התמונה הובהרה: אדם אחד, גוף אחד, שתי נפשות. המלחמה היא בלתי נמנעת, והמערכה הפותחת שלה מתוארת בפרק זה. על יסוד פסוק בספר קהלת (ד יג) מדמה אדמו"ר הזקן את הגוף ואת לבושי הנפש לעיר קטנה ששני מלכים נלחמים עליה: אחד "מלך זקן וכסיל", הוא היצר הרע שמטעם הנפש הבהמית, ואחר "ילד מסכן וחכם", הוא היצר הטוב שמטעם הנפש האלוהית.
שני המחנות נערכים זה לעומת זה. בסיסה של הנפש הבהמית הוא בחלל השמאלי שבלב, איבר מלא דם וחיות בהמית גועשת, מוקד התאוות החומריות והמידות הנובעות מקליפת נוגה. הלב תוסס ורותח, ולא פעם עולים אדי הרתיחה עד המוח ומשפיעים על הלך המחשבה, וכך קונה הנפש הבהמית שליטה בבחירותיו של האדם.
בסיס הנפש האלוהית הוא במוח שבראש. לא מדובר רק בכוח השכל האינטלקטואלי, אלא בהרבה יותר מזה. המוחין – חכמה, בינה ודעת של הנפש האלוהית – הם חושים שמותאמים להשגת אלוהות, ערוצי תקשורת פתוחים שמכוננים קשר תמידי בין האדם ובין מקורו. כאשר המוח אינו משועבד לרתיחת הלב, מתפשטת ההכרה האלוהית השוררת בו אל שאר האיברים ומגיעה עד החלל הימני שבלב, שאינו מלא בדם כמו החלל השמאלי. שם, במקום שרתיחת החיות הבהמית אינה סוערת כל כך, נוצרת הזדמנות להשפעה ומידות קדושות נולדות – אהבת ה', שמחה בה', ועוד.
ממש כמו יעקב ועשיו, שגדולתו של אחד מהם דוחקת את רגליו של חברו, כך גם היחסים שבין שתי הנפשות פועלים תמיד במתכונת של "ולאום מלאום יאמץ" (בראשית כה כג). כל נפש שואפת לשלטון יחיד בכל אברי הגוף, בכל כוחות הנפש ובשלושת לבושיה. רצונה של הנפש האלוהית הוא להפיץ את הדבקות בה', הכרה שעבורה היא תמצית החיים והאמת היחידה שבנמצא, בכל רבדי חייו של האדם: שתמלא את המוחין, שתוליד יראה במוח ופחד בלב, שתפיק אהבת ה' בוערת בחלל הימני עד שתתפשט גם לחלל השמאלי ותכפה את הסטרא־אחרא היושבת בו עד שתהפוך גם היא את טבעה ומהותה לאהבת ה'. היא שואפת להיות התוכן היחיד הממלא את מחשבתו, דיבורו ומעשיו של האדם. לעומתה, הנפש הבהמית אף היא לוחמת בכל כוחותיה כדי להשיג את ההפך הגמור. וזאת למה לה? משום שזה התפקיד שהועיד לה הקב"ה, כדי שיתגבר עליה וינצחה. וכבר המשיל אותה הזוהר הקדוש לאישה שנשכרה לפתות את בן המלך כדי שיוכיח את יכולתו להתגבר על הפיתוי. מכאן שהסטרא־אחרא אינה אויב אמיתי, אלא מכשיר אימונים ואמצעי להתעלות.