היא ביקשה טרמפ, נכנסה לרכב, והתחילה לשתף. אישה מאירת עיניים עם כאב גדול בלבה.
כבר שנים היא לומדת חסידות, נמצאת בתנועה של צמיחה והתחדשות. יש רק בעיה אחת: בעלה אינו שותף לדרכה הרוחנית החדשה. לאט לאט נבקעים ביניהם סדקים. את הנסיונות הפוקדים אותם היא בוחרת לקבל מתוך אמונה ש"הרע הוא כיסא לטוב". אך בעלה? הוא אינו מוכן שהיא 'תכשף' אותו בדמיונות שווא. לדבריו, הרע יורד מהשמים על מנת לייסרו ולזככו, ולא אמורים לחפש בו שום טוב נסתר. הוא אדם מאמין, אך סובר שעליו לקבל בהכנעה את ייסוריו, ובכך נמדדת אמונתו.
האישה מנסה לעורר את בעלה להתבונן בהזדמנויות שהחיים מזמנים לתיקון, ואילו הוא שקוע ביגונו. "מה אעשה?" פנתה אלי בייאושה. "אני הולכת ונחלשת מהעצבות והקדרות שלו ואיני רוצה לשקוע ביחד אתו. כל נסיונות השכנוע שלי עלו בתוהו".
מדברי האישה השתמע שאת עצמה היא חווה כמישהי החיה בשמחה ובאור ממש כמו בגאולה, ואילו בעלה נשאר הרחק מאחור.
שאלתי את האישה כיצד היא מרגישה מול הכאב של בעלה. "הוא מסכן", היא ענתה לי. "אני מרחמת עליו". בלבי חשתי את טיבם האמיתי של רחמיה. אלו הם רחמים הבוקעים מלב סגור ומותש, ואין בהם את האהבה שבכוחה לגדל ולרפא.
שאלתי אותה: "ואת? מה איתך? מה את מרגישה?" פניה התקדרו. "אני? מיואשת. חסרת אונים. במצוקה".
השמחה והאופטימיות שאחזה בהן נעלמו לפתע כלא היו. מסתבר, שגם אחרי שנים של עבודה פנימית חסידית, התחושות הללו אינן נעלמות. הן מתקיימות גם בלבה, בין בגלוי ובין בסתר.
"מה את עושה כשאת בחוסר אונים?" שאלתי. "אני בוחרת להתנתק משם ולהיות באור!" "אך מה יהא עם לבך? מי יעזור לו? מה ירפא אותו?" "איני יודעת מה לעשות עם החושך שלי, באותה מידה שאיני יודעת מה לעשות עם החושך של בעלי…"
זה היה רגע מטלטל עבור האשה. ההבנה שהחושך שהיא מזהה אצל בעלה קיים גם בתוכה.
"שמת לב? את רוצה להשפיע על בעלך את האור שתורת החסידות הביאה לחייך, אך בפועל את משדרת לו ניכור. הסיבה לכך היא לא מפני שאת כבר חיה בגאולה, אלא משום שגם את חווה חושך, ואינך יודעת מה לעשות אתו".
"וואו, על זה לא חשבתי…" אמרה. "אז מה עושים?"
שמחתי למשמע שאלתה. אחרי שאלה כזו, אור חדש מתחיל להפציע. כמה נפלא שמגיע הרגע בו נולדת ההסכמה הפנימית לשחרר את הזולת ולהניח לו, ולהתבונן בתיקון הפנימי שלנו. רק מפה יכולה להתחיל ההתחדשות.
"את יודעת", אמרתי, "כשאנו בחושך, איננו יכולים להושיע את הזולת. כשאת מזהה את הרגשות הכואבים המפעילים אותך, אין זה הזמן לדיונים רוחניים ולניסיונות סרק לגאול את השני. בזמנים כאלה, כל שביכולתך לעשות הוא לשאת את החלק הכואב שבתוכך ולהעלותו בתפילה. אם את רוצה להשפיע על בעלך באמת, תוכלי לעשות זאת רק מתוך לב פתוח, רגיש ולא מתנשא. זה יקרה רק אחרי שתחברי את חוסר האונים שלך עם רחמי ה'".
"אבל כיצד אוכל להתקרב אליו כאשר אני חשה מוחלשת לידו?"
"יקרה, בעלך הוא השליח המדויק עבורך להציף את מקום חולשתך. הוא אינו מקור חולשתך, הוא רק המראה שלך. אל תפחדי לפגוש את חוסר האונים שלך. תזעקי מתוכו, תתפללי מתוכו, בקשי עליו רחמים. את תראי שתפילתך לא תשוב ריקם, וקרן אור אלוקית רכה ומנחמת תעטוף את לבך. רק מהמקום המנוחם שלך, תוכלי גם לנחם את בעלך. וכשהוא ירגיש אהוב באמת, את תראי שלבו ייפתח לשמוע את הבשורה שאת מביאה לחייו".
