לאחר עשר דקות איחור היא נכנסה מתנצלת. "אני לא בסדר, אני יודעת". "לא נורא, זה קורה שמאחרים", אמרתי, מקווה שכך תרגיש יותר בנוח, "בואי תשתי משהו".

"זה לא רק עכשיו" היא המשיכה. "אני לא מצליחה לעשות עם עצמי כמעט כלום. אני קמה כל יום בצהריים ולכל מקום אני מאחרת. אני מסתכלת על עצמי ולא מאמינה איך בחורה באמצע שנות העשרים מכלה כך את ימיה".

"ולמה הגעת אלי"? שאלתי, מבקשת להבין מדוע טרחה ובאה.

תשובתה לא איחרה לבוא: "שמתי לי מטרה: להצליח למצוא עבודה – ואז להתמיד בה. מכל העבודות שהיו לי התפטרתי, וכל פעם מסיבה אחרת".

ניסיתי לברר היכן נעוצה הבעיה. האם הבחורה יודעת מה היא רוצה בכלל? "האם את מחוברת לכישרונותיך?" שאלתי אותה. "לשליחותך? יש תחום שאותו את אוהבת במיוחד?"

מהר מאד הסתבר שלא מכאן עולה הקושי. "כן. אני אוהבת לעסוק בחינוך ולעבוד עם ילדים. יש לי אפילו תואר בחינוך. הבעיה היא, שכאשר אני עומדת מול הכיתה אני מוצפת בגלים של ביקורת עצמית, ובטוחה שאני המורה הכי גרועה עלי אדמות".

"אני בטוחה שזה לא מתחיל בכיתה… מה קורה איתך בבית? למה את קמה כל כך מאוחר?" רציתי לצרף את הנתונים ולראות איזו תמונה הם יוצרים.

"את צודקת", השיבה בצער. "במשך רוב שעות היום אני שומעת בתוכי את הקול שאומר לי שאני לא מספיק טובה ולא מספיק רצינית, ושבסך הכל העולם מלא באנשים הרבה יותר כישרוניים ממני. בבית אני פשוט נכנסת למיטה, ומוצאת דרך להעביר את הזמן. אך כשאני בעבודה המחשבות הללו משתקות אותי ואני לא מצליחה לתפקד".

"בצדק", אמרתי לה. "איך אפשר לתפקד כשמישהו עומד לך מעל הראש עם חרב שלופה? את מותקפת בידי המחשבות השליליות ומשום מה את נותנת להן להשתלט עליך בלי לשים להן גבול".

דמעות החלו זולגות מעיניה. "הבעיה היא שאני מאמינה להן. אני באמת לא מספיק טובה ולא מספיק מוכשרת" אמרה בכאב.

"ובגלל זה אין מי שיגן על הנפש העדינה והטובה שלך בעולם" המשכתי אחריה.

"מה כבר יכול להגן עלי?" שאלה בכנות.

"זה לא מה, אלא מי" השבתי. "התפקיד שלך הוא לעמוד על המשמר ולא לתת למחשבות ההרסניות שלך לנהל אותך. זה מתחיל מלסדר את הראש ולאחוז היטב במחשבה המתוקנת: אין אף אחד מושלם בעולם. יש רק אחד שהוא מספיק טוב, וקוראים לו הקדוש ברוך הוא…".

"נו, באמת…". היא נאנחה. "אני כל הזמן דורשת מעצמי שלימות – ובגלל זה אני לא מתפקדת!"

"ואם את לא מושלמת, אז מה? זה אומר שצריך לרדת עליך? זה אומר שמותר לך לפגוע בעצמך ולהתיש את כוחותייך? אם את לא מושלמת, זה רק סימן שאת צריכה יותר תמיכה, חמלה ועין טובה".

הרעיון הפתיע אותה, ובכל זאת, המשיכה להקשות: "איך אוכל לקבל בעין טובה את הפגמים שלי? לפעמים אני מתבלבלת ולא מצליחה להתארגן על הזמנים. אלה הזמנים שבהם אני הכי יורדת על עצמי".

הקשבתי בשקט ושמחתי על הבירור שמתרחש אצלה בראש. "בהפוך על הפוך, דווקא אם תקבלי את עצמך בחמלה, הנפש שלך תהיה פתוחה לשינויים ולצמיחה. זה בסדר שאת רוצה להשתפר, אך זה יתאפשר רק באקלים מוגן ותומך. אני קוראת לזה: לקבל את עצמי – לעבודה. רק על הבסיס של קבלה עצמית פשוטה ונטולת רגשות-אשם אפשר להתחיל לעשות עבודה פנימית".

היא הקשיבה ועצמה עיניים. "אני מנסה לדמיין יום שבו אני קמה בבוקר ומחייכת לעצמי במראה. כמעט לא קורים ימים כאלה בחיי".

"ומה זה עושה לך?" שאלתי. "חוזר לי הרצון לחיות ולעשות" היא חייכה.

עיניי אורו בשמחה. "אז מצאנו את הנוסחה: קבלי את עצמך ו…לעבודה!"