! למה? כי הרשעים של היום
הם לא הרשעים של פעם.
לפי אחד הפירושים שמביא רבנו עובדיה מברטנורא, משמעות דברי המשנה היא שבזמן הגלות לא קיים המושג "שלוות הרשעים". השכר המובטח לרשעים בעולם הזה, "ומשלם לשונאיו אל פניו (כלומר: בחייו, כדי) להאבידו (מהעולם הבא)" (דברים ז,י) – לא קיים בימינו.
מדוע? כי כאשר בית המקדש האיר את העולם בהארה אלוקית – בשביל להיות רשע היה צריך להיות ממש שונא של הקדוש ברוך הוא. אבל כשהמקדש חרב והתאורה האלוקית כבויה, רשע שנופל ברצף הניסיונות והקשיים אינו בבחינת שונא. זאת בדומה לדברי חכמינו על עמי הארץ, שזדונותיהם נחשבים כשגגות בלבד (בבא מציעא לג,ב). בנוסף לכך יש לזכור את דברי רבותינו כי אנחה של יהודי – ומי לא נאנח מצרות הגלות? – נחשבת ל"תשובה עילאה"… אם כן, יש בימינו רשעים, אבל הם לא מה שאתם חושבים שהם.

"שמואל הקטן אומר: בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל ליבך"

(ד,יט)

שמואל הקטן רק מצטט פסוק ממשלי ולא מוסיף עליו אפילו מילה אחת. רבנו עובדיה מברטנורא מבאר שמשמעות משנתנו היא
ש"שמואל הקטן היה רגיל להוכיח בני אדם במידה זו". אלא שעדיין לא ברור מה הוא חידש בפסוק, ובשביל מה לייבא פסוק ממשלי אל פרקי אבות?
האמת היא ששמואל הוציא את הפסוק מהקשרו בפרק, וכך יצר לו פרשנות חדשה. מי שמעיין בפסוקים הקודמים בספר משלי יבחין שהאויב המדובר שם הוא רשע שאורב לצדיק, והאיסור על צדיק לשמוח במפלת הרשע מתפרש דווקא במקרה שהצדיק הוא צד בעניין, ואז יש חשש ששמחתו נובעת מנגיעתו האישית ולא מכוונה טהורה.
אחרי שאנחנו לומדים את הפסוקים בספר משלי, אנחנו יכולים להרגיש לגמרי בנוח לשמוח במפלתו של רשע שלא עשה לנו כלום. אבל כאשר פסוק זה מצוטט בפני עצמו, הביטוי "אויבך" כשלעצמו יתפרש במובן של אדם רשע – בדומה לפרשנות חז"ל לפסוקים "כי תראה שור אויבך", "כי תראה חמור שונאך" (שמות כג,ד־ה) – שאין בינו ובינך שום זיקה. וכאן טמון החידוש: גם כשאין חשש לערבוב נגיעות אישיות ביחס לרשע, אין לשמוח במפלתו אלא יש להתייחס אליו בדרך של כבוד וקירוב לבבות.