בינתיים כבר הספקנו ללמוד שניצחון מוחלט או הפסד מוחלט במלחמת שתי הנפשות אינם אפשרויות שכיחות. להיות צדיק גמור זו בדרך כלל לא משימה ריאלית שמוטלת עלינו. להיות רשע גמור זה בטח לא משהו שמפתה אותנו. בתחום הקרוב יותר יש לנו את הצדיק שאינו גמור והרשע שאינו גמור. אם נתקרב עוד יותר לתחום שבו רוב בני האדם נמצאים, נמצא את הדמות המרתקת שעומדת במרכז ספר התניא – ספרן של בינונים – והיא דמותו של הבינוני.
הבינוני חי על החרב, נלחם תמיד. אין אצלו הכרעה מהותית, אלא ניצחון טקטי בלבד. תנאי הסף שמוציאים אותנו ממדרגת רשע ומעלים אותנו למדרגת בינוני אינם פשוטים: נדרשת היכולת להגביר את היצר הטוב על היצר הרע תמיד. בכל רגע מחדש. להיאבק, לכבוש, להגן. זה אומר להיות עירני 24/7 מול אויב שאינו מתעייף ואינו נחלש, ולא לוותר לו על שום מאחז – גדול או קטן.
אצלנו, הבינונים (בשאיפה), המלחמה איננה על "מי אנחנו" אלא על "מה אנחנו עושים". העיר הקטנה שלנו תצטרך ככל הנראה להמשיך להתמודד עם העובדה ששני מלכים נלחמים עליה, אבל תפקידנו הוא לוודא שרק אחד מהם ישלוט במחשבותינו, בדיבורינו ובמעשינו.

כדי להבין טוב יותר איך זה עובד נחזור אל מיקומי הכוחות ונלמד את החוזקות שלהם: בסיס הבית של הנפש הבהמית הוא החלל השמאלי שבלב, מקום הדם האדום הגועש והרותח. בסיס הבית של הנפש האלוהית הוא המוח, שמתאפיין בלובן, רוגע, צלילות ונקיות.
הנשק החזק ביותר העומד לרשות הנפש האלוהית הוא העובדה הטבעית שהמוח שליט על הלב. זה פשוט ככה, באופן טבעי. לכן, בזמנים שבהם המוח מאיר באור אלוהי (כמו בתפילת שחרית ובעיקר בקריאת שמע), יש הזדמנות מיוחדת לדאוג לכך שהאור הזה יתפשט ויכבוש את החלל הימני שבלב. אנו יודעים בוודאות שזה אפשרי: ממש כמו שהאור דוחה את החושך, כך החכמה שבמוח דוחה את הכסילות של הנפש הבהמית. ומה לגבי החלל השמאלי? הוא נשאר בשליטת הנפש הבהמית, אבל מוצא את עצמו מכותר ומוגבל עד שאין לו ברירה אלא לשתוק.
מצד שני, הכוח החזק ביותר שעומד לרשות הנפש הבהמית הוא כוח האוטומטיות. התפילה עוברת, העסק נרגע, וחוזרים למצב הרגיל… כעת החלל השמאלי מתעורר לחיים ממש כמו קודם, וממשיך להתקיל בכל הכוח. אם לא נשיב מלחמה, התודעה תתמלא מחדש באופן אוטומטי בכל רצונותיה ושאיפותיה של הנפש הבהמית. ולאחר שהחלל הימני מתרוקן מההארה הגדולה שהאירה בו לפני זמן קצר בלבד, מתברר, באופן הכואב ביותר, שצדיקים גדולים לא נהיינו.
ובכל זאת, משהו נשאר. רשימו, סימן. וזה, ביחד עם הרבה הרבה רצון ועקשנות, מספיק כדי לדאוג לכך שההישג המעשי יישמר. שהמחשבה לא תיפרץ על ידי הרהורי עבירה שעולים וימשיכו לעלות תמיד, אלא תדחה אותם שוב ושוב. שהדיבור יישאר נקי. שהמעשים יישארו קודש לה'. ככה זה, וככה זה יישאר.
ברור שהסיפור של הבינוני מעלה כמה סימני שאלה כבדים, ואדמו"ר הזקן מקדיש את הפרקים הבאים כדי לענות עליהם.