בשביל מה ה' צריך אותנו?
שאלה זו עמוקה מאוד, ולא זה המקום הנכון לדון בה. חכמי ישראל עסקו בשאלות עמוקות כאלו בהרחבה אין קץ, והנסיון לפתור אותה בתשובה קצרה אינו מוצדק.
בכל זאת אומר משפט אחד: פשוט וברור שאין ח"ו חסרון כלפי מעלה, ה' יתברך שלם בכל מיני השלמויות. על כן, לומר אודותיו את המילה "צריך" היא טעות יסודית.
עם זאת, העובדה היא שה' יתברך ברא אותנו, ומכאן שהוא רוצה בנו וחפץ בטובתנו, שמח בשמחתנו וטובתנו נוגעת לו עד מאוד, יחד עם זאת שאין הוא נצרך כלל.
היכולת להבין את שני הדברים בשלמותם נמצאת רק אצלו ולא אצלנו, וכבר אמר רבי מנחם מנדל מקוצק: "אינני מאמין באלוקים שאני יכול להבין אותו".
למה שלה' יהיה אכפת ממני?
אם אתה נמצא כאן, סימן שלה' אכפת ממך, ובעצם אפשר לומר שהסדר הפוך – זה לא שאתה נמצא ולה' אכפת ממך, אלא שמפני שלה' אכפת לכן אתה נמצא. הרי הוא חפץ ורצה בך עוד לפני שנוצרת, מתוך חופש גמור הוא רצה שהדמות שלך תופיע. זו אכפתיות שאין כדוגמתה מפני שבעולם הזה, אכפת לנו רק ממי שכבר נמצא, ואילו ה'אכפתיות של ה' יתברך' היא זו שבוראת את היצורים יש מאין, ולכן היא שורשית ולכתחילית לאין ערוך.
ומכיוון שה' הוא למעלה מן הכל, אין שום חלקיות לפניו והוא אוהב את הכל ומיטיב לכל, וגם חלוקה שבין כלליות ופרטיות אין לפניו: הוא אוהב את הכל כאחד, וכל פרט באופן מיוחד, במידה שווה. לכן אתה יקר בעיניו עד בלי די, וכבר אמר הבעל שם טוב שהקדוש ברוך הוא אוהב כל יהודי כמו אדם שנולד לו בן יחיד לעת זקנה, וגם זה רק מה שהאוזן יכולה לשמוע והפה יכול לומר.
אם ה' יתברך מרומם מכל רגש או צורך, איך אפשר להגיד שאנחנו עושים לו נחת רוח? הוא לא צריך אותה בכלל.
שאלה זו עמוקה מני ים, והיא נכונה לגבי כל התארים האלוקיים. ישראל מאמינים בני מאמינים שהקב"ה מרומם על כל, וגם על המוגבלות להיות אינסופי בלבד. שהרי גם לומר שהוא למעלה מן הכל ולכן איננו רואה, מנהיג או שומע את תפילותינו, אלו ודאי מגבלות. תפיסה זו מייחס ריה"ל בפתיחת ספר הכוזרי לפילוסופיה היוונית.
אלא, הוא יתברך, יש לו כל המעלות כולן, וכל המעלות נמצאות אצלו לא כפי שהן נמצאות אצלנו עם תופעות לוואי של חסרון מוכרח, אלא אצלו הן ללא שום חסרון. על כן אנו אומרים שהוא חכם ולא כחכמתנו, רחום ולא כרחמנותנו, ועל דרך זה אנו אומרים שהמעלה שמאמצינו יביאו נחת רוח לפניו ודאי לא חסרה אצלו יתברך שמו. אולם כל גירעון שיש במושג האנושי של קבלת נחת רוח, אינו נכון בשום אופן חלילה כלפי מעלה.
ה' ברא את העולם בשבילו או בשבילי?
ראשית, יש לגשת לנושאים כאלה ביראת הרוממות ובטהרה גדולה, ואענה בקצרה: אם בן ישאל את אביו: "למה הבאת אותי לעולם – בשבילך או בשבילי?". האם תהיה לאב תשובה טובה? בשביל עצמו זה מאוס מאוד, ובשביל הבן זה קצת בלתי אפשרי, כי הוא הרי לא הכיר את הבן לפני ביאתו לעולם.
אב שישמע שאלה כזאת יכאב מאוד לא רק את מבוכת התשובה, אלא בעיקר את מה שהביא את הבן שלו להיות מוטרד משאלה כזאת. והכאב יהיה עמוק עד דכדוכה של הנפש. התשובה היא שהבאתי אותך לעולם ממקום שאין בו חילוק ביני לבינך. והנמשל מובן: בריאת העולם נובעת ממקור עמוק יותר מן החלוקה שמתארת שניות וזרות בין אבינו שבשמים לבינינו.
מה זה אומר להיות תמים עם ה' אלוקיך?
"תמים" פירושו שלם. שלם פירושו הפשוט והעיקרי הוא שלא לעבוד את ה' בלב ולב, לא לשתף עניין נוסף או אפילו סיג קל בעבודתו, אלא להיות שלמים בכל אישיותנו בדבקות בו. רבותינו הוסיפו פירושים נוספים: על יעקב נאמר שהיה איש תם, כלומר שאינו חריף לרמות ולהתנהל במניפולציות ואסטרטגיות מסובכות, אלא ישר שפיו וליבו שווים.
על כך הוסיפו חז"ל ואמרו "לא תחקור אחר העתידות". הרצון לחזות את העתיד כדי לנסות לשלוט בכל, הוא חזרה על אותו חטא קדמון "והייתם כאלוקים"; אותו רצון להיות בעצמי שולט בשמיים ובארץ.
”תמים תהיה עם ה' אלוקיך" – לך אחריו בתמימות, האמן בהנהגתו ולך אחריה. אל תנסה לנהל את העולם במקומו.
מה צריך לעשות כדי לאהוב את השם?
הרמב"ם כותב שעל ידי הסתכלות בפלאי הבריאה יתעורר האדם לאהבת הבורא. ויש מי שמסתכל בתורה הקדושה ובאור האלוקי שבה ובכך מתעורר להידבק בנותן התורה.
בעל התניא האריך לומר שכאשר ראובן אוהב אהבה אמיתית את שמעון, ממילא יתעורר גם שמעון באהבה לראובן, בבחינת "כמים הפנים לפנים". ועל כן בהתבוננות באהבת ה' אלינו, שהיא עד בלי קץ, נתעורר גם אנחנו באהבה אליו. וכמאמר הזוהר הקדוש "אלמלי היו יודעים בני אדם, אהבה שאוהב הקדוש ברוך הוא את ישראל, היו שואגים ככפירים לרדוף אחריו". וכך, רגע לפני שאנחנו מגיעים ל"ואהבת את ה' אלוקיך", אנו מברכים "הבוחר בעמו ישראל באהבה".
ובתמצית אמר הבעל שם טוב הקדוש, שעיקר המצווה היא לתקוע מחשבתו בעניינים המעוררים את האהבה. וכל אחד יבחר איזה מהדברים מעוררים אצלו אהבה ביותר, ויתקע מחשבתו שם.
כיצד אדע שה' אוהב אותי?
'אדע' הוא בלשון עתיד, כאילו אנו מצפים לדבר שיתרחש בהמשך חיינו ועל ידו נדע. אבל ישראל יודעים מאז ומעולם שהקדוש ברוך הוא אוהב אותם, כמו שאומר הפסוק בפירוש: "אהבתי אתכם אמר ה'". והדברים חוזרים פעמים רבות אין ספור בתורה ובנביאים, במאמרי חז"ל, בראשונים ובאחרונים.
חז"ל ממשילים את ישראל לבת מלך שאביה אינו יכול להיפרד ממנה מרוב אהבתו אותה. הדבר נכון לא רק כשהיא זוכה לשלמות המעלה בהתנהגות של צדקות ושל דבקות, אלא אפילו כשישראל חוטאים הקדוש ברוך הוא אוהב אותם, כמו שאומר הנביא "שובו בנים שובבים", שגם בהיותם שובבים הם עדיין בנים אהובים.
דווקא מפני שאנו מאמינים בני מאמינים שהקדוש ברוך הוא אוהב אותנו בלא תנאי – דווקא מפני כך אנו משתדלים לחזור בתשובה ולהתרחק מהעבירות, מפני שהן מרחיקות אותנו ממנו יתברך. הוא מצדו אוהב אותנו, אבל מצדנו "עוונותיכם היו מבדילים ביניכם ובין ה' אלוקיכם". וסוף כל סוף "ארפא משובתם" – מפני שאתם בנים אהובים.
איך אני יכול להיות בטוח שאני עושה את הדבר הנכון בעיני ה'?
יש ספר אחד שפותר את הבעיה הזו בפשטות יתרה, ושמו: שולחן ערוך. אם אתה עושה את דבריך על פי מה שהוכרע להלכה, אתה יכול להיות בטוח שזה רצון ה', וממילא שעל ידי הפעולה הזו אתה מעמיד את כל העולמות וממלא אותם אור אלוקי מנקודת השורש של הימצאותם, ומתוך כך בכל ענפיהם ובכל פרטיהם.
אם הדברים לא הוכרעו בשולחן ערוך והם נוגעים להלכה, צריך לשאול רב, וכך שוב תהיה בטוח שזהו רצון ה'. ואם אלו דברי חול ולא דברי קודש, אתה יכול להיות בטוח שאם רב אומר לך שהדבר מותר – שהוא מותר. אין צורך בביטחון מעבר לכך.
"מלך מהולל בתשבחות". למה ה' צריך שכל הזמן ישבחו אותו?
הצורך הוא שלנו, כדי להכיר בגדלותו האמיתית. כדי להשתייך ולהתחבר אליה, ולזכות להכיר בה, אנו זקוקים לאותם השבחים. המבט שרואה ברצון לשבח בתור חיסרון עוסק בבני אדם, שבקשתם לשבח היא חריגה ממקומם האמיתי.
אבל אצלו יתברך אין שום גנאי בבקשת שבח, מפני שלגדולתו אין חקר, ואין בכבודו פגיעה בכבודם של אחרים היות וכל הבריות יונקות ממנו. עמוק מכך, חסד גדול עוד יותר עשה עימנו ה' במה שהוא מתגלה כביכול כזקוק לשבחינו, מפני שעל־ידי כך הקשר שלנו איתו הוא לא רק בשבילנו אלא כביכול גם בשבילו.
זהו סוד העבודה ל"צורך גבוה" על יסוד הפסוק "תנו עוז לאלוקים, על ישראל גאוותו".
מצד אחד כתוב "מתי אבוא ואראה פני אלוקים" מצד שני "כי לא יראני האדם וחי" מה רוצים מאיתנו?
המובן הפשוט איננו לראות חלילה את ה' יתברך בעצמו, שאין אפילו מחשבה שתופסת בו. על כך אכן נאמר: "כי לא יראני האדם וחי".
לא עולה על הדעת לראות את ה' בעצמו, הרי גם את האדם עצמו לא רואים אלא רק את גופו ואיבריו, ולא את פנימיות אישיותו. כוונת הדברים היא לראות גילויים משכינתו.
יש המפרשים את הפסוק המצוטט כגעגועים לעלות לבית המקדש ולראות את השכינה השורה בו, בעבודת הכהנים, ברוח הקודש אשר על הנביאים ובניסים שנעשו במקדש מדי יום ביומו. על ידי כל אלה רואה האדם בראייה פנימית עליונה את השראת השכינה בישראל ואהבת הדוד והרעיה. שנזכה במהרה בימינו!
אינני מרגישה שום צורך בקרבה לה', אני מרגישה שחיי מלאים בתוכן גם בלעדיו…
אם באמת לא היית מרגישה כל צורך, לא היית טורחת לשאול. אין פה ניסיון "לתפוס" אותך על המילה, אלא ניסיון למצוא סדק שדרכו נוכל להבחין בבקשת ה' שקיימת בך. כשיתרחב הסדק ותחפשי אותו לא רק בשאלה אלא במהלך כל חייך, בחגים, בשעות מיוחדות לטובה או חלילה לרעה, או בזמן שמיעת שיעור תורני משובח – אם תחפשי בכל אלו, תוכלי למצוא שלא רק איזה ניצוץ דהוי עוד קיים בך, אלא שבפנים הנשמה שלך משתוקקת לה' יתברך.
הפתרון אינו טמון בניסיון לחדש דבר מה שאיננו, כי אם בחדירה לעומק, שתחשוף מבעד למסכים את בקשת ה' שבוערת כאש תמיד בקרב הלב.
בעומק של העומק – כולנו מתגעגעים לה' יתברך עד עצבות גמורה. מה אפשר לעשות עם הגעגוע הזה?
יסוד היסודות של אמונתנו הוא "לית מחשבה תפיסא ביה כלל" (אין מחשבה תופסת בו כלל). האדם, שנברא חלקי, אינו מסוגל להכיל את מקורו האלוקי, ולכן התמסרות למחשבה הזאת בלבד עלולה להוביל למבוי סתום ולעצב.
אך רבותינו לא התכוונו לומר שיש נתק, חלילה, בין ה' יתברך לבין בריותיו. הגעגוע הבוער בעצמותינו הוא בעצמו ראיה לקיומו של הקשר, ועל כך אמרו רבותינו "אבל ברעותא דליבא איהו תפיס" (אבל ברצון הלב הוא תופס). בתוך אותו רצון שמלא געגועים אליו, הוא יתברך מופיע בתוכנו.
בנוסף, הקדוש ברוך הוא צמצם את עצמו וגילה את רצונו בתורה. בתוך כל מעשה טוב, ובייחוד על ידי לימוד התורה – אנחנו דבוקים בו ופוגשים את רצונו.
האם התיקון שלי הוא איפה שקשה לי, או שהקושי הוא רמז מה' שאני לא בכיוון הנכון?
שמעתי מאחי ששמע פעם שיחה על הנושא בין שני חסידים. אחד אמר לחברו דבר נאה ביותר: "אם יש סיכוי סביר שמאמציך יישאו פרי, ובמידה שתצליח – תתענג מאוד ותשמח ביותר בתוצאה של המאבק הגדול מול הקושי, סימן הוא שזה רצון ה'. אבל אם חסר אחד מהשניים – הסיכוי או העונג – כנראה שאתה צריך לחפש במקומות אחרים". נדמה לי שזו תשובה נפלאה לשאלתך.
אם לא מתחשק לי לעשות מצוה או פעולה חשובה, מאיפה אני אמורה לגייס כוחות לעשות אותה?
ההנחה שהחשק מנהל אותנו עד כדי חוסר יכולת להתגייס ולמצוא חלקים אחרים בתו כנו שהם מלאי כוחות וחיוניות לפעול פעולות טובות, היא בעצמה תזה שהיצר הרע משתמש בה כדי לעוור את עינינו ולהפיל אותנו לעצלות ולעצבות. החשק הוא קליפה חיצונית שמסתירה נשמה טהורה ואישיות עשירה מלאת רצון וכשרון לפעולות טובות לאין תכלית. רק המגבלה החיצונית של העולם הזה עוצרת בעדנו מלהוציא את הרצון הבלתי גבולי שלנו להיטיב. לכן השאלה האמיתית איננה מנין לגייס את הכוחות, מפני שהם חיים וקיימים ומלאי עוצמה בתוכנו, אלא כיצד להסיר את התבלול מן העין ולחשוף העוצמות הללו.
והתשובה: אם ניזכר בהמון מעשים טובים שעשינו ובטעם הטוב שמילא אותנו בכל מעשה טוב, אם ניזכר בסיפוק שחשנו במימוש היכולות שלנו, ממילא יתחשק לנו לחזור לשם.
בנוסף, מומלץ לחלק את המטלה למנות קטנות וכך ללוות את מעשינו בתחושת הצלחה שמגבירה גם היא את החשק.
מעבר לכך, סיפורי צדיקים מעוררים אותנו להפליג מעל ומעבר למה שזכינו עד היום ולהשתוקק לטוּב שפורץ את הגבולות שתחמו אותנו עד היום.
אינני טיפוס רחפן או רגשן, איפה ה' אמור להופיע בחיים שלי? איפה אפשר לפגוש אותו ממש? לראות ש'זה עובד'?
הרב'ה מקוצק אמר: "אני לא מאמין באלוקים שאני יכול להבין אותו". הקדמת נעשה לנשמע היא תנאי הכרחי לקבלת התורה ולקשר אמיתי עם ריבונו של עולם. כשאומות העולם הגיבו להצעה לקבל את התורה בשאלה מה כתוב בה, הם הראו את רצונם לקבל את התורה על פי ערכם ודעתם ומפני כך לא היו ראויים לה. הפגישה החשובה ביותר עם מי שלמעלה מהכרתנו איננה במקום שהעין רואה והלב מבין אלא דווקא למעלה מטעם ודעת.
אנחנו בפרוזדור ולא בטרקלין, אבל רבנו הרב צבי יהודה קוק זצ"ל היה אומר: "אשרינו שאנו חיים בפרוזדור שמואר באור טרקליני". המקום המרכזי שבו אנו מרגישים ש"זה עובד" הוא העונג העמוק של הנפש מעשיית רצון ה' והזכות לעשות לפניו נחת רוח. הדברים נכונים גם במקומות שקשה לנו ולעתים דווקא שם.
באופן יותר רחב, כשאנו רואים אנשים שהתחנכו על ברכי התורה והמצוות, והדבר ניכר במעשיהם שהם אות ומופת לדרך ארץ, למסירות למען האומה ולעולם ערכי עמוק ויציב, אנו פוגשים את ההשפעה הברוכה של התורה ש"עובדת". ועוד איך!!
באופן רחב עוד יותר, התבוננות באומה הישראלית לדורותיה, בפלאי נשמתה האלוקית שהופיעה בנבואה, בחכמה, בצידקות ובחסידות שאין כדוגמתם בקרב הארץ, ובהשפעתה לטובה על תרבות העולם כולו תחשוף בפניך את התגלות ה' בתוך ההסתר של העולם הזה.
"טבעי לטעות מדי פעם, אז מה הבעיה? טועים וממשיכים קדימה". האם הטענה הזאת לא יוצרת תחושת זילות כלפי המצוות?
השאלה נוגעת במיתר עדין בעבודת ה' ובהתנהלות בחיים בכלל. מחד, אם נניח שאסור בשום אופן לטעות, כל טעות תערער את בסיס עמידתנו. מאידך, אם נקבל את הטעות כלגיטימית מלכתחילה, לא נטרח כלל לפעול טוב. לכן, עלינו לאחוז יחד בשתי תובנות יסוד: האחת, כל מה שבכוחך עשה, ו"אי אתה בן חורין להיבטל" מן העבודה. והשניה, ש"לא עליך המלאכה לגמור" ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא".
העדינות הנדרשת בעניין זה עלולה לגרום לתסכול, לתחושה שהעמיסו עלינו משימה שאיננו יכולים לעמוד בה. האמת הפנימית הפוכה לחלוטין:
העושר הגדול של הנפש האנושית והכשרון שלה להכיל ולתאם בין גוונים וצבעים שונים ומנוגדים הם מתנה אלוקית מופלאה שמציפה אותנו באושר. ההקשבה למקום העדין שמוצא הרמוניה ושלמות דווקא על ידי כל הניגודים, מטעימה אותנו בטעם של מקור האחדות בעולם הריבוי.
איך אפשר לעורר את המזל שלי?
העיסוק במזלות הוא מסוכן עד שעובדי עבודה זרה נקראו על שמו – עובדי כוכבים ומזלות. אנחנו לא עסוקים בלעורר מזלות. לכן אמרו חכמים "אין מזל לישראל". הקדוש ברוך הוא מוציא את ישראל מהאצטגנינות, ונתן את המזלות לעובדי כוכבים, ואנחנו דבוקים בה' יתברך לבדו.
ואף על פי כן, גם מהדבקות בה' יש המשכה והאצלה של שפע טוב, ולכן בכל פעם שקדושה מופיעה בעולם אנחנו אומרים "סימן טוב ומזל טוב", הנמצא בדבקות האלוקית ובהתחדשות של הברכה שה' משפיע עלינו – זהו המזל הטוב של ישראל.
אני מרגיש מתח בסיסי בין הרצון להתקדם ולהתעלות ובין הרצון להתענג על ה', שאז מרגישים שלמות ולא חסר דבר. מה ה' רוצה יותר?
זו מעלה עצומה להרגיש את המתח בין הטוב שיש לנו לבין הרצון לטוב היותר גדול בקשר עם ה' יתברך. שני הצדדים טובים, ובשניהם ה' רוצה מאוד: הוא רוצה שהמינון המדויק של שניהם ייוולד מתוך המקום של הישרות והתמימות הפנימית שבנפשנו.
ישנן מצוות בהן הקדוש ברוך הוא הורה לנו דרך מדויקת כחוט השערה, וישנם עניינים שהוא השאיר לסגנון ולגוון המיוחד של כל אחד מאתנו. כשם שאנו מוסרים עצמנו בדקדוקים מופלגים בהלכות הפסוקות, כך אנו מוסרים עצמנו להיות נאמנים לנשמה המיוחדת ולסגנונה שנטע ה' בקרבנו.
לכן התפקיד שלנו במצוות כאלה הוא להיות נאמנים לדמותנו כפי שניתנה לנו מה', ולכוון לעסוק ברצונו יתברך, בין בהתענגות על הטוב ובין בשאיפה לטוב גדול יותר.
האם אנחנו בעצם סוג של רובוטים שנבראו כדי לעשות את רצון ה'?
חלילה וחס! המילה 'רובוטים' באה לבטא דמויות חסרות אישיות, מכניות ואוטומטיות. כל מעלתו של האדם היא הבחירה שניתנה לו, כדמות עצמאית שגורלה ועתידה בידה, והקדוש ברוך הוא פינה לאדם מקום כדי שיעשה הכל מבחירתו האישית. החופש שה' נתן לנו הוא כה גדול עד שניתנה אפשרות לרשעים להרשיע ולקלקל את עולמו, ובלבד שתהיה להם בחירה חופשית במעשיהם.
דבר נוסף, לא רק שאיננו רובוטים, אנחנו גם לא אמצעי ליעד שמחוצה לנו. לא נועדנו לבחור להיות משועבדים למה שמחוץ לנו. עבודת ה' אמיתית מתבססת על הידיעה שאין דבר מתאים ומתוק וערב באישיות כמו לעבוד את ה'. זו לא חובה חיצונית אלא זכות שאין כדוגמתה, שמופיעה באופן של חובה, כדי לכוון אותנו אל העונג הנפלא לגילוי האמיתי של העצמיות שלנו, שהיא עבודת ה'.
האם כחלק ממערכת היחסים עם ה' מותר לכעוס עליו?
חס ושלום. הגמרא אומרת על התנא לוי שהטיח דברים כלפי מעלה ונענש על כך. מפני שיש בכך כפירה בטוב ה' ובכך שה' יודע הכל בשלמות ומנהיג אותנו בצדק וביושר. ודאי שאין שום מקום חלילה לכעס כלפי מעלה.
עם זאת, יש מקום גדול להביע כאב. בתשעה באב ישבנו על הארץ וסיפרנו לקדוש ברוך הוא את כל כאבנו מצרות הגלות. פירטנו בכאב במגילת איכה ובכל הקינות על צרותינו, והדבר לא נחשב כפירה. אדרבה, בסיפור הכאב יש אמונה שאין כדוגמתה, מפני שאפילו בשעת העונש שניתך עלינו ממרום אין לנו מנחם קרוב וקשוב יותר מאבינו שבשמיים. ההבדל בין הטחת דברים לבין הבעת כאב יכול להראות כלפי חוץ כדק מן הדק, אבל בפנימיות זהו ההבדל שבין הכפירה לבין האמונה, הדבקות והקרבה הגדולים ביותר אל ה' יתברך, שאינם מתבטלים גם בשעת צרה – שהרי גם אז הוא זה שמעניש אותנו, והוא המנחם שאליו אנו פונים.
האם זה לא זלזול כשמדברים עם ה' בשפה פתוחה וכנה? "אבא", "מתוק", כאילו הוא איזה חבר?
בשירת דוד המלך מצאנו אוצר עשיר של פניות לקדוש ברוך הוא בשפה רבת גוונים. במהלך הדורות נוספו לשפה עוד כינויים, וכמעט כל דור מוסיף עוד ביטויים של פניה כלפי מעלה, שחלקם הגדול מבטא קירבה ולעתים גם קירבה גדולה ומיוחדת כמו הביטוי האידישאי שהיו שרים בפיוט "י־ה ריבון עולם": "טאטא זיסער מלך", אבא מתוק מלך.
אמנם, ככל שהביטוי הוא יותר פשוט ומצוי בין בני אדם, הזהירות שלא להוריד מרום מעלתה את השירה האלוקית היא הכרחית. כמובן שמאז ומעולם הפניה לה' היתה צריכה להתלוות לאמונה שהוא למעלה מכל גדר וביטוי ואין מחשבה ואין דיבור שיכולים לתפוס אותו, וכל מה שאנו אומרים זה רק מצד גילוייו שגם הם מרוממים ונישאים ממה שיעלה על הדעת. אך גם הטוב השופע ממנו מתוק עד אין קץ, ואדם צריך שיהיה לו כעין שתי כנפיים – אחת של קרבת ה' ושניה של ידיעת הרוממות האלוקית, ודווקא על ידי שתיהן אפשר לעלות ולטפס מעלה מעלה במעלות הקדושה.
האם התוצאה תלויה בהשתדלות שהאדם עושה?
הדבר נתון במחלוקת ראשונים, ובאמת יש כאן שני רבדי עומק, ושניהם נכונים.
רבנו בחיי אומר ב'חובות הלבבות' שההשתדלות היא גזירה עלינו, ואינה הסיבה לתוצאה. וזה עומק מבחן האמונה של האדם, שלא להתפתות אחרי מראה עיניים חיצוני אלא להיות דבוק בהנהגה האלוקית של העולם. אולם הר"ן אומר שהקב"ה ברא את העולם באופן שההנהגה תהיה על פי מעשינו, והתוצאות נובעות מפעולותינו ומושגחות בהנהגה אלוקית. הדעה הראשונה מדגישה את ההנהגה האלוקית, והדעה השניה מדגישה את המשקל של הבחירה האנושית ואת המקום שהקב"ה נתן לנו כאמיתי ובעלי ערך.
ואנחנו אוחזים בשני הצדדים כאחד, ומחזיקים שההנהגה האלוקית היא גם למעלה מגדרי אנוש, וגם מתגלה דווקא על ידי פעולותינו, מעשינו ובחירתנו.
איך יודעים מתי להתגמש ומתי להתעקש?
לפי רצון ה' יתברך. הקריטריון הראשון מופיע בהלכה ובפוסקים, שמלמדים אותנו גם את עיקר הדין, גם את שעת הדחק, וגם שעות דחק גדולות. אם אין הדבר מופיע בספרות ההלכה, צריך להתייעץ עם רבך, ואם אין הדבר נוגע להלכה, מעלה גדולה היא ללכת לקראת חברך ולקראת הזולת.
יחד עם זאת, אין לאדם למחוק את עצמיותו, ולכן צריך לבחון – ככל שהדבר לא בא על חשבון הזולת אלא על חשבון דרכך שלך, כך יש יותר מקום להתעקש להביא את האופי והאישיות שלך לידי ביטוי. ואם הדבר בא על חשבון אחרים או שאינו נוגע לך כל כך, כך יש סיבה גדולה יותר להתגמש לקראת חברך, וכבר אמרו חז"ל, "כל המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו".
פגשתי חבר שלא שומר מצוות שנראה לי שמח וחופשי. למה אני צריך להתאמץ כשהוא נהנה?
כשלמדתי ב'מרכז הרב' הייתה לי חברותא מבוגרת ממני בכמה שנים. סיפרתי לו על הקשיים שהיו לי בלימוד והזכרתי את פלוני, שהיה תלמיד מבוגר בישיבה: תראה איך הוא לומד בנחת ובהתמדה, איזה מידות טובות יש לו, וכמה לי קשה. החברותא חייך, ואמר לי: "לא תאמין לי, אבל בדיוק לפני כמה ימים ניגש אלי בחור אחד ואמר עליך: 'תראה איך הוא לומד בנחת, איך הוא מתקדם יפה, ולמה לי קשה?'". דברים שרואים מכאן לא רואים משם…
ייתכן שאם נשאל את חברך הוא יגיד עליך: 'תראו כמה חייו עמוקים, ערכיים, ודאיים ומלאים אור אלוקי. הלוואי שהייתי זוכה להאמין כמוהו'. והאמת היא שגם אם כרגע הדברים אינם כך, בחשבון ארוך וכולל, אין קץ לאושר של הנשמה בעולם הבא ובעולם הזה על הדבקות שלך בתורה ומצוות. בהעמקה לא גדולה ניתן לחשוף בקלות עד כמה עבד ה' הוא לבדו חופשי, והאושר האמיתי מחכה לכולנו דווקא על ידי התורה והמצוות.
מדוע ביהדות אדם נהיה אחראי למעשיו בגיל 12-13 ובעולם רק בגיל ?18
כשהייתי בתיכון, עשיתי פעם מעשה שובבות. הרב שלי בישיבה טפח על שכמי ואמר לי: "יהושע, מה תאמר בבית דין של מעלה?". אמרתי לו בבת צחוק, "שיעיינו ברש"י בתחילת פרשת חיי שרה, שאומר שרק מגיל עשרים דנים בבית דין של מעלה, ואני הרי בן שש עשרה". הרב חייך גם כן ואמר, "יש לי בשבילך הצעה ידידותית: אל תסמוך על זה…".
לימים למדתי שאכן יש לכך בחינות רבות ושונות. אנחנו הולכים אחרי תורתנו הקדושה, וכמובן שהשאלה היא על העולם ולא על תורת אמת אלוקית, שקובעת שעיקר האחריות של העולם הזה מתחדשת לאדם בגיל בת ובר מצווה. ויחד עם זאת, גם על פי התורה, לקיחת אחריות היא דבר שמתפתח, וחלקים ממנה מגיעים בהמשך, כמו שאומרת המשנה "בן שמונה עשרה לחופה".
לא בחרתי לבוא לעולם, אז למה אני צריכה להתמודד עם כל כך הרבה קשיים שלא בחרתי בהם?
מצאנו ברבותינו מימרות סותרות בעניין זה. מחד, "על כרחך אתה נולד". התפקיד שלנו בעולם הזה לא נוצר מכוח שיקול דעתנו אלא משיקול דעתו של הבורא יתברך שמו, שכגבוה שמים מארץ כן גבהו מחשבותיו ממחשבותינו, ואשרינו שאנו זוכים להיברא על פי מחשבתו, שלטובתה וחסדה אין קץ וגבול.
ומאידך, "כל מעשה בראשית – לדעתם נבראו", כלומר שהבריאה היא כן מצד רצוננו. והכוונה היא לחלק עוד יותר עמוק ונשגב של שורש נשמתנו, כפי שהוא היה בעולמות עליונים לפני שירדנו לכאן. השורש העמוק הזה מזדהה כל כולו עם הרצון האלוקי – אנחנו רוצים במלוא אישיותנו את רצונו יתברך, ומהבחינה הזאת כן בחרת והשתוקקת לבוא לעולם.
יתירה מכך: רצית לבוא דווקא לעולם הזה על כל קשייו ושכחותיו. וזהו חלק מהרצון – שמצד חיצוניות הנשמה יהיה כורח בבריאתנו, כדי שישתכח המקור העליון ונבוא למקום העלם, ובו נוכל לקבל מרחב של בחירה בין טוב ורע, ונהיה שותפים בעצם מעשינו החופשיים בטוב האלוקי.
מה הדרך הכי טובה להודות לה'?
זה אולי יראה קצת מוזר, אבל לא צריך לחפש דרך, מפני שרבותינו כבר עסקו בשאלה וכבר ענו עליה תשובה נפלאה. הם פתחו את היום ב'מודה אני', שמילותיו מכוונות על ידי ענקי הדורות, וממשיך ב'מזמור לתודה' שתיקנו בפסוקי דזמרה ולאחר מכן בברכת ההודאה שבתפילת עמידה, שהיא חובת ההודאה הגדולה ביותר של יהודי שלוש פעמים ביום, וחתמו לנו בשבח הנשגב של 'עלינו לשבח'. התפילה פותחת בהודאה, חותמת בהודאה ושזורה בהודאה עד בלי די.
ואם מוסיף האדם תודות ותשבחות לה' בשפה משלו, אשריו ואשרי חלקו. ואם הוא מוצא בדברי רבותינו עוד פיוטים וזמירות של תודה לקב"ה, והוא פונה בשפיכת נפש על ידי אותן מילים נפלאות של רבותינו – מעלה גדולה הוא מתעלה על ידי כך. אבל למעלה מן הכל, אצור וחתום במילים שלמעלה מכל טעם ודעת שחתמו לנו דוד המלך במזמורי תהלים, ואנשי כנסת הגדולה בתפילות של הסידור, שהוא המבוע של הנשמה. בכל הדורות הכל מצאו בו, בסידור, את קרבת ה' ואת ההודאה הראויה.
למה צריך להודות לה' כל כך? הרי הוא ברא אותי, אז הוא גם נתן לי…
ההנחה המסתתרת בשאלה היא שזמן הבריאה היה שלב שבו הטוב האלוקי לא הופיע, אלא סיבה אחרת הביאה לבריאתנו. ואולי אף רמוז בה שכביכול הקדוש ברוך הוא ברא אותנו רק לטובתו, רק מפני שהיה צריך להשתעשע במין יצורים כאלה, ולכן הוא גם "חייב" לתגמל אותם על כך שהם הסכימו להיות הנבראים שלו.
חס ושלום לחשוב כן: האמת היא שההודאה העליונה, השורשית, העמוקה ביותר, נוגעת לעצם חיינו ולעומק הטוב האלוקי, שמפני חסדו הגדול בראנו לטובתנו הגמורה בלא שום סיבה אחרת. טבע הטוב להטיב, ועל כך נאמר "עולם חסד ייבנה", שעצם מציאות בריאת העולם היא כולה חסד גמור.
דווקא לאחר הבריאה אפשר להתבלבל ולומר שהוא מטיב לנו תמורת מעשינו הטובים או כתגמול על מסירותנו לתורתו ולמצוותיו, אך גם זה אינו אמת. משום שגם הטובות במהלך כל חיינו הן חסד גמור, ואפילו השכר והעונש היא דרך מופלאה של חסד גמור. אבל על עצם הבריאה אין מקום לשאלה כלל, שהיא חסד עליון ועליה ראוי להודות עד אין קץ, ועליה אומרים "אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו… אין אנו מספיקים להודות לך".
למה אני צריך להודות לה'? החסד שלו איתנו לא דורש ממנו מאמץ.
ההנחה שאנחנו מודים לה' כדי לגמול לו על מאמציו היא מוטעית. הקב"ה ודאי לא זקוק לתודתנו ולא חסר לו מאומה. התודה נועדה קודם כל לעצמנו. אם אני מקבל דבר מה ואיני מודה עליו, אזי הקבלה שלי חסרה ומותירה את המתנה ללא שייכות פנימית. ההודאה מאפשרת לי לספוג את המתנה עמוק יותר.
יתר על כן, ההודאה מקשרת אותנו אל הנותן, מפני שהמתנה היא רק אמצעי ולא מטרה. הנתינה יוצרת קשר עמוק ונוגע בין הנותן למקבל. על ידי ההודאה אנחנו זוכים להידבק בו יתברך בדבקות הרבה יותר נשגבת ומרוממת, ועל כן אומרים חז"ל שלעתיד לבוא כל הקרבנות בטלים וקרבן תודה אינו בטל, מפני שהקישור שנוצר בין הנברא לבורא על ידי הודאה, הוא גדול ויקר יותר מכל סוגי ההתקשרות, והוא בוודאי היעד של כל החיים והטעם שלהם.
למה הקדוש ברוך הוא כל הזמן רוצה שאתגבר?
הגבורה מחדדת את השותפות שלך לבריאה. דברים שבאים באופן טבעי ללא מאבק, ממילא אינם שלנו אלא הם מתנה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו. ולמרות שמתנה זו היא יקרה מאוד, ואנו מודים ומהללים אותו עליה, בכל זאת עיקר בריאת האדם היא בשביל הבחירה שלו, כדי שיהיה שותף בתוצאות של פעולותיו.
הבחירה מתחדדת דווקא כשצריך להתגייס ממעמקי האישיות ולעמוד באתגרים שהקדוש ברוך הוא מציב לנו. ולכן האדם גם נקרא בלשון "גבר", כי עצם דמותו היא ההתגברות, לעומת בעלי החיים שזורמים בטבעיותם ואין להם שום מרכיב של התגברות. זהו יתרון האדם על הבהמה, ולכן נפתח ה'שולחן ערוך' במלים "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו".
האם מותר לבקש מהקדוש ברוך הוא בקשות לא חשובות?
הכתובת היחידה האמיתית לכל דבר היא רק הפנייה לה' יתברך, שהוא עשה, עושה ויעשה את כל המעשים, קטנים כגדולים, והוא זן מביצי כינים ועד קרני ראמים. המחשבה שלא ראוי להטריח את הקדוש ברוך הוא נכונה גם לדברים גדולים.
ובאמת, אדם צריך לשקול האם הבקשה חיובית בעיניו, כי אם לא – יש מקום לומר שזו טרחה כלפי מעלה לעשות דבר לא נכון, כמו שמצינו שרבותינו קראו לשינוי סדרי הטבע "להטריח כלפי מעלה". אבל אם הדברים הללו ראויים, אין הבדל בגודלם, והוא יתברך משווה קטן וגדול, והכל הכל רק ממנו יתברך שמו.
אחרי שעשיתי עבירה חמורה, למה שה' ירצה את המצוות שלי?
אם הבן שלך היה עושה עבירה חמורה כלפיך, האם היית זורק אותו מעליך לנצח ללא אפשרות תיקון? לא היית חפץ בו יותר חלילה? "ישראל אף על פי שחטא – ישראל הוא", ונקראים בנים חביבים למקום. ה' רוצה בתשובת רשעים ולא במיתתם חלילה, והוא אוהב כל יהודי לאין ערוך ממה שכל אב בעולם אוהב את בנו.
כל האהבה שנמצאת בעולם אינה אפילו כטיפה לעומת אוקיינוס האהבה שאוהב הקב"ה את ישראל. ואם אדם רגיל מתנהג כך אל בנו, על אחת כמה וכמה הקב"ה שהוא רחום וחנון ומרבה לסלוח. ולכן הוא חפץ בתיקונם ולא בקלקולם, בקירובם ולא בריחוקם.
אלא שאי אפשר להתקרב באמת מפני החטא, ולכן ה' חפץ שנתקן את מעשינו. כי החטא הוא המפסיק בין ישראל לאביהם שבשמיים, הוא מחיצת הברזל, אך אפשר להסיר אותה בקלות על ידי תשובה – והוא יתברך יקרב אותנו.
יש כל כך הרבה ערכים חשובים – לימוד תורה, גמילות חסדים, ישוב הארץ. איך יודעים מה הכי חשוב?
מי שלימד אותנו את הערכים האלה, לימד גם את הסדר שביניהם – נכון שלעתים הסדר נתון לשיקול דעת ולנטיות אישיות, כמו למשל השאלה האם להתמסר לגמילות חסדים או לתלמוד תורה – אבל רבותינו עסקו בשאלות הללו ממקורותיה של תורה.
הכל יודעים שחז"ל אומרים שתלמוד תורה כנגד כולם, שארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות, ושהתורה תחילתה חסד וסופה חסד, ועוד מאמרים רבים שמלמדים את המשקלים. ובפועל, כשיש לאדם שאלה לגבי הכיוון שבו הוא צריך לבחור, נכון להתייעץ עם רבותיו שיכוונו אותו לפי רצון ה' יתברך במשקל שבין הערכים הנפלאים הללו.
