ספר ליקוטי אמרים, חלקו הראשון של ספר התניא, שאנו ניצבים כעת בפני שלושת הפרקים החותמים אותו, מוליך את הקוראים בו בשני נתיבים סותרים. מצד אחד, הוא פותח בפניהם את השמים, מגלה לעיניהם רבדים נסתרים של הוויה ומצית בתוכם אש של צימאון, של כמיהה ושל געגוע אל מה שנסתר ונשגב מהם. מצד שני, הוא מוביל אותם בהחלטיות כלפי מטה, מקרקע את תפיסת עולמם ותובע מהם להיות כאן ועכשיו – מתוך קשב מלא ומחויבות מוחלטת לייעוד שלשמו ירדה נשמתם מלמעלה למטה.
בפרק הקודם הגיע למיצוי העיסוק בצד ה"מעלה", עם ההתבוננות במדרגת האהבה העולה על כולנה – אהבה כרשפי אש שמביאה לידי כלות הנפש. בסיום אותו פרק נפגשה אהבה עליונה זו בתביעה לשוב ולהיקשר ב"מטה", בעבודת ה' של תורה ומצוות בתוך גדרי המציאות הגשמית, שהרי "על כרחך אתה חי".
כך אנו שבים לבירור שנערך בפרקים לה‑לז, והדגיש את מעלת המעשה הגשמי על כוונת המצווה הרוחנית. דווקא המעשה, ולא הכוונה, הוא המתקן את העולם ומשרה בו את השכינה הקדושה. בירור זה מתייחס למילה האחרונה בפסוק החורז את כל פרקי ליקוטי אמרים: "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו".
בשלושת הפרקים האחרונים של הספר ממשיך אדמו"ר הזקן לחדד את מגמת ה"מטה", ונכנס לעומק המנגנון המשרה את אור השכינה העליון בעולם התחתון דווקא באמצעות העיסוק בתורה ובמצוות. הוא פורש את מפת השתלשלות החיות הא־לוהית על פני העולמות השונים ומדרגות ההוויה הכלולות בהם, מראה כיצד החיות הולכת ומתעמעמת ככל שהיא מתלבשת בלבושים רבים יותר ומסביר מהי הסגולה הפלאית הגלומה בתורה ובמצוות – המאפשרת להן לזרוח גם בעולם הגשמי, הקצה התחתון של כל מדרגות ההוויה, ולהאיר בו את אור השכינה.