אשרי העם שככה לו

אשרי העם שככה לו

בוקר אביבי. היא נכנסה לחדר נמרצת ונחושה ומיד פתחה בשטף. עיניה תרו אחרי פיסת טישו לנגב את הדמעות שכבר החלו זולגות מעיניה. "סופסוף הבנתי מה הבעיה שלי. אני בן אדם מכור. יש אנשים המכורים לסמים, ואני מכורה לעבודה. לא מסוגלת להיות בנחת ולא יודעת להרפות".

הבטתי בה מחייכת. "לאט לאט. בואי נתחיל מהתחלה. תארי לי סיטואציה ביתית לעת ערב. מה קורה לך שם?"

"בחוץ או בפנים?" היא ענתה בשאלה, ומיד המשיכה. "בחוץ – אני אחוזה בפלאפון. כל רגע בודקת מי כתב לי ומה לענות. אני עסוקה במיליון דברים חשובים עד הרגע שאני צונחת. לא פנויה לשום מפגש רגשי עם בני משפחתי, ובוודאי לא למנוחה. ובפנים? – שם מתרחש הנורא מכל…".

"מה קורה אתך שם? ספרי לי". הרגשתי שאנו מתקרבות אל לב העניין.

"בפנים זה כמו גיהנום. אני מרגישה מותקפת מול קולות שלוחשים לי שאני לא מספיק. כאילו מישהו עומד מולי ויורה במכונת יריה את השאלה למה: למה את לא עושה עוד משהו? למה את לא עושה מספיק? למה נגמר לך הכוח? למה אנשים אחרים מסוגלים יותר ואת כל כך חלשה? וככל שעוצמת השאלות מתגברת אני מרגישה יותר קטנה ועלובה".

"ואז את ממשיכה להתרוצץ כדי למצוא הצדקה לקיומך". המשכתי את התיאור הכואב. "בגלל זה אין לך מנוחה". שתינו שתקנו, מכילות את הכאב.

"את יודעת," אמרתי בשקט, "עלייך ללמוד לחזור בתשובה".

היא הרימה עיניה מופתעת.

המשכתי: "איזה תשובה את נותנת לקול המתקיף והפוצע הזה ששואל אותך למה?"

"אין לי תשובה. הוא צודק. אם הייתי יותר מושלמת החיים שלי היו טובים יותר".

"יש תשובה אחת שכדאי שתכירי אותה, והיא מונה שלש אותיות… התשובה היא: ככה!"

"ככה? מה זה אומר?" שאלה בפליאה.

"ככה זה ראשי תיבות כתר כל הכתרים", השבתי ברצינות מהולה בהומור. "זאת תשובת המחץ, המחברת אותנו ישירות אל האמונה. ככה ה' רוצה, וזה מה יש! ישנו 'ווֹארט' חסידי שאת צריכה להכיר, הלוקח שני פסוקים נודעים מתהילים ומשתעשע איתם: 'למה – יאמרו הגויִם", אבל לעומת זאת "אשרי העם שככה לו!"

חיוך עלה על פניה, ובכל זאת דעתה לא נחה. "אני לא מבינה איך זה משיב לשדים האלו שממלאים לי את הראש במחשבות השליליות על עצמי".

"אני שמחה שאת מכנה את הקולות האלו כ'שדים'", השבתי. "מקודם הצגת אותם כמעט כמו מלאכים הדוחקים בך לעשות את שליחותך ואת עומדת פעורת פה למולם. הם אכן שדים כיוון שהם מעמידים את הקיום שלך על תנאי. הם מגבירים את האיום הקיומי, ומרחיקים אותך מקו השמחה".

"את צודקת" ענתה בפשטות. "כאשר הם מתחילים להתקיף, אני מרגישה כמו ילדה חסרת ישע שאף אחד בעולם לא יאהב אותה אם לא תְרַצֶה אותם ותוכיח שהיא מושלמת. הבעיה היא שהם אף פעם לא מתרצים – ואני אף פעם לא אהיה ראויה לאהבה".

בדידותה נגעה לליבי. קיוויתי שתתחזק לגלות את כוחה. רק היא תוכל לשים גבול לקולות המחלישים ולמלא את נפשה באהבה ללא תנאי. לשמחתי, היא התנערה ושאלה: "אז מה אענה להם?"

"בואי נראה. הם ישאלו אותך למה את לא מספיק כל מיני דברים, ואת תעני: ככה! ככה ה' ברא אותי, כזאת ולא אחרת. ככה ה' אוהב אותי ורוצה אותי. מעבר לכך שהיום, כרגע, רק ככה אני יכולה. ככה זה הכי מאוזן, ככה אני בוחרת וככה אני אוהבת את עצמי. אם לא מתאים לכם – חפשו מקום אחר לטפס עליו!" צחקנו ביחד.

"אני אסלק אותם, ואוכל סופסוף לחזור הביתה", סיכמה. "אולי ככה תהיה לי מנוחה…".

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן