איך מממשים את האהבה לארץ ישראל?
חז"ל מלמדים שכשברא הקדוש ברוך הוא את העולם, לא נתעסק אלא במטע תחלה – "ויטע ה' אלוקים גן בעדן". משם למדו שיש מצווה לטעת עצים, להפריח את הארץ ולבנות בכל המובנים – בתים, יישובים וערים, עם כל הצרכים הנלווים להם. אשרי אדם שזוכה לדבוק במידותיו של הקדוש ברוך הוא ולהיות מבוני הארץ.
כמובן שגם במצווה זו יש מעלות שונות. בניין הארץ במקומות מיושבים הוא מצווה חשובה, אך לצאת למקומות שוממים זוהי מעלה גדולה יותר. והמעלה הגדולה מכל היא לצאת למקומות שיש בהם מאבק מול אויבינו וליישב אותם, ועל ידי כך לחזק את אחיזתנו בארץ ולמנוע מאויבינו לקחת מאתנו את נחלת אבותינו.
מדוע מצוות ישוב ארץ ישראל לא נחשבת בתרי"ג מצוות?
רוב הראשונים והאחרונים הסכימו עם הרמב"ן שמנה את מצוות ישוב הארץ כאחת מתרי"ג מצוות.
גם הרמב"ם, שלא מנה אותה – אין זה מפני שהמצווה אינה חשובה, אלא בגלל כלליו בספירת המצוות. מפני גודל חשיבות המצווה היא נעשית 'מצווה כללית' שאינה נמנית בפרטי תרי"ג המצוות. לכן הרמב"ם פוסק שמותר להורות לגוי לחתום על שטר בשבת עבור קניית בית בארץ ישראל, מה שלא מצאנו בשום מצוה אחרת, וכן שבין בני זוג אחד יכול לכפות את השני לעלות לארץ.
רבותינו אמרו ששקולה מצוות ישוב הארץ כנגד כל המצוות, ועוד יותר אמרו שבחוץ לארץ אין קיום מצוות אמיתי אלא רק "הציבי לך ציונים", כדי שנזכור אותן כשנחזור לארץ ישראל, ועוד אמרו "כל הדר בחוץ לארץ דומה שאין לו א־לוה".
ברוך ה' זכינו בדורנו, שהקדוש ברוך הוא השיבנו הביתה ואנו זוכים לקיים מצווה זו בהידור רב שלא זכינו לו שנים רבות ביותר.
מה ההבדל בין עבודת ה' של חוץ לארץ לזו של ארץ ישראל?
חז"ל אומרים שעבודת ה' יתברך בחוץ לארץ היא כעין זכרון כדי שלא נשכח חלילה את המצוות, אבל עיקר קיומן הוא בארץ ישראל. וכמו שאמרו רבותינו "אף על פי שאני מַגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינין במצוות, שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים".
הסיבה לכך היא שהתורה לא ניתנה לראובן או לשמעון כפרטים, אלא לאומה הישראלית ככלל, זאת בנוסף לכך שמצוות רבות כל קיומן תלוי בארץ. בארץ ישראל אנחנו מתאחדים כאומה, וכמו שאומר הזוהר הקדוש "גוי אחד בארץ – בארץ הם נקראים אחד", ואז חלה התורה בצורתה המקורית והשלמה. אולם על הגלות נאמר "קברותיכם עמי", מפני שהאומה התפזרה ונעשינו קרעים קרעים, קהילה פה וקהילה שם. מצב הגלות הוא טפל בפני עיקר מעלת התורה, שניתנה ל"גוי אחד בארץ". ואשרינו שזכינו לבניין האומה ולהתחדשות התורה בדורנו בארץ ישראל.
חיבור דת ומדינה מייצר אנטגוניזם. אולי צריך להפריד?
ראשית, לאומה הישראלית יש זהות אחת ברורה וחדה שמנצחת את ההיסטוריה, זהות שבערה בתוכנו בכל גלויותינו וניצחה את כל המשברים שעברנו, והיא השראת השכינה האלוקית שבקרבנו. "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה" אמר רבי סעדיה גאון, וביטא את האמת הפשוטה והנצחית שלנו. ההצעה להפריד את הדת מהמדינה היא כמו הצעה להפריד את הנשמה מן הגוף. יש בכך הגיון חיצוני כביכול, מפני שהגוף רחוק כל כך מהנשמה, וכך אולי יוכל לחיות בנחת בלא מאבק תמידי… אבל כמובן שזהו הבל גמור, מפני שאין חיים לגוף אלא על ידי הנשמה שבקרבו.
שנית, הטענה שזה יוצר את האנטגוניזם מופרכת לחלוטין. צא וראה בכל העולם, שם הדת היהודית מופרדת מהמדינה, ותמצא התבוללות עצומה והתרחקות מכל דבר שבקדושה. בעזרת השם נמשיך לתת נשמה לגוף המדיני עד שישובו כולם וייזכרו ואף יזדהו בכל לב ונפש עם מהותנו האמיתית.
האם במדינה יהודית מתוקנת צריך כפייה דתית?
הדור שלנו מאופיין בדרך של רצון ואהבה ולא בדרך של כפייה. לכן נוהגים כמעט בכל קהילות ישראל לחנך, להסביר, 'להדליק' ולקרב אבל לא לכפות, גם כאשר מבחינה טכנית הדבר אפשרי. רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל לימד שההשגחה האלוקית מונעת מאיתנו את היכולת לכפות מפני האור הגאולי של דורותינו.
יחד עם זאת, צריך להבחין בין כפייה על הפרט בענייניו האישיים לבין הכרעות על המרחב הציבורי. המרחב הציבורי נקבע על ידי הנציגים במישור הפוליטי, והמילה 'כפייה' אינה מתאימה פה. אנחנו נוסעים בצד ימין של הכביש ולא בצד שמאל מפני שזו ההסכמה שלנו, וגם אם יהיה אדם בודד שירצה בכל זאת לנסוע בצד שמאל לא נחשיב את האיסור עליו ככפייה. ברמה הלאומית אנחנו עושים מה שביכולתנו כדי שהמרחב הציבורי יתנהל באופן יהודי שורשי ויסחוף אחריו את כל הלבבות לעבוד את ה' ברצון ולנהור אל טובו.
מה משמעות הבחירות לכנסת בעבודת ה'?
בחירות הן תחנת בירור שהאומה מבררת את דרכה ובוחנת את ערכיה ורצונותיה. כמו לכל תופעה, גם לתהליך החשוב והקריטי הזה יש קליפה – הקינטורים, ההשמצות, האינטריגות וגם הכוונות שלא לשם שמים.
הסיגים האלו מכאיבים ודוקרים, אבל סוף כל סופ, אי אפשר לאומה להתנהל בלא ללבן את כל צדדי דמותה.
בתחנה שלפנינו אנו צריכים לגלות את נשמת האומה ודבקותה האלוקית בתורה ובמצוות, ואת פעמי הגאולה שאנו מרגישים בארץ אשר עיני ה' בה.
דווקא בשעה של מפלגות ופלגנות יש לשים לב שכשהאומה כולה שותפה לבחירות – היא גם אומרת שלמרות כל חילוקי הדעות, אנו בונים יחד את עתידנו. ובודאי שהאומה תתגבר על כל חולשותיה ונפילותיה החיצוניות.
כולם מדברים כל הזמן על "המלך", אבל אני חי בדמוקרטיה ולא יודע בכלל מה זה מלך!
חלק מהמשבר האמוני שעובר דורנו שייך להעברת האוטונומיה מהמלך אל העם. כשם שהדמוקרטיה ממנה את העומד בראשה על פי רצון אזרחיה, כך אנו מתמודדים עם נטייה לרצות לראות את התורה ואת מלכו של עולם כשליח של הערכים והרצונות האנושיים. אמנם יש בדבר מעלה, מפני שבאופן כזה הדברים באים מתוך הזדהות אותנטית של האזרחים. אבל בכך איבדנו את הגודל ואת מה שהרבה למעלה מגבולותינו וגדרינו.
המשל של המלך לקוח מימים שבהם היה פשוט לכולם שהמלכות מרוממת את העם למקום אליו האזרחים אינם יכולים להעפיל בכוחות עצמם. במלכות בשר ודם, התפיסה הזו נשברה במידה מרובה של צדק, אבל במלכות שמיים – השותפות של העם היא הצד המשני, ואילו המלך מקשר אותנו לגדלות שמעל ומעבר לכל מידה.
האם רצוי לטוס לחו"ל?
ההלכה קבעה שיש מספר מוגבל של סיבות שבגינן מותר לצאת מארץ ישראל, ביניהן ללמוד תורה, לשאת אישה ולהתפרנס. אך מעבר לכך, יש את רוח התורה וההלכה. הפסוק אומר שארץ ישראל היא ארץ ש"תמיד עיני ה' אלוקיך בה". היא ארץ השכינה, ארץ הקדושה, שראשית היהדות תלויה בה, שהרי המצווה הראשונה של אברהם אבינו היתה "לך לך". הברית של ה' עם האבות הקדושים הייתה על ירושת בניהם את ארץ ישראל, ורבי יהודה הלוי אומר שכל הנביאים לא נתנבאו אלא בה או בעבורה.
אלפיים שנים שעומק התפילות והנקודה הכי אוהבת ורוטטת בליבם של ישראל תמיד היו לשוב לארץ. לכן בוודאי מעלה גדולה היא לדבוק בקדושת הארץ הזאת, ולא לתור אחר היתרים לעזוב את קדושתה ואת השראת השכינה שבה.
אני וחברותיי מרגישות שקורים דברים גדולים בקשר ליישוב הארץ, אבל לא יודעות איך לקחת חלק בכך.
לפני שנענה, צריך להתייחס להנחה סמויה של השאלה: שאם יש דבר גדול אז בוודאי אני אמור להיות שותף אליו. ואם כן, הורדת תורה מהר סיני היא בוודאי דבר גדול, אז איך נהיה שותפים למשה בעמדו על ההר? האם זו סיבה לתסכול חלילה? ואיך נהיה שותפים לאברהם אבינו בעקדה, האם זו סיבה להתמרמרות שאנחנו לא זוכים להיות שם? אלא אנחנו דבקים במעמדות הגדולים על ידי לימודם והפנמתם כגילויי אלוקות גדולים בתוכנו גם אם איננו במעמד עצמו.
כשאנחנו עוסקים ביורשי הארץ – בין בספר יהושע, בין בתקופת שיבת ציון, בין אצל בוני הארץ בראשית הציונות, ובין במעשה ההתנחלות ביהודה ושומרון בליבה הפועם של ארץ ישראל – אנחנו מושכים את אורם עלינו. בין אם נמצא דרך לפעול ובין אם לא.
יחד עם זאת, למרות שבעבר היו אכן עליות גדולות ופעולות שנוער רב התגייס אליהן, אבל גם היום יש אפשרות להשתתף במצווה הגדולה, בחוות, גבעות ומאחזים וישובים רבים שאפשר לסייע בהם ולהיות חלק מהמערכה הגדולה של בניין הארץ.
מה עושים כדי למנוע את הפינוי הבא?
יש כמה דברים שבידינו לעשות: הראשון הוא להתפלל לה' שיגאל אותנו מכל צרותינו מתוך אמונה שלמה שהקדוש ברוך הוא שומע תפילה, ועל ידי תפילותינו אנו מתקנים הרבה אף על פי שלא נמסר הדבר לידינו לדעת באופן פרטי מה יתוקן ומתי, אבל ודאי שאין תפילה חוזרת ריקם.
דבר שני, שתפקידנו להעמיק את הקשר, את המסירות ואת השייכות שלנו לארץ ישראל, הן בלימוד, הן בקישור פנימי והן במעשים של ממש.
הדבר השלישי הוא שיש לפעול בכל הדרכים הציבוריות כדי להעצים את דעת הקהל שרוצה בארץ ישראל, והיא ברוך ה' דעת הרוב במדינתנו, וזאת על ידי הפגנת הקשר שלנו לארץ, הסברה, נציגות ציבורית בכנסת ובכל המקומות שיש בהם השפעה על החיים הציבוריים.
לעתים נראה שהסיכויים נמוכים, אך אם מסתכלים על ההיסטוריה של ההתיישבות ביהודה ושומרון יכולים לראות שתפילותינו, קישורינו הפנימי ופעולותינו הציבוריות חוללו מהפך של ממש ויישבו מאות אלפים, עד שגם בתוכנו פנימה ובעולם כולו יותר ויותר מכירים בכך שהמצב בלתי הפיך – קישורינו לארץ לא יקרע ולא ינתק, ואדרבא רק ילך וירחיב עד שיעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, והיתה לה' המלוכה.
הייתי בעמונה, ואני לא מסוגל לחזור לחיים כאילו כלום לא קרה. מה ה' רוצה להגיד לנו?
ראשית, באמת נכון לא לחזור לחיים – חזרה במובן כאילו דבר לא התרחש היא עצימת עיניים מסוכנת. אנו כואבים ושותפים לצער הגדול של המשפחות, לצער של האומה כולה ושל ארץ ישראל על עקירת ישובים ויהודים מביתם, וחס ושלום איננו אדישים ואיננו חוזרים הביתה כאילו דבר לא קרה.
יחד עם זאת, אנו גם רואים שגיבורי עמונה זכו לעשות מהפכה גדולה, תקנות בחוקי המדינה, וחוננו בתודעה מבורכת שהמצב צריך להשתנות, וברוך ה' הוא אכן משתנה והולך עם תוספת התיישבות ואחיזה בארץ ישראל. אנו חוזרים הביתה לא רק עם החשבון הפרטי אלא עם חשבון של האומה בכללותה, וברוך ה' אנו מתקדמים והולכים – לא יעזרו לאויבנו כל העוולות, הדקירות והסכנות, כי אנו נמשיך ליישב את ארצנו ולבנותה, ונמצא גם בעזרת ה' את השינויים המשפטיים שימנעו מצבים דומים בעתיד.
ה' רוצה מאיתנו שנתחזק בקישורנו לארץ, במאמצינו לבנותה ובגעגועינו לקישור מלא של העם לארץ בכל מרחביה.
חברה שלי נפגעה ממחבל ועברה טראומה, ורוצה לעבור לחוץ לארץ. מה אני יכולה להגיד לה כדי שתישאר?
ראשית, מי שלא עבר פגיעה חמורה כל כך לא יכול לדעת את המצוקה שבלב חברו, ולכן התנאי שנוכל לעזור באמת הוא שלא נבוא ממקום שופט ומוכיח אלא מתוך הזדהות, מתוך הרגשת הלב הדואב שרוצה באמת ובתמים בטובתה לטווח הקצר והארוך.
אחרי שנרגיש כך, צריך לבחון האם ירידה מהארץ היא הדרך הנכונה. נדמה לי שהתשובה היא שדווקא הארץ שלנו, ש"עיני ה' אלוקיך בה", היא המרפא העמוק והיסודי ביותר, גם בשל סגולתה ולא פחות מכך עקב סביבה תומכת של יהודים שמבינים את הקושי.
כדאי להציע בעדינות את ההסתכלות הזו, ולהתפלל מעומקא דליבא שה' ישלח למצוקה של חברתך רפואה שלמה וגם ידריכנה בדרך ישרה, להישאר בארץ ולדבוק בה.
אני רוצה להתחבר בחופש לארץ ישראל דרך הרגליים, אבל מצד שני רוב המקומות לא תמיד כל כך צנועים. מה לעשות?
אכן זוהי בעיה קשה מאוד. אחת הדרכים האפשריות היא לקום מוקדם בבוקר ולהגיע לאותם מקומות לפני שאר המטיילים, ובמהלך היום לטייל במקומות שמוכרים ככאלה שאין בהם בעיות צניעות או לשוב הביתה ולעסוק בלימוד, בקריאה ובדרכים אחרות של הנאה במקום בו אנו נופשים.
המחיר שאדם משלם כדי לשמור את המצוות, לשמור על טהרתו, להיות דבוק בה' ולא לתור אחרי פיתויי העולם הזה הוא בעצמו מעצים ומגדיל את ערך המצווה, כמו שאמרו רבותינו, "לפום צערא אגרא". ועוד אמרו: "אחד בצער [עדיף] ממאה שלא בצער". ולכן לא רק שאין להצטער על כך שהצניעות גובה מאתנו מחיר, אלא שיש לשמוח בזה שמחה עצומה, מפני שדווקא על ידי המחיר שאנו משלמים, אנו מגלים את עומק הרצון שלנו במצוות ועומק התשוקה להיות דבוקים בה' ולעשות רצונו יתברך.
עליתי לארץ לפני כמה שנים, אבל בני משפחתי נשארו בחו"ל וקשה לי מאוד להיות נפרד מהם. מה לעשות?
רבותינו אומרים "לפום צערא אגרא", השכר הוא לפי הצער. זו שמחה גדולה מאוד לזכות למצווה העליונה של יישוב הארץ ודווקא מתוך קושי, ורבותינו אמרו שארץ ישראל נקנית בייסורים. המצווה הראשונה שנצטווה יהודי נאמרה לאברהם אבינו, "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". זה שורש כל היהדות, שבשביל לדבוק בארץ שעיני ה' אלוקיך בה, אדם מוכן לעזוב את מולדתו ואת בית אביו. אתה זכית להיות דבוק במדרגת אברהם אבינו ומעלתו העצומה, אשריך וטוב לך! והעיקר שתשמח שמחה עצומה בזכות שנתגלגלה לידך. ויחד עם זאת, לצורך משפחתי זמני התירו רבותינו גם לבקר בחוץ לארץ, אבל הרבה יותר טוב שהם יבקרו אותך פה בארץ, ומתוך כך יראו שטובה הארץ מאוד מאוד ויעלו גם הם אליה.
איך משלבים את האחיזה בארץ ישראל כשגרים בגוש דן?
למיטב ידיעתי, גוש דן הוא גם חלק מארץ ישראל… וכל מי שיושב בגוש דן, אשריו ואשרי חלקו, והוא מקיים מצווה ששקולה כנגד כל המצוות. ומי יודע מה היו מוכנים לתת כל גדולי הדורות שהיו בגלות, רבותינו ענקי עולם, בשביל לדרוך פעם אחת, צעד אחד, בגוש דן? וכך מסופר על רבי נחמן מברסלב, שאחרי שירד אל החוף של ארץ ישראל אמר שהוא השיג מה שהשיג וזכה למה שזכה, ויכול לשוב חזרה לביתו. יחד עם זאת, הדבר נכון שהמאבק על האחיזה בארץ והשייכות אליה מתנהל במחוזות אחרים. מלבד האפשרות לבקר, לסייע ולהתקשר ליושבים שם, כל לימוד והתקשרות נפשית ותפילה פועלים גדולות ונצורות, והם העיקר והנשמה של ההתיישבות ביהודה ושומרון. יתר על כן, יכול אדם לזכות להיות שגריר שמשפיע מאורה של ארץ ישראל על סביבתו, ולהתגייס לחזק את הקישור לכל חבלי מולדתנו האלוקית אצל מי שנחלש בקשר הזה.
האם יש ערך בהנאה (טיול בטבע, למשל), בלי שהיא תהיה מחוברת לקדושה?
לעיתים טיול מהנה בטבע הוא מצווה, מפני שעל ידו קשרי המשפחה משתבחים, ההתפתחות בלימוד התורה מתגברת, אהבת הארץ מתעמקת וכיוצא בזה, ולפעמים הוא איסור – כגון שהוא בא על חשבון אחרים, או שיש בו ביטול תורה או במקומות שגדרי הצניעות פרוצים בהם.
השאלה היא על מעשה רשות שאין בו איסור ולא חובה. אף על פי שרבנו בחיי, בעל "חובות הלבבות", סובר שאדם צריך לדקדק היטב עד שימצא לו מקור לחובה או לאיסור, אנו נוהגים כדעת הראב"ד שמעשה הרשות הוא אכן רשות, אין בו מצווה ואין בו איסור, ויחד עם זאת גם אותו כדאי לכוון למטרות טובות ונעלות, ועל ידי כך לזכות למעלה יתרה. אבל גם אם לא מצא אדם דרך לרומם את מעשיו, מעשה הרשות הוא מותר. טיול בארץ לשם אהבתה והקישור אליה הוא בוודאי סניף מסוים של מצוות ישוב ארץ ישראל.
שמעתי על פרשת ילדי תימן ואני לא מפסיקה לבכות מאז. איך להתייחס לזה?
טרם התבררו כל הפרטים, אך אף על פי כן התמונה המצטיירת עגומה מאוד. אני עצמי מתגורר בשכונה שיש בה מספר גדול של יוצאי תימן שחלקם מספרים סיפורים קשים על אותן שנים.
אם אכן היו מעשים כאלה, ואין בידי וודאות מוחלטת לכך, זהו רשע שאין כדוגמתו, והכתוב צווח ואומר "גונב איש ומכרו – מות יומת". אמנם איננו נוהגים היום בדיני מיתה כלל, אך ניתן ללמוד מכך על חומרת הדבר.
במבט אמוני, כשעם נמצא בתהליך של ליבון עצמי עוברים עליו גם דברים קשים ומרים מאוד. במובן הרחב והכללי אפשר לראות בזה, בהנחה שהיו דברים קשים, מחלת ילדות נוראית, שברוך ה' התבגרנו ונרפאנו ממנה, יחד עם הכאב קורע הלב על כל משפחה שעברה סבל איום שאין לתארו.
מה צריך להיות היחס לארגונים יהודיים שמוציאים לעז על ישראל?
תורת הנפש מלמדת שלעתים הקורבן מזדהה עם תוקפו, וכשם שהדבר נכון במישור הפרטי, הוא נכון גם במישור הלאומי. בכל שנות הציונות והקמת המדינה, ביקשו אויבנו להשלים את מלאכתם של הצוררים, לפגוע בנו ולסלקנו מן הארץ. הם הלבישו את רשעותם ושנאתם בטענות שווא של שלום, מוסר וצדק.
כשם שהתוקפן, עם כל רשעותו, טוען שהוא הצדיק והוא המותקף, כך לצערנו גם חלקים בעם ישראל, שהקשר שלהם לתולדות האומה ולהיסטוריה האלוקית שלה מצומצמים, מפנים את טענת הרשע כלפי פנים.
לעתים מבחינה מסוימת הם פוגעים בנו ברשעותם עוד יותר מאויבינו, בכך שהם מעניקים לאויב רוח גבית הצדקה ולגיטימציה. אך עברנו כבר קשיים שנראו בלתי עבירים, ובעזרת ה' בוודאי גם על הקושי הזה נתגבר.
מהו הערך של הכותל המערבי לעומת הר הבית?
קדושתו של הכותל נמשכת מהשראת השכינה שעל הר הבית שבאה מקדושת מקום בית המקדש. ועם זאת, יש לו ערך כפול, עליון ונשגב עד למאוד. האחד, שהוא הגבול של הר הבית, מכון השראת השכינה, שמתפשטת במעגלים-מעגלים של קדושה מבית קודשי הקודשים ומבין שני הכרובים, כשהכותל מהווה את הגבול האחרון של ההר (למרות ששאלת הגבולות ידועה, והיו מגדולי ישראל שמפני חשש נהגו שלא להכניס אצבעותיהם בין אבני הכותל).
ומעלה נוספת – לאורך הגלות, בזמן שישראל בטומאתם לא יכלו לעלות להר, שפכו את כל ליבם לפני הכותל המערבי שנהפך להם לשריד בית ה' שנמצא איתם בשקיעתם במערבו של הקודש, מקום ממנו לא זזה שכינה, ומשם היו אחוזים במשך שנים רבות במקום השכינה. ולכן יש בכותל גם חיבור של כל הדורות כמקום הגעגועים והכיסופים אל העתיד הגדול שבו תשוב השכינה אל הבית הגדול והקדוש, שנזכה במהרה בימינו אמן.
