אחת הסיבות שמקשות עלינו להיפתח למודעות א־לוהית היא התחושה שמדובר בעניין תיאורטי, מרוחק משהו. מין אמת קוסמית גדולה, שיכולה להיות הרת גורל ובעלת משמעות אדירה למי שנוהג להטריד את עצמו עמוקות בשאלות פילוסופיות – אבל לא ממש מזיזה למי שפחות מתעניין במדעי הרוח. כמובן, האמת רחוקה מאוד מכך. הנוכחות של הקב"ה בעולם היא עניין אישי לגמרי, שיש לו משמעות אדירה לחיים הפרטיים והאישיים של כל אחד ואחת מאתנו.
סקירת מערכות
בפרקים הללו אדמו"ר הזקן מדבר על הממד האישי הזה. בתנופה אדירה הוא סוקר את התנועה הקוסמית שחובקת את כל מדרגות ההוויה – מן הקצה העליון ביותר, למעלה גם מעולם האצילות, ועד הקצה התחתון ביותר שבמציאות הגשמית ובגוף הגשמי שלנו. הוא סוקר את הטווחים, את האין־סופיות הא־לוהית, את העושר והגודל שבעולמות עליונים משלנו. הוא מחדד את הפרופורציות, את הניגוד, את ההשתלשלות הארוכה והמסועפת שנדרשה כדי להגיע ממקום 'גבוה' כל כך למקום 'נמוך' כל כך. הוא מראה שכל הסיפור, מתחילתו ועד סופו, הוא סיפור אהבה אישי. אהבה של הקב"ה לעם הזה, לנפש הזו שבעולם הזה.
לעם הזה – שדווקא הוא נבחר להיות הצד השני של סיפור האהבה הזה, להיות עם קדוש שיצא ממ"ט שערי טומאת מצרים ויקבל תורה שהיא א־לוהות גלויה.
לנפש הזו – שהיא חוד החנית של כל המהלך הגדול והנשגב הזה, ודווקא כשהיא נמצאת בעולם הזה – שבו מתרחש הפלא שבשבילו נבראו כל העולמות, כשהסטרא־אחרא נכנעת לפני הקדושה, החושך הופך לאור והמר למתוק.
חשוב שנדע: אל כל אחת מנפשות ישראל הקב"ה מתגלה, והגילוי הזה הוא התוצאה הסופית של כל הצמצומים והירידות וההשתלשלויות מאור אין־סוף ועד תחתית עולם העשייה. בכל מצווה שנפש פרטית זוכה לקיים, הקב"ה מקדש אותה לו כמו בעל המקדש אישה בטבעת. בכל שעה שנפש פרטית זוכה לעסוק בתורה, הקב"ה שורה עליה ומתגלה בתוכה, ממש כמו שהתגלה בנפשותיהם של ענקי האומה, אבותינו הקדושים שהיו מרכבה לשכינה. אין הבדל, למעט ההרגשה: הם ידעו והרגישו, ואילו אנחנו קהי חושים – "בהמות הייתי עמך" (תהלים עג כב).
המטרה – שיקוף
בכל יום אנו מקדישים פרק זמן נכבד יחסית לתפילת שחרית, כאשר בלב התפילה ניצבת חטיבת קריאת־שמע וברכותיה. החטיבה הזו נועדה כדי להזכיר לנו שוב ושוב את סיפור המסגרת שאנו חיים בתוכו. היא מעבירה אותנו את אותו תהליך שאדמו"ר הזקן מדבר עליו כאן:
מ"יוצר אור", עם מלאכים ואופנים שכולם עומדים באימה ואומרים ביראה את האמת – שהקב"ה קדוש ונבדל מהם, שהם אינם יודעים "איה מקום כבודו להעריצו"; דרך "אהבת עולם", שמספרת כמה הקב"ה אוהב אותנו, כמה חשוב לו לרדת אלינו, גם אם פירוש הדבר הוא להצטמצם ולהסתתר ולהתלבש בלבושים רבים; כאשר השיא הוא "ה' א־לוהינו ה' אחד" – מי שהיה א־לוהי אברהם, א־לוהי יצחק וא־לוהי יעקב הוא גם א־לוהינו שלנו. אנחנו דבקים בו כאשר "והיו הדברים האלה… על לבבך" – דברי התורה, דבר ה' שנתון בפינו, וכאשר נזכור כי "אני ה' א־לוהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" – ונראה את עצמנו בכל דור ובכל יום כאילו היום יצאנו ממצרים.
את הסיפור הגדול והאישי הזה אדמו"ר הזקן מתמצת במילותיו של שלמה המלך: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". ככה אנחנו בנויים, כשמישהו מתייחס אלינו באופן כלשהו, אנחנו משקפים אותו ומגיבים בהתאם. אז רק לקרוא את הסיפור שלנו בסדר קריאת שמע וברכותיה, לשים לב, להפנים, והשאר כבר יבוא מאליו.
