יש לי כל כך הרבה דברים לתקן בעצמי! מאיפה להתחיל?

 יש תשובות רבות לשאלה הזו, שתלויות במצב האישי המיוחד של כל אחד. אבל נמנה כמה מהן: ראשית, להתחיל מאותם עניינים שיגרמו לתיקון באזורים נרחבים באישיות, מפני שהדבר מלמד שהם אינם נקודות פרטיות אלא תמציות כלליות בנפש. לעתים, דווקא דברים שקל לתקנם, או שיש לנו בהם מעלות גדולות ואנו מבקשים להוסיף בהם – מתגלים כמנוף חזק יותר לגבי תיקונים אחרים.

שנית, צריך להתמקד בעניינים שהתורה מחמירה בהם יותר מעניינים אחרים, משום שהיא מלמדת אותנו את סדר העדיפויות על ידי נתינת משקל לחומרת המצוות והעבירות. לכן עלינו לראות מה במעשינו נוגע יותר למצוות חמורות, ומשם להתחיל.

שלישית, השכיחוּת – יש פחות עניין לעסוק בדבר שרק לעיתים רחוקות אנחנו נתקלים בו, לעומת דברים שאנו פוגשים פעמים רבות ומצריכים תשומת לב יתרה.

מה לעשות אם אני לא רוצה שום דבר בחיים?הושמט הסימן שמלמד שזו בחורה ולא בחור.

לכל חלק באדם יש מומחה שאמור לטפל בו. בגוף – רופא. במידות רעות – חכמי המוסר. כשיש קלקול בדבקות האלוקית ובהשתייכות לאומה הישראלית אנחנו לומדים חסידות ואמונה. אבל יש עוד חלק, והוא ניתן לרופאי הנפשות, למטפלים, לפסיכולוגים וליועצים למיניהם. ונכון לבדוק האם יש צורך ברופא נפשות שמתמחה בהבנת הסיבות שמביאות לידי חוסר חשק כללי לחיים, אשר גם יודע לטפל ולתת מזור לכך.

ואף על פי כן תורתנו תורת אמת, ובוודאי שיש בה מענה עמוק ועליון יותר לשאלתך. שכן לפעמים הסיבה שהאדם לא מוצא חשק לשום דבר היא מפני שאישיותו ונשמתו דוחקים בו למצוא טעם יותר עליון מהחיים הנמוכים של העולם הזה, והם דוקרים אותו כדי שיבקש את החיים האלוקיים העליונים בנשמת התורה, בטעם של מעין עולם הבא שהוא למעלה מכל הדרגות של העולם הזה. אם את מרגישה שזוהי הסיבה, עלייך לבקש מבאר מים חיים את הלימוד ועבודת השם שיחזירו לך את הטעם לחיים.

אני כל כך מבולבלמי אני ומה אני. איך אדע?

יש מבעלי המוסר שאמרו שבלבול הוא יצר הרע, שמבקש לעקור דברים יקרים שאין בהם בלבול. לפי זה, כשאתה שואל על הבלבול – היצר הטוב שלך מבקש לחזור למקומות הלא מבולבלים. 

אז הבה נחזור: ראשית, אתה יהודי שנופחה בך נשמה שהיא חלק א-לוקה ממעל ממש, והקב"ה אוהב אותך כמו אדם שנולד לו בן יחיד בזקנתו ואף לאין ערוך מזה. זכית לעמוד עם כל נשמות ישראל בסיני ולקבל תורה קדושה שכל מצווה ממנה, אפילו נביאים ומלאכים לא יכולים לשער את שכרה, ובוודאי תמצא אינספור מצוות שאתה זוכה לעשות בכל יום ויום. ולא עוד אלא שהקב"ה נטע בך בחירה חופשית, שעל ידה אתה יכול לבחור עוד ועוד בקיום מצוות, בלימוד התורה הקדושה ובדבקות בו יתברך. 

בשביל זה ירדה הנשמה לגוף, בשביל זה נבראנו כאן בעולם הזה, ואלה דברים פשוטים שמודיעים לנו בדיוק מי ומה אנחנו. אשריך מה טוב חלקך ומה נעים גורלך שזכית שזה מי שאתה ומה שאתה!

איך מדליקים אש טהורה בקרבי?

רבי פנחס בן יאיר אומר: "תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה".

רבנו הרמח"ל הרחיב בספר מסילת ישרים כיצד נבנות הדרגות זו על גבי זו. במידת הטהרה האריך כיצד אדם מטהר את לבו, לעשות כל מעשיו לשם שמים, ועיין שם בדבריו הנפלאים.

אמנם דרכים רבות יש לקניית הטהרה והן נכתבו בספרים רבים, וכבר כתבו הפוסקים שאדם צריך  להקדיש זמן בכל יום לספרי מוסר, ובכללם גם ספרי תורת החסידות, האמונה ופנימיות התורה, ועל ידי הדביקות בהם אדם זוכה לקנות טהרת הלב וזוכה להתרוממם על גסות החומר. מעל הכל אומרים רבותינו: "רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם, למוד הגדה, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומדבק בדרכיו" (ספרי).

אני רוצה להיות צדיק! מה עושים?

קודם כל, צריך לדון האם הרצון הזה הוא טוב. ובאופן יותר מדויק: באיזה הקשר הוא נפלא ובאיזה הקשר הוא עלול להיות לרועץ. כי מצד הסגולה הפנימית אתה כבר צדיק, שהרי הפסוק אומר "ועמך כולם צדיקים". וגם עצם הרצון להיות צדיק הוא מדרגה חשובה, וכמו שאומר נחמיה: "החפצים ליראה את שמך". אבל אם אדם רוצה להיות צדיק כ'פלוני', הרבה פעמים הוא מטעה את עצמו ועוסק בחקיינות מזויפת. 

למעשה, כדי להיות צדיק במובן שאליו אתה מתכוון צריך לשקוע בתורה ובהלכה, בספרי מוסר ואמונה, להתמסר בלב ונפש ללכת בהדרכת חכמינו. כשאדם רוצה להיות צדיק, הוא צריך להיות נאמן לנשמה המיוחדת ולהקשר ההיסטורי, התרבותי והסביבתי שהקב"ה שם אותו בתוכו, כדי להבין את כוחותיו, יכולותיו ואת הדרך שלו להיות צדיק. ואנו זקוקים גם למורי דרך, בשביל לא לטעות בין השבילים. 

רבי נחמן אומר שאדם צריך לדון את עצמו לכף זכות, אבל האם זה לא תוקע את האדם? דווקא רגשות אשם מקדמים אותי יותר

בליקוטי הלכות (הלכות השכמת הבוקר) אומר רבי נתן, תלמידו של רבי נחמן מברסלב, על התורה שהזכרת, שהיא דומה לסוד פרה אדומה – המטמאת טהורים ומטהרת טמאים. מי שנטמא למת, הפרה מטהרת אותו; אבל המזה מי הפרה נטמא עד הערב. וכך אומר רבי נתן, שהתורה הזו מטהרת את מי שהמוות של הייאוש תוקף אותו, אבל עלולה לטמא את מי שכבר נטהר ממנו.

אדם כזה צריך ללמוד את האמירה "אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה – היה בעיניך כרשע", המופיעה בפתח ספר התניא, שדרכו בעבודת השם היא תובענות ודרישות גבוהות. והקריטריון שהצבת בשאלה – מה מקדם ומרומם אותי בעבודת השם, הוא אכן הקריטריון המדויק לבחון באיזו מן הדרכים אני צריך לאחוז בכל עת.

קראתי לאחרונה ספר על כוח המחשבה, האם באמת יש למחשבות שלנו כוח למשוך אלינו דברים?

כדאי להבחין בין כוח המחשבה במקומו העליון לבין הקישור שלו למציאות החיים היומיומית. המחשבה היא עיקר האדם, והבעל שם טוב היה אומר "במקום שמחשבתו של האדם – שם הוא". לכן הרהורי עבירה קשים מעבירה, מפני שעולם המחשבה עליון ונשגב מעולם המעשה.

הטענה שעל ידי המחשבות אנחנו משנים את המציאות החיצונית, יש בה אמת אבל היא מטעה, מורכבת ומסובכת מאוד, ובקלות אפשר לתלות בה הבלי הבלים ולהיתלש מן המציאות. העיקר הוא להיות בעלי מחשבות זכות וטהורות ככל שבידינו, ולזכות לעולם פנימי עליון.

כשמנסים על ידי מחשבה לשנות את המציאות החיצונית, כגון לצבור ממון והון, משתמשים בכלי עליון למען מטרה נמוכה ממנו בהרבה. לכן אפילו אם הדבר עולה בידינו, יש בזה פחיתות ושפלות גדולה.

האם המחשבה משנה את המציאות?

 ברובד הגלוי אנחנו רואים פעמים רבות שאדם חושב מחשבות רבות בלי שנראה שום שינוי במציאות. לכן על האדם לפעול גם פעולות ארציות, עד שאמרו רבותינו ש"המעשה הוא העיקר", ואין לאדם לפטור את עצמו רק בעולם המחשבה. מאידך, "רחמנא ליבא בעי", המחשבות ודאי פועלות הרבה כלפי מעלה: תפילה ללא כוונה כגוף בלי נשמה, וגם "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה", וידועים דברי אדמו"ר הצמח צדק: חשוב טוב – יהיה טוב. כי מחשבתו של האדם משפיעה הרבה להטיב את העולם ולהאיר אותו.

צריך להבחין ביושר בין הרובד החיצוני, שבו צריך לתת למחשבה את מקומה ולמציאות את משקלה, לבין הרובד הפנימי שבו מתגלה שלמחשבה יש לא רק משקל, אלא שבסופו של דבר היא עיקר הכל. כי הכל הולך אחר המחשבה, וכבר אמר הבעל שם טוב: במקום שמחשבתו של אדם – שם הוא.

אני רוצה לא לדבר לשון הרע אבל זו נראית לי משימה בלתי אפשרית. אפשר להתחיל מיום אחד בשבוע?

ה'חפץ חיים' אומר בהקדמתו שדרכו של היצר הרע היא לתקוף מכל הכיוונים: בהתחלה הוא טוען שהמעשה בעצם מותר בגלל היתר כזה או אחר, ולאחר שהוא עומד ומגלה שההיתרים שלו היו חסרי ביסוס הוא אומר: 'אם כך, אי אפשר לעמוד בדבר!'. הוא טועה בסיפא כשם שהוא טועה ברישא.

ככל שאדם משנן את הלכות לשון הרע, מדבק מחשבתו בטוב על האחרים ומרגיל עצמו להתבונן איזו השפעה עמוקה יש למילותיו, הן לטוב והן לרע, כך הוא זוכה להיגמל מן החטא הנורא של לשון הרע. ולעצם השאלה, שמעתי בשם הרב מרדכי אליהו זצ"ל שלהחליט מראש שיש ימים שבהם אני מוותר על מצווה מסוימת – אי אפשר, אבל לומר שיש יום בו אני מתחזק לשמור אותה יותר מהרגיל, אפשר ואף רצוי.

מה עושים שקשה לי להתאפק?

המחשבה שאני יכול לשלוט על עצמי בכל עת ובכל שעה, ושאני אמור לדעת להתאפק תמיד, היא טעות בהבנת הנפש האנושית. אדם צריך ללמוד באילו מקומות הניהול שלו את עצמו נעשה בנחת ובאופן חלק, ובאילו מחוזות הנפש פועלת בחריפות גם בניגוד לרצוננו. 

רבותינו הכריעו שכאשר אדם עומד כבר בפני הניסיון, לא בטוח שיוכל להתגבר עליו. ומפני שהדבר קשה עלולים רבים להיכשל, ולכן צריך להרחיק את האדם מן העבירה. לכן אומרים לנזיר לא להתקרב לכרם אלא ללכת סחור-סחור, ולכן נקבעו דיני יחוד שנועדו להרחיק את האדם מן העבירה. 

להבדיל, גם מי שמטפל בהתמכרויות, כגון אלכוהוליזם, יודע שההדרכה החשובה ביותר היא קודם כל שלא יהיה אלכוהול בהישג יד. וכשאדם בוחן את עצמו ומסמן את אותם מקומות שקשה לו להתאפק בהם ומתרחק, זה נותן לו כוח גדול להתגבר אם חלילה מגיע לידו ניסיון. 

למה ה' נתן לי קשיי קשב וריכוז? זה מפריע לי ללמוד את תורתו הקדושה.

קודם כל, אתה לא לבד, שהרי גם הצורך לאכול, לישון וכל שאר ענייני הגוף מפריעים ללמוד את תורתו הקדושה. העצה האלוקית העליונה היא לחבר נשמה בתוך גוף, כדי שדווקא מתוך המבחנים שהגוף יעמיד לנשמה יתגלה אורה ביתר תוקף, כיתרון האור שמתחדד על ידי החושך. לכן ברא אותנו הקב"ה עם מגבלות מרובות ופנים שונות, כל אחד ואחד לפי עניינו. 

ובאשר לקשיי קשב וריכוז, היום מכירים את המעלות הגדולות שיש לאנשים עם קשיים כאלה. הדוגמה לכך היא שלמרות שהם עוברים הרבה קשיים בתהליכי הלמידה שלהם, אחוזי הפלח הזה בקרב מנכ"לים ומנהלים גבוה יותר מאשר שאר האוכלוסייה, מפני שיש להם כישרונות של מקוריות, אינטואיציות מחודדות וחושים חילופיים מעבר לממוצע. 

אולי הקדוש ברוך הוא רוצה שתנצל את כישרונותיך אלה גם בלימוד התורה, ולכן הוא מנע ממך את הקשב והריכוז שעלולים להסיט את המקוריות והיצירתיות שאתה אמור לגלות בתורה – לא בבחינת "בור סוד" אלא בבחינת "מעיין המתגבר", לפי ערכך. 

איך מגדירים מה זה "טוב"?

המהר"ל מפראג דן בשאלת הטוב: האם בגלל שהוא טוב ה' בחר בו, או שבגלל שה' בחר בו הוא נעשה טוב? ותשובתו, שברור שבגלל הבחירה האלוקית הטוב מקבל את ערכו, שאלמלא אתה אומר כן, נמצא חס וחלילה שהקב"ה משועבד כביכול אל הטוב. ואם כן, עיקר הטוב הוא רצון ה'.

יש לנו ביטחון שרצון ה', שהוא בורא כל הנבראים להיטיבם באחריתם, והוא זן ומפרנס לכל ונותן לחם לכל בשר, הוא בודאי טוב למעלה מכל טוב הנראה לעין, והוא מתגלה בתורתנו הקדושה ובמצוותיה. ולצד זאת יש גם טוב הגלוי לעינינו במידות טובות וישרות, מפני שהקב"ה הטביע בתוך המציאות את הרצון להיטיב לכל היצורים בכל מלוא עומק הטוב. ואת גולת הכותרת של התכונות הטובות ירש עם ישראל ממידותיהם הישרות של האבות הקדושים.

מתי רחמים הם דבר טוב ומתי לא?

רחמים הם התחשבות בחולשה, ולעתים ההתחשבות הזו בעצמה מקבעת את החולשה. רחמים אינם באים להחליף את הזולת, את מי שמרחמים עליו, אלא רק במקום שהוא באמת לא יכול, לעיתים בגלל בעיות פיזיות ולעיתים בגלל קשיים אחרים. אבל במקום שהנעזר יכול ואנחנו פועלים במקומו, אנו מונעים ממנו את הצמיחה וההתפתחות.

זהו אחד הפירושים לדברי רבותינו שרצה הקדוש ברוך הוא לברוא את העולם במידת הדין, מפני שהוא רצה שכל אחד יוציא את אישיותו אל הפועל במלואה ולא ייכנע לחולשותיו. אבל כשראה שאין העולם יכול להתקיים במידה זו לבדה, מפני שיש גם חולשות שקשה עד בלתי אפשרי להתגבר עליהן, עמד ושיתף גם את מידת הרחמים. בכך חיבר ה' יתברך את הנבראים הגבוליים לאורו הבלתי גבולי, שלעולם לא יוכלו להגיע אליו לבדם.

אני מסיימת ללמוד באולפנה. לאן עדיף לי להמשיך: שנת שירות? מדרשה? מכללה? להתחתן? להתגייס?

החלק הקל בתשובה הוא שרוב ככל חכמי ישראל ורוב ככל רבני הציונות הדתית סוברים שהצבא הוא לא אחת האפשרויות. נכון שהיום יש תעמולה רבה שמנסה לטשטש אמת פשוטה זו, אבל כך הם פני הדברים. מפורסמים דברי הרב אברהם שפירא זצ"ל והרב מרדכי אליהו זצ"ל שבהיותם רבנים ראשיים ומנהיגי הציבור הכריעו בצורה פשוטה ובהירה שהתגייסות לצה"ל מתאימה לבנים בלבד.

בנוגע לאפשרויות האחרות, הדבר תלוי מאוד בהתאמה האישית. ההדרכה שלא ללכת לצבא אינה התרשלות מתרומה למדינה ולכן המחשבה על תרומה אחרת בשירות לאומי היא יקרה מאוד. יחד עם זאת, גם בניין בית בישראל הוא בוודאי תרומה עצומה ונכבדה, וכל אחת תוכל להתייעץ עם הדמויות התורניות המנוסות שסביבה כדי לגלות מהי התרומה הנכונה שהיא צריכה לבחור בה לטובת עם ישראל. כמובן שאם בונים בית בגיל מוקדם, צריך לקחת בחשבון שלימודים עשויים להיות נצרכים מאוד כדי לאפשר את בניית הבית באופן בריא ונעים. 

מה קודם למה: מחויבות למשפחה, לקהילה, לישיבה או למדינה?

התשובה מורכבת ומרובת פנים, ואין טעם לנסות למצוא מתכון אחד שתמיד יעבוד. מצד אחד אומרים חז"ל שתלמוד תורה כנגד כולם, ומאידך שמצווה שאי אפשר לעשותה על־ידי אחרים דוחה תלמוד תורה. ואם כן יש מעלה בזה ומעלה בזה. הדבר תלוי כמובן גם בכישרונו, בתפקידו ובנטיית ליבו של כל אחד. עת למשפחה ועת למדינה, עת לקהילה ועת לתלמוד תורה. כל אדם צריך למצוא את דרכו באופן המתאים לנטית ליבו ולתנאים שסביבו, ולהתייעץ עם רבותיו כדי להגיע לאיזון המתאים לאישיותו ולאור המיוחד של נשמתו.

אני לא מוצאת שום לימוד, תפילה או פעילות שמקרבים אותי לה'. מרגישה שאין לי שום משמעות. יש משהו שיישב את נפשי?

ראשית, ההתקרבות לה' אינה תלויה בהרגשה. כל מעשה טוב שאנו עושים מקרב אותנו לה', כל פסוק שאנו אומרים, כל תפילה, כל מצווה שאנו עושים. הם מקרבים אותנו כל כך עד שיוצרים בנו דבקות ממש, כמו שאנו אומרים: "ותדביקנו במצוותיך", וככלה שקשורה לחתנה, "אשר קידשנו במצוותיו" כחתן המקדש אותה ביום חופתו, להיות אחד – בין אם אנו מרגישים ובין אם לא.

אלא שבוודאי יש מעלה גדולה בהרגשתנו, ולכן כדאי לחפש ולהעמיק חקר, כי אין ספק שיש מצוות גדולות וחשובות שגורמות לך להתקרב לה' בהרגשה, אלא שקשה לפעמים לשים לב אליהן. ואם בכל זאת קשה לך, כדאי להתייעץ עם דמויות תורניות שמכירות אותך כדי למצוא יחד את אותם חלקים שמעוררים אותך, ותשועה ברוב יועץ.

אני מרגיש  שכל מה שאני עושה משפיע עלי רק לטווח קצר של שעות, אבל בטווח הארוך לא נשאר כלום. מה לעשות?

התחושה הזאת מצביעה על כך שיש לך נשמה שזקוקה להתחדשות בעבודת ה' בכל מספר שעות. גם הגוף זקוק לתחיה מחודשת בכל מספר שעות, ולכן אדם סועד את לבו פעמיים ושלוש בכל יום, ולא מעלה על דעתו להסתפק בפחות מזה.

באותו אופן, רבותינו תיקנו להתפלל שחרית, מנחה וערבית בכל יום, ואדם צריך גם לקבוע עתים לתורה ולברך מאה ברכות בכל יום. חז"ל אפילו אמרו שעל כל נשימה ונשימה צריך להלל את ה'. כל מפגש עם מצווה, ברכה, תפילה ותורה מחדש את כוחנו לפרק זמן נוסף.

ולסיום, הרגשת החסר היא סימן יפה, שלא רק רעב ללחם ולא רק צמא למים אתה חש, כי אם את העיקר – הצמא לשמוע את דבר ה'. 

מה זה עוזר שאני מתקרב לה' אם הוא אין־סוף? זה מייאש.

השאלה נוגעת בעומק העומקים של אמונתנו. המחשבה שעל ידי התרוממות אנחנו מתקרבים לה' יתברך אינה נכונה. אין שום אפשרות להתקרב למי שאינו בעל דמות כלל. המילים "התקרבות לה'" הן שם מושאל, שמתכוון לבאר עניין שבמהותו הוא אחר: לא אנחנו מתקרבים אל ה', אלא ה' הוא שמתקרב אלינו.

בכל מצווה, בכל מעשה טוב, בכל לימוד ובכל תיקון מידות אנו פותחים שער, שה' יתברך משרה דרכו את שכינתו בקרבנו באור גדול יותר. ומשום שהקדוש ברוך הוא ברא את עולמו באופן כזה שעל ידי כל מצווה הוא מאיר לנו את אורו, לכן במבט שלנו אנו קוראים לכך "התקרבות לה'".

משום כך, לא רק שאין כאן ייאוש חלילה, אלא בשורה טובה שאין דומה לה, מפני שעל ידי כל מצווה אנו זוכים לאור באור החיים לנצח נצחים.

איך אפשר לשכנע אדם שביסודו הוא טוב וטהור ולא מפלצת? מרוב נפילות כבר קשה להאמין לזה.

ראשית, שאלה זו עצמה היא ראיה מצוינת. "מפלצת" לא שואלת כאלה שאלות…

למה השאלה הזאת כל כך כואבת לנו? למה אנחנו מוכנים לתאר את עצמנו בתיאורים כל כך משפילים ונוראים, ולמה אנחנו ממשיכים לחפש מזור ותרופה לרע שבקרבנו? רק מפני שבאמת אנחנו טובים, טובים, טובים, ואיננו יכולים לסבול את הרוע שמציף אותנו. הכאב הוא הראיה החזקה לכך שאין שום התאמה בין הנפילות שלנו ובין עצמיותנו. אם הייתה התאמה, לא היה כאב.

מלבד זאת, אם נשים לב להמון מאמצים ומעשים חיוביים שלנו, שאיננו מרגישים בהם ואיננו מחשיבים אותם, ייחשף בפנינו הטוב שבנו. ולסיום: קביעת חז"ל ש"מרובה מידה טובה ממידת פורענות" אומרת שכל טוב שאנו עושים יקר לאין ערוך מכל נפילה מכאיבה. 

כיצד מתגברים? אלף פעמים החלטתי אבל אני פשוט לא מצליח!

כנראה שהדרך שבה ניסית עד היום לא מניבה פירות, והגיע הזמן לנסות דרכים חדשות. כיוון שלא פירטת באילו דרכים ניסית, ננסה להעלות דרכים שאולי לא הלכת בהן:

א. להתפלל לה' מקירות לבך שיסייע בעדך.

ב. לשמח את עצמך ולעשות מסיבה על כל הצלחה, קטנה ככל שתהיה.

ג. לשתף אנשים קרובים אליך בתהליך שלך, כדי שיתמכו בך ויתנו לך עצות מנקודת מבט נוספת.

ד. לבחון האם אתה מציב נכון את היעד שאליו אתה רוצה להגיע. 

אני מציב לעצמי מטרות רוחניות אבל נכשל שוב ושוב. איך מוצאים כוח להתחיל מהתחלה?

יש סיבה טובה להחלטות הרוחניות שלך, והיא שהמניע להחלטה הוא הרצון להיות צדיק גמור. ויש גם בעיה, מפני שההחלטה אינה לוקחת בחשבון את הקשיים שתפגוש בדרך. אתה מחליט מתוך עצימת עיניים וחוסר סבלנות לעצמך, ולכן ההחלטות לא מותאמות ליכולותיך, ובנוסף הן גורמות קוצר רוח. מפני שכשתגלה שאינך צדיק גמור, תרגיש אבוד לחלוטין: אם אני לא לבן צחור, כנראה שאני שחור משחור.

אדם צריך לבדוק לאילו משימות רוחניות ולכמה זמן הוא יכול להתגייס, באיזה משימות הוא ירגיש תענוג ושמחה שיעזרו לו להמשיך הלאה, וגם לדעת מראש שהקדוש ברוך הוא ברא בנו יצר הרע. איננו יכולים להגיע לדרגת צדיקים גמורים בשיטת "זבנג וגמרנו", ויחד עם זאת כל החלטה טובה שהחלטת וכל מאמץ שעשית אינם חוזרים ריקם, ותזכה על ידם לאור עליון ובעזרת ה' מאמציך ישאו פרי.

לפעמים אני מרגיש שאני הבן הרשע. מה לענות לעצמי?

 חכמינו אומרים "אין אדם משים עצמו רשע", ולכן כשם שאיני יכול להאמין לך, גם אתה אל תאמין לעצמך. להפך, הקביעה שאתה רשע היא-היא הנקודה שבה אינך הולך בדרכי התורה. ואף אתה הקהה את שיניה ואמור לה, שלמרות הטעות שבנקיטת העמדה הזו, בכל זאת גם היא נגאלת ויוצאת מהמֵצרים שלה כחלק מהאישיות כולה.

אצל כל אדם יש דברים שזקוקים לתיקון, אבל הפגמים הם חיצוניים בלבד ואינם מעידים על האישיות עצמה. מי ששואל שאלה כזו מעיד על עצמו כאלף עדים שהרשע הוא רע בעיניו, ולא רק שהוא רוצה להשתחרר ממנו אלא שהוא מעז לשאול זאת בפומבי דווקא מפני שהוא כל כך רוצה לתקן את הקלקולים שבידו. ובעזרת השם, את המבט המוטעה יחליף מבט טוב שמסתכל בעין טובה על הזולת ועל עצמך, ותזכה לתקן הכל מתוך ביטחון בנקודת הצדיק שבך.

מתסכל אותי מאוד הפער העצום שבין הברוטו והנטו במאמציי בלימוד ובתפילה. המון אנרגיה וזמן סחור סחור בשביל רגע אחד של ריכוז ופתיחת הלב. מה לעשות?

אנו מניחים שהקב"ה רוצה את התוצאות, והמאמצים בדרך אינם בחשבון. האמת היא הפוכה: התוצאות הן בידיו יתברך, ואילו אנו ממונים על ההתמסרות והמאמץ שבדרך.

כשאנו מנסים להיפטר מן הברוטו, אנו מתוסכלים. כשאנו מבינים שנולנו בשביל לטפל בברוטו והוא מה שהשם רוצה מאתנו, חיינו מלאים ממפגש עשיר, מרתק ומתמשך עם רצון ה' יתברך.

הרבי מקוצק אמר שהכתוב אומר: "והיו הדברים האלה… על לבבך" – מפני שהלב אינו בידינו ואיננו מסוגלים להחדיר לתוכו את הדברים. אנו מצווים לשים את אהבתו "על" הלב, כדי שכשהלב ייפתח, יפלו הדברים לתוכו.

לא קיבלתי מספיק אהבה בילדותי, איך אוכל לחזק את הבטחון העצמי?

ההנחה שלא קיבלת מספיק אהבה מאוד מפתה ומקובלת היום, אך היא מספרת סיפור מאוד חלקי ומחליש. האמת היא שקיבלת אין סוף אהבה בילדותך, בתחילה היית בצינוק הצפוף ביותר בעולם – הרחם, ולמרות שלא היה לך שום מגע עם 'העולם החופשי' קיבלת מזון וחמצן וכל צורכי גידולך באופן שאי אפשר לתאר. גדל בראשך מוח שיש בו כמאה מיליארד תאים שמתקשרים ביניהם בתיאום בלתי נתפס, איבריך התפתחו, וכשנולדת היו סביבך מספיק מבוגרים שדאגו לך כשלא יכולת לדאוג לעצמך.

מישהו נתן לך את כל זה באהבה אין קץ. נולדת יהודי, שיש לו נשמה שהיא חלק אלוקה ממעל, שיש לו זכות להיות קשור ודבוק בעצם הווייתו עם התורה הקדושה, להיות מחובר לאומה הישראלית האלוקית ולהיסטוריה המופלאה שמביאה לגאולת עולם. ואת כל זה נתנו לך באהבה אין קץ.

נכון שיש חסכים מסוימים שאולי אם היו לך היית מרגיש יותר טוב, אבל לא בטוח שזה היה הטוב האמיתי עבורך, אם היית מקבל אותו מבלי להיות מגויס להוליד אותו בכוחך. ואותו אוהב עליון ונשגב, אבינו אב הרחמן, גלגל לך חסכים מפני אהבתו וטובו, שלעתים אנחנו מבינים אותם. ומה שאיננו מבינים, אנחנו יודעים שזו טובה שדווקא כשהיא למעלה מהבנתנו היא גורמת לנו את הטוב האמיתי המתאים לנו. ובאופן פרטי, כדאי לך ללמוד את שער הבחינה ושער הבטחון בחובות הלבבות שמפרטים באופן נפלא על כך.

מה קובע את הערך העצמי של האדםהשתדלות, כישרונות, חכמה או מי שמתאמץ יותר?

 הערך נקבע על ידי הקשרים רבים. הגמרא אומרת שרבי היה מכבד עשירים, ולאו דווקא מפני שהם היו צדיקים יותר, אלא מפני שהקדוש ברוך הוא נתן להם מתנה של מעמד ומשקל מיוחד. אם כך הדבר בממון, קל וחומר בכישרונות שהם משובחים יותר כמו כישרונות שכליים, ובוודאי – מידות טובות, משיכה לקדושה ולדבקות אלוקית. יש חלקים באישיות שהם מתנת שמיים שלא באים על ידי עבודת האדם, ואנו מכבדים כל מתנה שכזו.

 עם כל זאת, החשבון העיקרי הוא החשבון הבחירי – "אדם לעמל יולד" – ההוצאה אל הפועל של היכולות לטובה על ידי חופש הבחירה והרצון של האדם, היא המעלה העליונה על הכל. ואגב, גם הבחירה שלנו בטוב תלויה בקדוש ברוך הוא על כן אנו מתפללים שיסייע בעדנו לעובדו – וייחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך.

אם אני נהנה מעבירה מסוימת, איך אני יכול להפסיק לרצות אותה?

התורה לא מתנה את אי־עשיית העבירה בכך שלא נאהב אותה. גם אדם שאוהב את העבירה עליו לא לעבור עליה, וזוהי המעלה המיוחדת של תשובה מיראת העונש. באמת, היה מקום לחשוב שרק מי שחוזר בתשובה מתוך אהבה לה' ושונא בכל לבבו את העבירה, תשובתו תתקבל. אבל מי היה עומד בזה? לכן נתן לנו הקדוש ברוך הוא בחסדו אפשרות לשוב בתשובה גם מיראת העונש, אפילו כאשר אנחנו נמשכים אל הרע והעונש הוא המונע היחידי. תשובת העונש הופכת זדונות לשגגות, ומהן קל יותר לשוב בתשובה שלמה, ועל ידי שאדם מתגבר על יצרו, הקדוש ברוך הוא מסייעו שיזכה גם לשנוא את הרע. נוסף על כך, כשאדם טועם טעם של מתיקות עליונה הוא כבר לא יכול להתרשם ולהתפעל ממתיקות מועטה. ולכן, אם אדם מדבק את עצמו במתיקות הקדושה והמצוות, שזוהי מתיקות אלוקית שאין כדוגמתה, הולכת ומתפוגגת ממנו המתיקות של העבירה. ועל ידי שהוא דבק בטוב וסר מן הרע, הקדוש ברוך הוא יסייעו שיהיה גם בכלל "אוהבי ה' – שנאו רע".
 נכשלתי בשקר והסתרת האמת כבר זמן רב. אני רוצה להיות אדם ישר אבל נכשל שוב ושוב.

בדרך כלל אנחנו עלולים לשקר מפני חשש ופחד שאין לנו יכולת לשאת במחיר האמת. אמנם כשאנו מעזים והולכים איתה עד הסוף, לא רק שהמחיר מתגמד ולעתים אף נעלם, אלא שאנו מקבלים תמורה נפלאה – תחושת נאמנות לעצמנו, נקיות וצדק שמציפים אותנו בעונג שיש בו ממש.

אם אתה מוצא בקרבך חשש כלשהו לשאת במחירים של האמת, אני מציע לאתגר את עצמך במשימות מחיי היום יום שבהן תנסה לראות האם אי אפשר לשאת את המחיר, כפי שנדמה לך, או שאתה מסוגל לעמוד במחיר ואפילו מרוויח את עצמך, אישיותך והיושר הפנימי שלך. בעזרת ה' על ידי כך תלך מחיל אל חיל, ותתרגל לומר אמת ורק אמת. אני מאחל לך הצלחה גדולה בדרך, ושמחה עצומה על כל כיבוש של יעד מאתגר.

איך אוכל לברר מהו הרצון האמיתי שלי?

למרות שגט חייב להינתן ברצון ולא בכפייה, במצבים מסוימים אומרים רבותינו ש"כופים אותו עד שיאמר רוצה אני". מבאר הרמב"ם שהאדם באמת בפנימיותו תמיד רוצה את מצוות התורה, ורק סיבה חיצונית מרחיקה אותו ממסלולו האמיתי, והכפייה מגלה את רצונו האמיתי.

לכן כשאדם רוצה לברר מה הוא רוצה, יעסוק בתורה וישקע בה מפני שהיא היא רצוננו האמיתי. ואף אם יש חולשה חיצונית ולא תמיד מרגישים הזדהות גמורה, אין זה אלא כיסוי שמסתיר את האור הפנימי של הנשמה.

אך יש עניינים רבים בקודש ובחול שאין עליהם הגדרה מדויקת של רצון ה'. כאן נמצא האדם במסע ארוך, בזיהוי עדין מה באמת מבטא את אישיותו בצורה העמוקה ביותר. יש שלוש שאלות שכדאי לשאול את עצמנו:

מה הכי טוב לי?

במה אני הכי טוב?

ובמה אני מעניק הכי טוב לעולם?

לפעמים אני מלמד שיעורי תורה ומוסר, ומרגיש שמה שאני אומר זה שקר הרי אני עצמי לא במדרגה הזו. להפסיק?

התביעה שלא לומר אלא ענינים שאנו שייכים אליהם באופן מלא עלולה לרפות את הידיים ולמנוע אותנו מלהגדיל תורה ולהאדירה. מקובלנו שרבותינו הראשונים היו במעלה עליונה כזו, שלא כתבו בכתביהם אלא על המדרגות שזכו להן בעצמם, אבל טעות היא לראות עצמנו כאילו אנו שייכים למדרגת אמת שכזו.

כולם יודעים שלא כל מי שמלמד תורה בדורנו זוכה לקיים את כל מה שהוא אומר בשלמות, ואף על פי כן אנו מחויבים להתמסר לתורה, ללמוד וללמד ולהשתדל להתאים עצמנו ככל יכולתנו למה שאנו מלמדים. לכך התכוון רבי עקיבא במשל שלו על הדגים והשועל: אם כשאנו לומדים תורה איננו מצליחים להגיע למדרגות הללו, לאן נגיע אם חס וחלילה לא נלמד תורה? יש מקום להזכיר מדי פעם לשומעי לקחך, שפשוט שבדורנו איננו זוכים למדרגות עליהן אנו מדברים, אך ברוך ה' שזכינו לשאוף אליהן ולרצות בהן. 

לפעמים אני מרגישה חסרת חשיבות בעולם. למה ה' נתן לי חיים, אם הם אינם משמעותיים?

התחלת בהרגשה וסיימת בהחלטה. ההרגשה מוטעית, אך ההחלטה מקלקלת מאוד. חייב כל אדם לומר "בשבילי נברא העולם" וגם את חייבת לומר ולהרגיש זאת.

דעי לך, כל שבעים אומות העולם, ועם ישראל על חכמיו ונביאיו, לא נבראו אלא בשבילך. אמנם, יש צד שהאדם חייב לומר "אנכי עפר ואפר", אבל נדמה שאת הצד הזה את מכירה טוב מדי. כעת את נדרשת להשלים בעומק, בשמחה, בפתיחות ובאמונת חכמינו את החלק שבשבילך נברא העולם. אין משמעותי ממך, אין מופלא ממך, אין חשוב אצל ה' מהמצוות שלך, ואין מה שמשפיע יותר על כל ההיסטוריה, כולל בניין ירושלים וקירוב הגאולה השלמה – יותר מעבודת ה' שלך וההתמסרות שלך להביא גאולה לעולם.

באופי שלי אני פאסיבי, מקבל את המציאות כמו שהיאאיך אצליח לדרוש מעצמי יותר?

 פאסיביות היא מעלה עליונה. רבנו הרב צבי יהודה הרבה לדבר על מעלתו הגדולה של יצחק אבינו בהיותו נפעל ולא פועל. אף על פי כן, לעתים הפאסיביות איננה טובה. הרמח"ל במסילת ישרים, מלמדנו כלל גדול: כשם שההתלהטות הנפשית מולידה זריזות, כך הזריזות מולידה התלהטות. אלא שהתלהטות והתלהבות אינן נתונות לבחירתו של האדם, ואילו הזריזות, שהיא פעולה טכנית־חיצונית ניתנת יותר לבחירתו.

לכן, בתחומים ובסיטואציות בהם אתה מוצא את עצמך פאסיבי, הבחירה לפעול בזריזות תוליד בך גם התלהטות. יחד עם זאת, לימוד על מעלת הזריזות במצוות ומעשים טובים, יביא גם הוא את ההתלהטות הנפשית.

נראה לי שאינני מיוחדת בשום תחום. אז מי צריך אותי בכלל?

ראשית, שאלתך היא יוצאת דופן. עצם הדבר מעיד על כך שאולי בכל זאת יש בך משהו מיוחד… שתי טעויות מונחות בשאלתך: האחת, שיש אפשרות שאת לא מיוחדת בשום תחום. והשנייה, שהערך שלך תלוי בייחודיות.

אם נשאל אמא לילדים רבים, האם הילד הפחות בולט והפחות מוכשר שלה הוא חסר ייחודיות, ואם כן – בהנחה שהוא חסר ייחודיות, האם הוא חסר ערך? ואם כן, אולי לא כל כך נורא שמלאך המוות ייקח אותו? – היא תגלגל אותנו מכל המדרגות ואף גרוע מכך, ובצדק. אמא לא יכולה להעלות על הדעת שלאחד מבניה אין ייחודיות. "כשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם שונות", אמא רואה בכל אחד עולם עשיר, מלא וחד פעמי. גם אמהות שמתקשות להגדיר במילים את הייחודיות של ילדן, יודעות במקום עמוק, חד ובלתי מתפשר שאין כמותו בעולם.

ועמוק מכך, שערך קיומו אינו תלוי בדבר, אפילו לא בייחודיות שלו. עצם החיים, הנשמה האלוקית שבנו שהיא חלק א-לוה ממעל ממש, הם ערך שאין עליון ממנו. החלק הזה הוא עצמיותנו וכל הכשרונות שבעולם, וכל הייחודיות אפילו המפוארת ביותר, אינה אלא סעיף דל שיונק ממעמקי החיים האלוקיים שבקרבנו את קיומו וערכו. לא הייחודיות נותנת ערך לחיים, אלא החיים האלוקיים נותנים ערך מסוים גם לייחודיות.

הבעל שם טוב אומר שהקדוש ברוך הוא אוהב כל יהודי כמו אב שלעת זקנותו נולד לו בן יחיד ואף למעלה מזה. אין מילים שיוכלו להכיל אהבה אינסופית שכזו. מה שנותר לך הוא לפקוח את העיניים, להקשיב לחיים המפכים בקרבך, ולחשוף את הייחודיות שלך, שבוודאי וללא שום ספק – אין כמותה בעולם.

קשה לי לרדת לפרטים. האם זו מצווה להיות פרפקציוניסט?

המילה פרפקציוניסט מכוונת בדרך כלל לאדם שבכל מעשיו ועיסוקיו מחפש שלמות מכל צד ופינה. בדרך כלל היא מורה על חיסרון, מפני שהאדם אינו מסוגל לעמוד במשימת השלמות ולכן הפרפקציוניסט נוטה להימנע מעשייה, או לעשות מתוך ביקורת שמשרה טעם חמוץ על כל פועלו, ובודאי לא זאת הדרכת התורה, שרוצה שנעבוד את ה' בשמחה ובאהבה.

בנוגע לעיסוק בפרטים, הדבר תלוי במה מדובר. כמו שבחיים הגשמיים יש פרטים שאינם חשובים ולעומתם כאלה שחשיבותם מרובה, כך גם בתורה. יש פרטים שאינם בעלי חשיבות עליונה לעומת תחומים, כשחיטה לדוגמה, בהם העדר דיוק בפרטים יגרום לאיסור.

כך מנהלים את החיים, מקפידים על הפרטים החשובים ומאפשרים חופש גדול יותר במקום שהתורה רוצה את רוח הדברים יותר מאשר את דקדוק פרטיהם.

איך מצליחים להסתכל בעין טובה על המציאות?

ראשית, יש ללמוד את סוגית עין טובה. סיפורי נחום איש גמזו ורבי עקיבא, שער הבחינה ב'חובות הלבבות' ומקורות נוספים, מלמדים איך לפקוח את העיניים ולראות כמה טובת ה' סובבת אותנו בכל עת ובכל שעה.

לאחר שלומדים לראות דברים פשוטים בדרך הנכונה, יש להקדיש זמן ולאסוף עוד טובה ועוד טובה. כשם שהעין החיצונית היא ביד האדם להסתכל לכאן או לכאן, כך גם בעין הפנימית – עין השכל, יש בחירה ויכולת להפנותה למקום הרצוי. כשאדם מקדיש זמן להפנות את עין השכל לטוב ה' שאופף אותו מכל צד ובכל שעה, נקודת המבט הזו הולכת ונקנית בו, ויחד עם זאת היא זקוקה לטיפול וטיפוח פנימי תמידי.

אני לומד באקדמיה ומרגיש שזה מעשיר אותי מאוד. אבל מה אפשר לעשות כדי לא ליפול לסילוף?

ראשית, חשוב שתיצור לעצמך עוגן של לימוד תורה ועבודת ה' שיהיו המרכז והעיקר בסדר יומך. בכל שבוע אנחנו פותחים בברכה על ההבדלה האלוקית בין קודש לחול, ואף על פי שגם החול נברא על ידו יתברך, אין הוא דומה כלל למעלת הקודש. ההבדלה לא נועדה לגנות את החול אלא לרומם את הקודש למעלתו האמיתית, מפני שהוא מדבק אותנו בה' יתברך. ולכן הסילוף הראשון עלול

להיות נתינת מקום יתר לחול על חשבון מקומו של הקודש בסדר היום.

מעבר לכך, רצוי שתסדר לעצמך את השאלות החשובות שבהן יש סכנה רוחנית ותלמד את הסוגיות האלה בפירוט. וכמו כל אחד מישראל, לעיתים צריך להתייעץ עם רבותיך כדי להישיר דרכך על פי דרך התורה.
מאשימים אותי בדבר שלא עשיתי. איך להתמודד?

 ראשית, יש בזה שמחה גדולה. אמרו רבותינו "אשרי מי שחושדים אותו ואין בו", מפני שעל ידי החשד במקום שאדם נקי מתבררת נקיותו וטהרתו, ואם לא היה חשד לא היה מה שיחדד את החלק הטוב שבו. ולכן יש לו לשמוח בזה.

יחד עם זאת אנחנו מצווים להיות נקיים מה' ומישראל, ולכן עלינו לדאוג לכך שלא ניחשד ומוטל על כל אדם לברר ולהסיר חשדות מכל אחד מישראל. ועוד יותר – אדם ממונה על נקיותו בעיני הבריות, ועל ידי כך יתקיים בו "כל שהוא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם", תפארת לעושיה – מפני הנקיות שמתגלה באישיותו, ותפארת לו מן האדם – על ידי הבירור כלפי הסובבים אותו, שבאמת אין צדק בהאשמה.

איך יוצאים מחוסר ביטחון עצמי קיצוני?

למיטב ידיעתי, המלים 'חוסר בטחון עצמי' לא נמצאות בתורה או בדברי רבותינו. זוהי הבחנה פסיכולוגית, ובשביל לפתור אותה ניתן ללכת לפסיכולוג. ואף על פי שיש כמה מן החכמים שסבורים שחכמת הנפש אינה כחוכמת הגוף ובעניינים כאלה רק חכמי התורה צריכים להכריע, רוב הרבנים סבורים שכשם שבחוכמת הגוף ניתנה רשות לרופא לרפא, כך יש תחומי מקצוע פסיכולוגיים שהם ענייני חול, ושם פתרונם.

ואף על פי כן, יש לשאלה זו גם רובד של קודש. חוסר בטחון עצמי נובע מחוסר ערך עצמי, וכדי להשיב את הערך העצמי לנקודת המבט של הקודש, צריך האדם ללמוד ולשנן ולהעמיק בגודל הערך המופלא של כל יהודי ויהודי. להטמיע בקרבו את נקודת המבט שהוא יקר מאוד בעיני ה' יתברך, ואין סיבה יותר מופלאה ואיתנה לביטחון עצמי מאשר האהבה של ה' והרצון שלו בנו.

במקומות רבים התבארה הסוגיה, כמו למשל קונטרס "בשבילי נברא העולם", שכינס בטוב טעם מימרות רבות מדברי רבותינו בנושא. ועל ידי הלימוד בעניינים אלה אפשר לרפא ברובד של הקדושה את הבעיה.

איך עובדים קשה בלי לשבור את עצמנו?

אחת השאלות העדינות והקשות היא שאלת המינון. "אדם לעמל יולד" – השעמום מרוקן ומדכא אותנו ודווקא עמל, פעולה ויצירה משמחים אותנו. כיוון שזו פעולה טבעית, גם ההכרעה של שאלת המינון צריכה להיות מתוך הקשבה לטבע ולכוחות שיש בנו.

לפעמים אנחנו מגויסים למשימות גדולות, ובוודאי כשאנחנו חסרי ניסיון אנחנו זקוקים למי שיתן לנו עצה טובה על הגבולות הנכונים. אבל עיקר העיקרים הוא שהאדם צריך להאמין בעצמו וביכולתו לדעת מתי החיים הטבעיים מתמצים דרך פעילות ועמל, והיכן הם כבר סוחטים את כוחותיו מעבר למידה.

ככל שהדבר יותר חשוב והשייכות הטבעית אליו גדולה יותר, כך יש התמסרות לעבודה קשה ויחד איתה הרגשה מצוינת. וגם אז, צריכים לשמור על הקשבה למינון המדויק שה' רוצה מאיתנו. ועל זה אומר החכם באדם, "אל תהי צדיק הרבה ואל תרשע".

מה הדרך של התורה להתמודד עם טראומות ילדות?

 התורה איננה רפואה במובן הפשוט של המילה. מהפסוק "ורפוא ירפא" למדו חז"ל שצריכים להיות רופאים ולא רק רבנים. כשם שנכון הדבר לענייני הגוף, הוא נכון במידה לא מבוטלת גם בענייני הנפש. תלמידי חכמים לא עסקו בהתמחות בטראומות ילדות, זה לא היה תפקידם וגם בעולם הכללי ההתבוננות הזו היא יחסית חדשה.

ובכל זאת, יש בתורה הדרכות כלליות שיכולות לסייע, לעתים אף יותר מרופאי הנפשות. האמונה בטוב ה' ובכך שגם ייסורים הם הנהגה אלוקית לטובת האדם, וכן ההכוונה להיות אדם השמח בחלקו מסייעות גם בעניין הזה, והיא מצווה מהתורה: "'ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך' – בכל מידה שמודד לך הוי מודה לו במאוד מאוד".

אם בכל דבר יש משהו טוב, איך משתמשים במידת העצלות בעבודת ה'?

יש לנו רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה. כשהמידות הטובות קוראות לנו, צריך לנקוט בזריזות וחיוניות. אבל כשיצר הרע מפתה אותנו מאוד לעבור על "לא תעשה" שבתורה, צריך להשתמש במידת העצלות. היא מכבידה עלינו את הדרך גם כשהמידות הרעות קוראות לנו ומושכות אותנו, ואז היא משרתת את תכליתה הנכונה.  אמת, שאפשר לסור מהרע גם בחיות, כלומר בבריחה מהירה או במלחמה עזה אך בכל זאת, העצלות היא כלי חשוב מאוד בהקשר של "סור מרע".

ודבר נוסף, אמרו חכמים "הוו מתונים בדין". בעניינים שבהם צריך שיקול דעת ומתינות, העצלות היא דבר נכון מפני שהיא מונעת את הפזיזות מלהכריע באופן חסר אחריות, והמתינות היא העצלות בצורתה המתוקנת.
האם יש חשיבות לאריכות ימים?

בוודאי, שהרי התורה מבטיחה אריכות ימים למי ששומר תורה ומצוות, ובפרט במצוות כיבוד אב ואם ושילוח הקן.

החיים בעולם הזה הם מתנה עצומה ועל כן הם דוחים כמעט את כל מצוות התורה, גם אלו שעונשן רב ומשקלן עצום כשבת קודש, אשר נדחית מפני פיקוח נפש. זאת משום שהחיים יקרים כל־כך בעיני ה' יתברך.

דווקא החיים בעולם הזה הם המקום שבו אנו שותפים לטוב האלוקי. חסידים אומרים שכשם שב'פרוזדור' צריך לזכור את ה'טרקלין', כלומר שבעולם הזה צריך לזכור שהוא הכנה לעולם הבא, כך בעולם הבא נזכור את העולם הזה, מפני שעל־ידו נעשינו שותפים לכל הטוב העליון.

למה אסור להתאבד?

שאלת האובדנות היא שאלה רגישה ועדינה, שאסור לנו לדון בה בגסות ובכוחניות. מפני שעל פי רוב, הדבר לא נעשה מתוך אידיאולוגיה ולא מתוך נוחיות ושלווה, אלא מתוך מצוקות עמוקות. לכן אנו צריכים לעשות כל שלאל ידינו כדי לעזור למי שנמצא במצוקה ולא להטיל עליו מצוקות שרק יחלישו אותו.

ועם זאת, ברור שהתורה אוסרת פגיעה בנפש של כל אדם, וככל שהוא קרוב יותר – האיסור חמור יותר. שהרי ודאי שמי שנוטל חלילה נפש של קרובו הוא רשע גדול יותר מאשר נוטל נפש רחוקה, עם כל החומרה שבעצם מעשה הרציחה. וככל שהקרבה גדלה כך המעשה חמור יותר, ואין קרבה גדולה יותר מאשר אדם אצל עצמו.

ושוב צריך להזכיר שאם יודעים על אדם שחושב בכיוונים כאלה, צריך לעשות הכל כדי לעזור לו במצוקתו, ולהחזיר לו את טעם ותשוקת החיים.

איך מנהלים את הזמן בצורה מיטבית?

בשביל לנהל את הזמן נכון צריך קודם כל להבהיר לעצמנו מהם הדברים החשובים לנו ומהם הדברים הטפלים שתופסים את מקומם.

הרמח"ל אומר שהעיסוק באהבת ה' וביראתו, בדבקות האלוקית ובכל החלק הפנימי של המצוות – הוא הדבר היקר והחשוב מכל, ודווקא משום כך הוא נדחק לסוף התור. הבעיה המרכזית היא שנבראנו בטבענו עם הסחות הדעת, כדי להילחם ולהיאבק על כך שהדברים החשובים יקבלו את המיקום הראשון והעיקרי.

חז"ל מלמדים אותנו: "אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה". העיסוק בתורה הוא הדבר החשוב ביותר, ולכן עלינו לשים אותו גם בראש סדר הזמנים שלנו. ככל שסדר היום מעוצב על פי סולם הערכים האמיתי שלנו, רק לאחר שהאדם נתן מקום ועיגן משבצות זמן לדברים החשובים ביותר, הוא מחפש איך להכניס גם עניינים פחות חשובים לסדר יומו.

איך הופכים למכוונים ומפסיקים לבזבז זמן?

הזמן הוא אכן מתנה מופלאה שנתן לנו הקדוש ברוך הוא, וכל מי שעיניו בקדקודו ישתדל מאוד ליהנות ולמצות את המתנה הזו עד תום. אכן, יש לנו הרבה הסחות דעות שמקשות עלינו. אבל ככל שאנחנו מכירים במשמעות הדברים שאנחנו עושים ובגודל ערכם ויקרם, כך הסחות הדעת מתפוגגות לעומת הרצונות העיקריים שאנחנו עוסקים בהם. כל אחד מבין שאדם בעל אחריות גדולה מאוד כמנהל בכיר או שר, אינו יכול להרשות לעצמו לבזבז את זמנו, מפני שפעת הדברים החשובים והקריטיים שנמצאים על סדר יומו. ככל שנכיר יותר בכך שכל מעשה טוב, כל מצווה וכל לימוד תורה שעומד על סדר יומנו הוא יקר בעיני ה', מאיר בכל העולמות ומרומם את נשמתנו, כך הסחות הדעת ייעלמו מאליהן.
איך מחברים בין השכל למעשים? אני יודעת שמשהו טוב או לא טוב אבל זה לא עוזר לי בשעת מעשה

בשעת המעשה השכל הוא זעיר וקטן, ואילו ממשות הרגש היא מקיפה וגדולה. התיקון העיקרי הוא לעסוק שלא בשעת המעשה בלימוד הפן ההלכתי־מעשי והתוכן והטעם הפנימיים של העניינים המעסיקים אותך. על ידי ריבוי הדעת אנו יכולים להיות מרובי אור בשעת המעשה.

בנוסף לכך, אנו צריכים להתבונן אילו עניינים נותנים לנו כוח להתגבר על חולשתנו ולפעול בעוצמה: לעתים ההשתייכות לחבורה של עובדי ה', לעתים ניגון, לעתים דיבור או השתדלות להרחבת מעשה המצווה. עלינו להשתמש בדבר שמעצים אותנו כמנוף לפעולה.

 ואחרי הכל, על האדם לזכור שיש לו בחירה ובידו להכריע לטוב בשעת מעשה על ידי הזיכרון שזהו רצון ה' יתברך, ואנא עבדא דקודשא בריך הוא.

איך אדם נטול כישרונות אמור להרגיש שהוא מיוחד?

אין אדם נטול כישרונות. פעמים רבות דווקא אנשים עם צורות שונות של מוגבלות מתגלים כמאירים אור עצום בסביבתם בגלל לבם הרחב, פשטות הליכותיהם, הישרות הגלויה שבדבריהם או היכולת לחיות חיים עשירים ומלאי חיוניות למרות האתגר הייחודי שעומד בפניהם.

לעתים דווקא מאנשים כאלו אפשר ללמוד עד כמה הערך האמיתי אינו תלוי בכישרונות הקלאסיים והיוקרתיים. לא כל אדם עם ציון פסיכומטרי גבוה הוא גם לבבי ומאיר לסביבתו.

אנחנו עלולים להיות משועבדים מדי לכללים במקום לפקוח עיניים פשוטות ולראות עד כמה בכל יהודי מפעמת נשמה אלוקית שהיא היקרה מכל הכישרונות שבעולם, והיא באה לידי ביטוי בהמון גוונים שלעתים במבט ראשון איננו קוראים להם כישרונות.

איך מתגברים על כבדות ועצלות?

עצה ראשונה היא לראות מה עורר אותנו מעצלותנו עד היום, וגרם לנו להתגייסות ולהתעוררות, ולהשתמש באותם אמצעים וללכת לאותם כיוונים. לעתים יהיו אלו דברים שמלהיבים אותנו בפנימיות, ולעתים זרזים חיצוניים. כשהייתי ילד היו בשכונתי ילדים חלשים תורנית שרצו להתחזק בתפילה, ופינקו את עצמם ברכישת כריך עם סחוג בכל פעם שהתעוררו בזמן לשחרית. מלבד זאת, לימוד והתבוננות בערכן של המצוות והמעשים שאנו עושים ועד כמה הם פועלים לטובה ומעלים נחת רוח לה' יתברך, גורמים לנו שייכות קיומית אליהם שמתגברת על מכשולים רבים. ואחרי ככלות הכל, יש לזכור שיש לאדם גם בחירה להתגבר על חולשותיו.

איך חיים בפשטות ותמימות בעולם כמו שלנו?

נראה שהשאלה מניחה שיש תשובה מסובכת ומורכבת איך חיים בפשיטות ותמימות. אבל תשובה מסובכת ומורכבת לא יכולה להוביל לחיים פשוטים ותמימים. בכל אחד מאיתנו יש מורכבות, עושר של רעיונות ומחשבות, ובעולם המפותח שלנו, שעובר כל כך הרבה שינויים דרמטיים במישורים רבים מספור, המורכבות שלנו מרקיעה שחקים. יחד עם זאת ואולי דווקא מפני כך, קול עמוק בתוכנו יודע שריבוי השכל בדורות האלה לא בהכרח קידם אותנו לאמת הפשוטה והעמוקה ולאושר האלוקי ששוכן בנשמתנו. ודוקא התסבוכת כולה לוחצת אותנו לחזור אל הקול הפנימי שלנו, שבפשיטות ותמימות רוצה להיות קרוב לה' יתברך, שהוא טוב לכל ורחמיו על כל מעשיו, ואוהב את עמו ישראל לעד.

אני רוצה לשמור על התמימות, אבל הכל סביבי מוצף בידע ומראות שמובילים אותי למחשבות לא טובות. איך אפשר להישאר תמימה?

 כלל נקוט בידינו, שמעט אור דוחה הרבה מן החושך. הדור שלנו מוצף בתרבות ותכנים חדשים וחריפים, ואין בידינו לשנות את המציאות החיצונית. אנחנו יכולים לנהוג בדרך שתמעיט ככל האפשר את החשיפה לתרבות כזו, על ידי התרחקות ממקורות מידע וערוצי תרבות שאינם נוהגים בדרך טהורה, כמו סינון אתרים טוב ועוד יותר מכך, להימנע משימוש ברשת במידת האפשר; וכך גם בשאר מקורות התרבות שאינם הולמים את דרך התורה.

אין מקום בשכל לשתי מחשבות בו זמנית. ככל שאנחנו ממלאים את אישיותנו יותר באור של התורה, כך אנחנו דוחים יותר את הטומאה. והעיקר הוא להרבות בהתקשרות לתורה הקדושה, לתלמידי חכמים, למצוות ולעשיית טוב.

לאיזו מדרגה רוחנית צריך יהודי לשאוף?

התשובה קשורה למתח ותמרון בין שני מישורים. דבר פשוט הוא שכל אחד צריך לשאוף לדרגה הגבוהה ביותר האפשרית, ויחד עם זאת היא צריכה להתאים לו. אם כשאדם שואף גבוה הוא מזייף ומתנכר לאישיותו, הדבר רומס את נפשו והוא לא ישיג באמת שום מדרגה. לעומת זאת, אדם צריך להיות נאמן לעצמו, ואין הכוונה למציאות ההווית שלו על חולשותיה אלא למציאות האמיתית כמו שהיא מצד מעמקי הנשמה, שדבוקה באלוקות ללא הרף. על גבי כל זאת צריך לזכור שמדרגה אינה יעד – לא מחפשי מדרגות אנחנו אלא חפצי דבקות אלוקית ועשיית רצונו בלבב שלם. כשאנו דבקים בו אנו פוגשים את האור האלוקי שלמעלה מכל מדרגה ומכל מעלה, ואהבת ה' והחֵ פץ ליראה אותו ולדבקה בו הן המקור האמיתי שלנו ותכלית שלמותנו.

אדם שיש לו בעיות נפשיות האם עדיף שילך לטיפול או שיפתור את זה בתוך בית המדרש?

תלוי איזה בעיות. יש בעיות ששייכות לעולם הטיפול, ויש בעיות ששייכות לבית המדרש. החלוקה המרכזית היא שהבריאות שייכת למומחים לענייני בריאות, ותיקון המידות וההתפתחות בעבודת ה' שייכת לבית המדרש. לעיתים הדברים קשורים זה בזה – לפעמים פתרון במקום אחד פותר גם את השאלות בצד השני, ולעיתים צריכים לעבוד בשני המישורים יחד.

אבל גם לאחר שהאדם זוכה לבריאות, ואפילו לתיקון חלק ממידותיו על ידי רפואת הנפש – לעולם ההתרוממות הנשמתית והדבקות האלוקית, מידת הביטחון בה', הצימאון לקרבת ה' וכל המידות האלוקיות, בוודאי ובוודאי שאינן יכולות להיקנות על ידי טיפול, ועיקרן בבית המדרש.

האם בעיות נפשיות ייפתרו על ידי לימוד תורה?

יש ויש. יש בעיות פיזיות שנפתרות על ידי התורה, שנאמר "רִפְאוּת תהי לֹשרך ושיקוי לעצמותיך", ולכן החש בגרונו ובכל גופו יעסוק בתורה. ואף על פי כן מצינו בקרב חכמי ישראל שלעתים כשהיו חולים, לא יכלו ללמוד תורה. וכשם שהדבר נכון בגוף כך הוא גם בנפש.

לפעמים אנחנו יכולים לראות את הרפואה של התורה בעינינו, כך שהיא תגרום לנו ריפוי מורגש ותסיר מאתנו את הכאב. ולעתים ישנו חולי כבד – ולמרות שהתורה בוודאי מרפאת תמיד בעומק האישיות, אבל היא לא מביאה את הדברים עד למעשה – וצריך להזדקק לרופא גוף או רופא נפש. וכבר אמרו רבותינו "מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות". הדרכת התורה היא שיש מקום לקבל את הטיפול של הרופאים ולהתרפא על ידו.


 איך מגיעים להיות שמח בחלקך וגם ממשיכים לרצות להתקדם?

המחשבה שהאדם יכול להכיל רק צד אחד ומתקשה להכיל הפכים היא מוטעית. רוב זמנו האדם מכיל הפכים בלי הרף. הוא גם מקשיב לאחרים וגם מנתח את דבריהם. גם מציב גבולות וגם חפץ לפרוץ אותם, ובכל כיוון נמצא שאנו חיים דרכים שונות של מיזוג הפכים.

גם כאן, מצד אחד אדם צריך להיות שמח בחלקו, והדרך הפשוטה להגיע לכך היא לא לנסות לשנות מה שאין בידינו לשנות. אחרי כל החשבונות והבחירה שהיתה לאדם לפני המעשה, הוא זוכר שהקב"ה הוא מנהיג הכל ברוב אהבה, ומתוך כך יודע שכל מה שנעשה הוא לטובתו. זוהי מצווה מהתורה – "'בכל מאדך' – בכל מידה שהוא מודד לך הווה מודה לו במאוד מאוד".

יחד עם זאת, היחס אל העתיד שונה בתכלית. כאן העיקר הוא הבחירה של האדם, התפילה שלו והתשוקה להיטיב יותר. ככל שהוא מאמין שה' הוא כל יכול ורוצה בטובתו, כך הוא מאמין שהוא יסייע בידו לפרוץ למחוזות חדשים, טובים ומשובחים יותר.

האם חרדות הן תמיד שליליות? מתי חרדה היא טובה?

הגמרא אומרת שיש סתירה בפסוקים: מצד אחד כתוב "פחדו חטאים בציון", ואם כן הפחד והחרדה נובעים מן החטא, ומאידך כתוב "אשרי אדם מפחד תמיד", ואם כן זו מעלה ושבח להיות נתון בדאגה ופחד. ומתרצת הגמרא, "ההוא בדברי תורה כתיב". כלומר הזהירות וגודל הערך, החשיבות והיקר של כל מצווה שאין קץ לשכרה, וכמו שאמרו "שכר מצוה בהאי עלמא – ליכא", והחרדה, שמגייסת את כל אישיותנו ותושייתנו להרבות באור תורה ומצווה, היא חרדה יקרה מאוד. וכמו שאמר ה' יתברך על התרחקותם של ישראל מהר סיני, "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אתי ולשמר את כל מצותי כל הימים".

אבל החרדה מענייני העולם הזה, מדאגות וממקרים רעים, היא ודאי שלילית, ואפשר לרפא אותה בביטחון בה'. שמעתי מאבי מורי, שצריך לדאוג ל- ולא לדאוג מ-, כלומר לדאוג לעשות דברים באופן חיובי ולא לדאוג ממאורעות שליליים.

יש לי מצבי רוח קיצוניים וזה מוציא אותי משיווי משקל גם בעבודת ה'. איך למצוא את האיזון?

צריך לבחון האם יש פה שאלה אישית בעבודת ה' או שאלה שצריכה טיפול וריפוי. אם האפשרות השניה נכונה, צריך לפנות לבעל מקצוע שיעזור בקושי שמלווה בכל תחומי החיים, וממילא על ידי המזור שיגיש לנו נוכל גם להתנהל יותר בנחת בעבודת ה'. אם שמדובר בתופעה קלה יותר, עלינו לבחון מהן הדרכים הטובות ביותר שמצאנו עד היום כדי לנווט בתוך הסערה שעוברת על הנפש, לבדוק מה הנקודה שבגללה הצלחנו ולחשוב האם יש לנו רעיונות נוספים שיוכלו לסייע לנו ואולי נוכל להפיק תועלת נוספת. העצה הטבעית במצב זה היא הדרכתו של רבי נחמן מברסלב, שאדם יתחדש באופן תמידי. נפש סוערת לא יכולה לצפות שקביעות ומתינות ודרכים עמוקות יהיו מנת חלקה, היא צריכה ללמוד להיוולד בכל פעם מחדש, וכמאמר ה"פייטן" – "אבא תחדש אותי לגמרי, תאיר לי את הנשמה…"
 איך נעשים אדם 'פנימי'?

 האמת היא שיש סתירה פנימית לא פשוטה בשאלתך, מפני שמי שמבקש להיות פנימי בדרך כלל מחפש זאת במקומות אחרים מאשר על דפי עלון, אף אם הוא חסידי, יקר ובוער. וזו גם עצתי: אבי מורי, הריני כפרת משכבו, אמר לי ש"דבקות היא מחלה מדבקת, לך אצל הדבקים ותידבק בדבקותם".

כך גם בעניין הזה, פנימיות היא עולם מלא, היא שפה, והיא נמצאת אצל האנשים הפנימיים. הדרך להשיג אותה היא להתקרב אל האנשים הפנימיים, ללמוד את שפתם ולהיות מודרך לאור גדלותם ותורתם. על ידי ניתן כך לקנות אט־אט את הקישור לעולם הפנימי שנמצא בכל אחד מאיתנו, ורק מחכה לעזרה כדי להתעורר ולהיות הקול המרכזי בקרבנו. זהו גם הטעם שהתורה ציוותה להידבק בתלמידי חכמים, משום שעל ידי כך אדם זוכה לקנות את מעלותיהם ומידותיהם הטובות.

קשה לי לקום לתפילה בשבת. יש עצה?

רבי מנחם מנדל מקוצק היה אומר שמי שהולך לישון כמו כלב – שלא יצפה לקום כמה אריה… וההיגיון פשוט: הקימה בבוקר תלויה מאוד בשעה ובעמדה שבה הולכים לישון בערב, וכדאי לבדוק שיש לנו מספיק שעות שינה ושהאכילה לא מכבידה מעבר למידה, ובמצבים מסוימים כדאי לשקול להתפלל בשעה מאוחרת יותר.

ועם כל זה, נדמה שאם הנושא היה יקר מאוד לליבנו היינו קמים בשמחה גם אם היו מלווים אותנו קשיים. הפתרונות החיצוניים אינם מחליפים את הצורך ללמוד להתחבר באופן עמוק יותר לתפילת שחרית של שבת ומשמעותה, להבנה מדוע פסוקי דזמרה יותר ארוכים ומהי הזכות העליונה של קריאת התורה. ואולי במקום להקל על עצמנו, כדאי דווקא ללכת להתפלל במקום שבו יש אש בוערת, והיא זו שתעזור לנו להתרומם.

לפעמים נפשי נכנסת למצב אטום. איך עושים סדק?

העמדת הסדק כתנאי עלולה להיות הסיבה להקשחת האטימות. הניסיונות העיקשים לפתוח מתעלמים מהיתרונות שמקנים לנו שעות אטומות, ובוודאי מהסבלנות והפתיחות שנדרשים כדי שהחומות יתרככו ולא ייסדקו.

הכתוב אומר "מענה רך ישיב חימה" וכעין זה המענה הרך הוא הקשבה לסיבת האטימות, יחד עם הסבלנות שיתכן שיארך זמן עד שהיא תרפה מאיתנו. זאת הדרך הנכונה. לסדוק זהו ניסיון להפעיל כוח על חומה הקשוחה. הסבלנות והרוך ממוססים את החומה, שבאמת חולפת לה בדרך כלל מאליה בשלב כזה או אחר, מה שמלמד שהקושי שלה הוא חלקי וזמני.

 ואחרי כל זה, צריך לדעת שמצוות ה' ועשיית הטוב הן בעלות ערך עצום גם בלב אטום ומצדדים מסוימים אפילו בעלות ערך גדול יותר, מפני שדווקא השעות שבהן אדם מתאמץ לעבוד את ה' למרות אטימות ליבו מגלות את ההתמסרות הכנה והשלמה לעבודתו יתברך.

למה יופי חיצוני כל כך מושך אותנו?

הקדוש ברוך הוא ברא בעולמו נשמה בתוך גוף, ונתן לגוף עוצמה גדולה לנהל את חיינו בפנים מרובות. תאוות רבות מלוות את חיי הגוף שלנו, וביניהן תאוות אכילה, שינה וממון, וגם אסתטיקה ויופי. היופי מופיע בצורה מעולה כשהחיצוניות מבטאת עומק פנימי, כמו שנקראת ירושלים "ציון מכלל יופי", ולעיתים הוא עלול להפוך לרועץ, וזה סוד הפסוק "זה לעומת זה עשה האלוקים".

אבל גם כאן וגם כאן הקדוש ברוך הוא נותן כוח בחיצוניות, שלבסוף תגלה את כל העולם הפנימי. וכבר פירש הגאון מווילנה את הפסוק "שקר החן… אשה יראת ה' היא תתהלל – בהם". כלומר שיראי שמיים מתהללים בטוב האלוקי שמתגלה גם דרך חן ויופי.

האם צריך לפחד מהמוות?

המילה "צריך" אינה במקומה. וכי יש אדם שאינו מפחד מהמוות? החיים כה יקרים, עד שכמעט כל המצוות נדחות מפני סכנת נפשות. ולמרות זאת הפחד מן המוות הוא דבר מוטבע, חלק מהחסד האלוקי שעשה עמנו כדי לקשור אותנו אל החיים בעולם הזה. ולא זו בלבד אלא שעל החשבון של יום המיתה ללוות את עבודת ה' של האדם, "ושוב יום אחד לפני מיתתך". הגמרא נותנת כמה עצות לנצחון היצר, ואומרת שאם כל העצות לא הועילו אז "יזכיר לו יום המיתה". הזיכרון הזה מציב גבול ומזכך את החומריות והבהמיות של הנפש. אחרי העידון והזיכוך, אפשר למצוא גם מעלה נשגבה של ביטול פחד המוות, וזהו עומק מדרגת הכהנים שמוזהרים מלהיטמא למת.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך
הכתבה המרכזית

לימודי ליבא

היא עמדה במקומה מבוישת. ארבעים זוגות עיניים מופנות אליה, ועיניה האפורות של המורה לגיאוגרפיה יורות בה

המשך לקריאת המאמר »

רוצים לשאול את הרב יהושוע שפירא שאלה?

כתבו לנו כאן

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן