מה העניין להגיד על כל דבר 'ברוך ה" או 'תודה לא־ל'?
הנחת השאלה היא שיש את החיים שלנו, וחלק מסוים מהם הוא הקשר שלנו עם ה'.
אך חז"ל דורשים מהפסוק "כל הנשמה תהלל י־ה הללויה" שעל כל נשימה ונשימה צריך אדם להודות לה' ולהלל אותו. ההדרכה להודות על כל נשימה נובעת מתוך ההכרה שלכל רכיב, כל חלק ופירור של חיי האדם – אין מקור אחר מלבד השפע האלוקי. ככל שהאדם דבוק יותר בשורש המציאות, כך חייו עשירים, עמוקים, נעימים ואמיתיים יותר, וכמו שאומר הכתוב: "ואתם הדבקים בה' א־ להיכם חיים כולכם היום".
ההרגל להזכיר שם שמיים מקשר את האדם לדבקות אלוקית כזו שמתפרשת ומתפשטת על פני כל גווני ורגעי המציאות. אשרינו מה טוב חלקנו, ששם שמיים שגור על פינו.
מה היא 'עבודת הבירורים' ואיך היא נוגעת אליי?
אף על פי שהמקור האלוקי הוא כולו טוב, העולם הזה נברא באופן שיש בו טוב ורע. ואם כן גם בתוך הרע מצוי טוב פנימי עמוק ונסתר, והוא מצפה לעבודתנו כדי לברר את נקודת הטוב שבו ולהצטרף אל הטוב העמוק שעתיד להיגלות אלינו בעתיד.
בכל מעשה טוב שאנחנו עושים, אפילו טוב אנושי, קל וחומר טוב אלוקי כפי שנמסר לנו מפי הגבורה בתורה הקדושה, אנחנו הולכים ומתקנים את העולם ומחזקים את נקודות העומק הנסתרות של הטוב שבתוך הרע. ישנם צדיקים שפועלים בעניין זה בדרכים הנסתרות מעינינו, ואין לנו חובה וגם לא מדרגה מספיק גבוהה כדי לעסוק בכך. אבל זאת אנו יודעים, שבכל מעשה טוב שאנו עושים כפי שמצווה עלינו בתורה אנו מקרבים את הגאולה, מבררים את הטוב מהרע ומביאים אותו להאיר את העולם כולו.
אם יש אידיאל גדול כל כך ב"לעשות לו יתברך דירה בתחתונים", אז איך יושבים מול המחשב בעבודה ומרגישים כמו מול הסטנדר?
לימוד תורה הוא באמת "דירה", ואפילו אחד שיושב ועוסק בתורה השכינה שרויה עמו, אבל "דירה בתחתונים" משמעותה שהקדוש ברוך הוא רוצה שנגלה את אורו גם מול המחשב בעבודה ובמקומות נמוכים ותחתונים יותר מאשר לימוד תורה. הפסוק אומר "נר מצוה ותורה אור" – התורה היא רוחנית כמו אור, אבל המצוות נוגעות אל החומר, כמו הנר, ומעלתן בכך שהן יורדות מטה.
כשאדם עובד לפרנס את בני ביתו, הוא עושה בזה מצוה גדולה כמאמר חז"ל על הפסוק "'עושה צדקה בכל עת' – זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים". אדם שנוהג ביושר ונושא ונותן באמונה, יוצר בתוך חייו הגשמיים דירה לה', דירה בתחתונים.
האם השתדלות היא לעשות את המינימום ההכרחי או את המקסימום האפשרי?
לא זה ולא זה. השתדלות נכונה נמדדת בעיקר על ידי התנהגות של אנשים בינוניים, לפי הנהוג בסביבתם. אמנם לעתים יהיה זה חכם לשנות את סביבת החיים, למשל ממקום שבו הדאגה לחומריות תופסת מקום רב לחברה שבה הדאגה לרוחניות ולדבקות אלוקית תופסת הרבה יותר מקום. במעבר כזה גם הנורמות של הסביבה משתנות.
לכן אצל צדיקים גדולים, שהחברה הטבעית שלהם היא חברת הצדיקים, מידת ההשתדלות יורדת בהתאם. ולעומת זאת במקומות שקשורים יותר לחיי החומר, ההשתדלות צריכה להיות יותר גדולה.
פעם הגיע אדם לרב אריה לוין זצ"ל לשאול אם הוא צריך לשנות את פרנסתו והרב התעניין בפרטי משכורתו, ולבסוף אמר לו שהוא צריך להתפרנס יותר בכבוד. וזאת למרות שר' אריה, שבעצמו היה מטופל במשפחה גדולה והרוויח הרבה פחות, לא חשב שעליו לשנות את מקומו. אשרי מי שנדבק בעובדי ה' ואלה הנורמות שסובבות אותו ומכוונות את צעדיו.
כיצד אוכל להשתמש בכישרון הציור שה' חנן אותי בו לעבודתו יתברך?
התורה מזכירה את בצלאל כראש וראשון לחכמי הלב, שבכישרון האמנותי שלו היה מנצח על מלאכת הקמת בית ה'. ומכאן אנו למדים שהקב"ה נותן בידי בשר ודם כישרונות כדי לפאר ולרומם את הכלים לגילוי השכינה באופן שמבטא נאמנה את הרוממות האלוקית ששוכנת בהם. גם היום, העיסוק באמנות שמרוממת את האדם ומעלה אותו 'טפח מעל הקרקע', הוא חלק מעבודת ה'. אמנם, גם החול כשהוא כשר איננו פסול, והוא מרחיב דעתו של אדם, ובודאי בארץ ישראל שבה הרחבת כל סעיפי החיים הוא חלק מהתפשטות האור האלוקי הזורח גם בעניינים הארציים. אף על פי כן, בכל שבוע אנו מתחילים את ימי החול בברכה שמשבחת את ה' על ההבדלה בין אור לחושך ובין חולין לקודש.
בעלי נמשך מאוד לאמנות פלסטית ולציור. מה יהודי אמור לעשות עם זה?
כשבנו את המשכן אמר הקדוש ברוך הוא למשה: "בלב כל חכם לב נתתי חכמה". כישרון אמנותי הוא מתנת אלוקים. במהרה יבנה המקדש ונזדקק לכל אותם חכמי לב כדי לבנות את הבית הגדול והקדוש.
ועד אז, האדם נקרא לפתח את המתנה האלוקית הזו בין בקודש ובין בחול; בין אם יעטר ביצירותיו מזוזות, ספרי תורה, חנוכיות או יצייר ציורים שקשורים לעם ישראל, לתורה ולארץ ישראל – כמו שעושים אמנים רבים, ובין אם ימצא את עצמו מתבטא בחול. כל זמן שזו מלאכה נאה שמרוממת את הלב יש לה ערך והיא תורמת לפיתוח האנושיות ולאיזונה, ההכרעה לאן לפנות תלויה בהתאמתו ובכישרונותיו.
האם יש עניין לכתוב את המחשבות שלי ביומן?
היו מרבותינו שנהגו כך, ויש בזה מספר מעלות: ראשית, יש בזה ממד של חשבון נפש. כשאדם מביע בכתב את העובר עליו, הוא מביט שוב על מעשיו ועל השתלשלות האירועים עם הבחירות שהוא בחר, וההסתכלות המחודשת הזו מאפשרת לו לבחון שוב ולתקן את דרכיו. אבל מעבר לחשבון, עצם השיח שאדם מביע את עצמו, יש בו כדי לעורר את האישיות למעיינות עמוקים יותר שיצאו החוצה, ולקווים עדינים – שבדרך כלל נמחקים על ידי רעשי רקע – להופיע.
הרבה אנשים שכתבו יומנים השפיעו בזה בצורה עמוקה מאוד על עצמם, על סביבותיהם ולפעמים גם על מעגלים רחוקים מאוד, מפני שעצם הביטוי של החיים העמוקים והאור הנשמתי, מאיר פעמים רבות על ידי הכתיבה. ואף על פי כן, לא לכולם זה מתאים, ומי שמוצא בזה העצמה והעמקה וביטוי למיתרים עדינים – בוודאי ירוויח לעצמו ולעתים גם לאחרים.
השבוע יציינו את "יום גוש קטיף", מה אפשר לקחת בעבודת ה' מאירועי גוש קטיף?
לזכרון גוש קטיף, כמו לזכרון כל צרה שהתרחשה לישראל, יש חשיבות עליונה מפני עצם הזכרון. הצער העמוק שחוותה האומה הוא חלק מקלסתר פניה, ולכן מי שרוצה להכיר את האומה פוגש אותה דרך מאורעותיה. כמובן, יש לאירועים גם השלכות לעתיד והפקות לקחים, אבל זו רק הנגזרת. העיקר הוא עצם הכאב על הגירוש, העקירה והגלות שהגלו יהודים את אחיהם בתוך ארץ ישראל, ובמקום להביא שלום הביאו עלינו טרור שמאיים על חלקים גדולים מארץ ישראל.
אבל כשם שאצל האדם היחיד אנחנו יודעים ש"אין שום יאוש בעולם כלל", וגם המאורעות הקשים ביותר והבחירות הגרועות ביותר שהוא עושה לעולם לא נועלים את הדלת בפני תשובה ובפני תקומה וגאולה, קל וחומר אצל האומה הנצחית, שהזכרון המפלח של הגירוש לא מייאש אותנו אלא אדרבה, מעורר התמסרות עוד יותר גדולה וביטחון יותר עמוק בגאולתן של ישראל וביכולתנו להתגבר על כל המכשולים, ולהמשיך לעלות מעלה מעלה עד שיבקע שחר אורנו, במהרה בימינו.
האם נכון ללכת לקואצ'ר?
עולם האימון הביא איתו ברכה רבה בהקשרים שונים ומגוונים. כמו כל מקצוע גם הוא אינו חף מטעויות ובעיות, אבל באופן כללי מהיכרותי איתו הוא הביא ברכה גדולה לרבים וטובים. יחד עם זאת, צריך לבחון שבאמת הדבר נצרך ויכול להועיל, וכן שאין אצל המאמן )הקאוצ'ר( אג'נדות נסתרות שישנו את האיזונים ואת המטרות שבחרנו לעצמנו כעובדי ה'. למשל, יש מאמנים שעלולים לתת משקל רב מדי להצלחה כספית, והדבר עלול לגרום לנו להגיע להחלטות שידגישו את תאוות הממון, שגם אם הוא בא בהיתר כבר הזהירו רבותינו מהתמכרות אליו.
חלק מהפתרון נמצא גם במוטיבציה לאימון: אם הבקשה היא בהירה כדי למצוא את האיזון הנכון כעובדי ה' בין מטרות ויעדים בחיים, מאמן טוב ואיכותי אמור לסייע לבקשה הזו. ולכן יש מקום לוודא שאכן מגיעים לאדם עם המלצות על נקיותו ועל יכולתו לסייע לעבודת ה' כולה להתקדם.
אני מאוד אוהב תורה ומשתדל לדקדק במצוות, אבל גם אוהב להתלבש יפה ולהיראות ב'סטייל'. איך להתייחס לזה?
הגמרא אומרת שרבי יוחנן היה קורא לבגדיו "מכובדיי", במובן החיובי של המילה. על ידי הבגדים אדם מופיע בצורה מסוימת בעיני הבריות, וכך מצינו שבגדי הכהנים הם לכבוד ולתפארת, ובוודאי בגדי כהן גדול ובגדי מלכים, וגם אצל רבנים ונושאי משרה אחרים מצינו שהבגדים הם חלק מביטוי כבוד של התפקיד והמעמד שנושא האדם.
אלא שככל ענייני הכבוד, החשש שהכבוד ייעשה חיצוני וייהפך להיות עיקר כאילו הבגדים הם-הם האדם בעצמו, מביא לסכנה גדולה. ועוד סכנה, שיתגאה האדם על ידי שהוא מופיע בצורה מכובדת ומרשימה, וכמה הרחיקו רבותינו את האדם מן הגאווה. ועל כן צריך למצוא את הדרך המאוזנת, כמו שפוסק הרמב"ם, שהיא בין בגדי שחץ "שהכל מסתכלין בהן" ובין לבוש ש"מבזה את לובשיו", וללכת באופן שהחברה שסביבנו נוהגת לפיו באופן מתון ומכובד.
איך אוכל להפוך את חופשת הקיץ למשמעותית?
ההתפתחות המשמעותית ביותר של תלמיד ישיבה מבחינה תורנית יכולה להיות בתקופת 'בין הזמנים' דווקא. תקופה שבה אין מחויבות וסדרים שמגדירים את הלימוד, יכולה לתת מרחב שבו הנפש פורצת קדימה. אלו שהדבר מתאים להם ומפתח אותם, יכולים לראות בזה תקופה מיוחדת לפריצה לעומק ספיגת התורה.
אצל אחרים זו הזדמנות לעסוק בתחומים שהשגרה לא מאפשרת, והחופשה נותנת מרחבים לאזורים חדשים ושערים מיוחדים יכולים להיפתח. יש שאצלם תקופה זו מיוחדת להם להעמקת אהבת ארץ ישראל בבניית יישובים, בעבודות חקלאיות ובטיולים. זו גם תקופה שבה התא המשפחתי מקבל חיזוק גדול כי יש יותר פנאי לקשר רחב ועמוק יותר. אלו רק דוגמאות לדברים שבהם ניתן למצוא משמעות דווקא בתקופת הקיץ.
למה יש לנו דמיון אם הוא כל־כך מסיח את הדעת מהמציאות?
מילא הדמיון, אך מה תאמר על יצר הרע? את הדמיון אפשר לקחת לכאן ולכאן, אך יצר הרע רוצה ממש רע.
האדם נברא בעולם הזה באופן שיאפשר לו בחירה. המציאות שמולו שקולה, אם יטה אותה לטוב יתעלה הוא ועימו המציאות כולה, ואם חס וחלילה להיפך, המציאות כולה תרד עימו. אפילו את היצר הרע אנו מצווים לגייס אל הקדושה כפי שדרשו חז"ל "'בכל לבבך' – בשני יצריך".
הדמיון אמנם עלול להפיל אותנו לעולם תלוש ושפל אך אין זה עיקר ייעודו. במהותו הוא חלק עליון שבאדם, שמאפשר לנו לקלוט עניינים פנימיים, עליונים ונשגבים. עבודת ה' שלנו תלויה הרבה בדמיון. היכולת לראות עצמנו כאילו יצאנו ממצרים, כעומדים ומקבלים תורה בהר סיני, וכמתפללים ערב בוקר וצהריים בבית קודשי הקודשים. כל אלו מחייבים שימוש בדמיון הנעלה. לא רק עבודתנו, אלא גם מעלות גבוהות הרבה יותר שייכות לכך, עד שהנבואה כולה עומדת על הדמיון, ככתוב: "וביד הנביאים אֲדַמֶּה" (הושע י"ב).
איך מנצלים את הדמיון לעבודת ה'?
רבותינו לימדונו שאדם צריך לצייר לעצמו את מעמד הר סיני, ולקיים בזה את מצוות התורה "פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך… יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחורב". וכן יצייר לעצמו בעת לימודו, כאילו בעל השמועה עומד כנגדו. גם בתפילה אדם צריך לראות עצמו כאילו הוא נמצא בבית קודשי הקודשים ושופך נפשו לפני ה' יתברך ובשבת עלינו להיות בהוויה של "כל מלאכתך עשויה". הדמיונות הללו אינם שקר, אדרבה – מראה העיניים וטענתן כאילו המציאות החיצונית היא העיקר הם שקר. המציאות האמיתית היא האור האלוקי הממלא את העולם והשורה בכל מעשה מצווה, וכל דמיון שמקרב אותנו אל האמת הזאת הוא דמיון חיובי.
אני מאוד אוהב בעלי־חיים. למה דתיים לא מגדלים חיות מחמד?
האהבה לבעלי־חיים היא דבר טוב ונאה.
וכבר אמר רבנו מרן הרב קוק זצ"ל ש"אהבת כל המעשים כולם היא קודמת לכל, אחר כך אהבת כל האדם". יחד עם זאת, רוב שומרי התורה והמצוות זוכים לגדל משפחות גדולות, ואין ספק שמעלת החיבה לילדים היא מעלה גדולה עוד יותר.
כיון שהם מפנים את ליבם לשמוח במשפחה גדולה ומלאה, לא תמיד הם מוצאים מקום גם לאהבה הפחותה ממנה, לאהבת בעלי־החיים. לא מפני שאיננו רוצים טוב לכל, אלא מפני שהמציאות בנויה מדרגות מדרגות.
יתר על כן, גידול חיות מחמד היא בדרך כלל אהבה עצמית. מי שאוהב את בעלי החיים באמת, שמח כשהם מרגישים נוח בסביבתם הטבעית ובחברת בני מינם.
ראיתי התעללות נוראית בבעלי חיים ומאז אין לנשמתי מנוח. איך אפשר לפגוע ככה בחיות תמימות ומסכנות. למה צער בעלי חיים לא זוכה להתייחסות נרחבת אצל דתיים?
ישנה בהלכה התייחסות נרחבת לסוגיית צער בעלי חיים. התעללות בבעלי חיים היא מידה אכזרית שמלמדת על בעליה דברים שפלים מאוד.
יחד עם זאת, יש היום נטייה לבלבל בין צער בעלי החיים לבין מעלת האדם. מרן הרב קוק זצ"ל לימד שלולא התירה התורה שחיטה ואכילה מן החי, האכזריות שהוטבעה באדם מאז חטא אדם הראשון הייתה מתפרצת ביתר שאת בין אדם לאדם. התורה ירדה לסוף דעתו של אדם והכירה את הרוע שטבוע בו, ולכן התירה לו אכילת בעלי חיים. בכך לימדה אותנו התורה את ההבדל התהומי שבין מעלת האדם לדרגת בעלי החיים.
לצערנו, התרבות היום מפרקת את כל מבני החשיבה, ומנסה לטשטש גם בין אכזריות לבעלי חיים ובין אכזריות כלפי בני אדם, ולא היא. על אכזריות כלפי בני האדם אנו זועקים בכל פה, ומצווים עם זאת גם למנוע צער בעלי חיים, אך מתוך קידוש הפער העצום ביניהם.
איך מצליחים להתקרב לה' גם במעשים הפשוטים?
פשטות או מורכבות, קלות או קושי, אינם פרמטר מרכזי כלל וכלל בעניין קרבה לה'. הקרבה אליו נעשית על־ידי שמירת המצוות, הליכה בדרכיו ודבקות בתורתו. לעתים זה פשוט וקל, לעתים זה קשה ומסובך, והדבקות אינה תלויה בשאלות אלו.
כשם שערך החיים לא נמדד בשאלה האם החיים קלים או מסובכים, האם הם דורשים עמל ויזע או מתנהלים בעונג – כך גם עונג שבת ושמחה במטעמים שמוגשים לשולחן שבת כשכוונתנו למצוות ה', הם דבקות אלוקית לא פחות מתענית יום הכיפורים, כדברי רבי יהודה הלוי בכוזרי – אלו ואלו מקיימים את רצון ה' ומזכים אותנו בקרבתו.
מה עדיף – חיי תורה או תורת חיים?
כשמחברים שני מושגים עמוקים כל כך כמו "תורה" ו"חיים", שהם כל כך הרמוניים במעמקיהם, איך אפשר בכלל להפריד ולחתוך בין חיי תורה לתורת חיים? משאלתך עולה כאילו חיי תורה הם דחיקה של המציאות החיצונית למען התורה, ותורת חיים היא ויתור על רוממותה של התורה למען חיי העולם הזה. חס וחלילה! לא כך ולא כך.
אם להשתמש בלשון השאלה, אפשר לומר שיהודי חי חיי תורת חיים. כל כולו, גופו ורוחו ונשמתו בלא שיור כלל, יונק ומואר באורה של תורה. והתורה עצמה, שבאה מבית גנזיו של הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, עם כל גובהה, כוללת בתוכה את כל בחינות החיים. משום כך, אין דבר שאינו רמוז בתורה, ולכך התכוונו חז"ל כשאמרו שהקדוש ברוך הוא הסתכל בתורה – וברא את העולם. העולם כולו הוא השתקפות של התורה, ואין כל הפרדה בין התורה והחיים.
האם חשוב להשתמש דווקא בתאריך עברי?
בוודאי. ראשית, התאריך העברי מזכיר לנו את ההיסטוריה האלוקית של העולם, שמתחילה מבריאת העולם שהיתה לפני חמשת אלפים, שבע מאות שבעים ושש (ועוד מעט ושבע) שנה. כשיהודי חי מתוך קישור לבריאת העולם, הוא דבק לא רק בהנהגה שלאחר בריאת העולם אלא גם באור האלוקי שמעל ומעבר לגדרי העולמות. בעצם, בזיכרון התאריך אנו מתקשרים אל הבורא יתברך.
לבד מזאת, התאריך הכללי הוא תאריך ששייך לעולם הנוצרי, שהלך בדרך של עבודה זרה, רדף את ישראל ושפך דמם כמים. ומלבד הצד ההלכתי שיש האוסרים להשתמש בו מפני עבודה זרה, הנשמה היהודית הטבעית מבקשת את טהרתה ולא חלילה את טומאת הספירה הנוצרית.
האם יש ערך בקריאת ספרי פנטזיה ומדע בדיוני?
לא בטוח. ראשית, יש בזה חסרונות של ביטול זמן, בריחה מהמציאות, הזדהות עם דמויות שבדרך כלל אינן תכלית המוסריות וספיגה של הרבה עוול ורוע. כך שהאדם משקיע את עצמו בעולם בדוי, הזוי ומלא ומוצף במידות מגונות ודמויות מעוותות ולעתים חולניות. על אחת כמה וכמה כשיכול היה ללמוד באותה שעה תורה, ואם כרוכה בכך פריצות, בוודאי אסור. וכמו שהיה אומר הגאון מווילנה, שבעולם הבא עושים עם האדם "דין וחשבון", "דין" על הרע עצמו ו"חשבון" על ביטול התורה והטוב שיכול היה לעשות באותו זמן.
ויחד עם זאת, לא נראה שיש מקום לאסור את זה לגמרי. ואם אדם רוצה להירגע, לפתח את דמיונו או להימנע בזה מדברים יותר חמורים, לא נאמר שזה חסר כל ערך.
ועיין שולחן ערוך אורח חיים סימן ש"ז.
האם מותר לקרוא ספרי פנטזיה ומדע בדיוני כמו הארי פוטר?
מצינו בהלכה איסור לקרוא בספרי חול: "מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק… אסור לקרות בהם בשבת, ואף בחול אסור משום 'מושב לצים' ועובר משום 'אל תפנו אל האלילים' – לא תפנו אל מדעתכם". ויש שהתירו בלשון הקודש.
כמובן שהכל תלוי בערכם של הדברים – ככל שהם נושאים ערך משמעותי יותר, כך יש יותר מקום לקרוא בהם.
ברוב הספרים הבדיוניים קשה למצוא ערך, אך העשרת הדמיון והרחבת הדעת ותחושת החופש לעתים גם היא חשובה. אם אדם מרגיש מחנק כבד בלא כך, אזי נהגו להקל בזה בתנאים האמורים. וככל שהאדם הוא בעל מעלה אמיתית יותר, בוודאי אינו זקוק לכל זה, אלא ישמח בתורה שדבריה מתוקים מזהב ומפז רב.
אני מרגיש שכל הדיבורים על אקולוגיה ויהדות זה ניסיון לחבר שני דברים שלא בהכרח קשורים. מה היחס האמיתי של היהדות לאקולוגיה?
מדרש מפורסם אומר שכשהניח הקדוש ברוך הוא את האדם הראשון בגן עדן, אמר לו: "כל מה שבראתי – בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי". מכאן אתה לומד עד כמה חשוב לפקוח עיניים ולראות את מעשי ה' הנאים, להיות שותף בהפרחת המציאות וחלילה לא לקלקלה. ופסק הרמב"ם שהרוצה לאהוב את ה' יתבונן בפלאי הבריאה, ויראה את כל חסדו וטובו של ה'.
הדברים אמורים גם בשמירת התורה והמצוות, שהעובר עליהן מקלקל את היסוד האלוקי הפנימי של העולם, אך הם נכונים גם כפשוטם. לכן האכפתיות והדאגה לעולם נאה ומתוקן הם בוודאי יסוד באמונתנו בבורא העולם, שברא בריות נאות ואילנות טובים להנות בהם בני אדם.
מה היחס הנכון לתרבות המערבית?
המודרנה הביאה עמה מעלות רבות וביניהן: שלטון דמוקרטי, פלורליזם שמאפשר פתחון פה לדעות שאינן בשלטון, פסיכולוגיה, שכלול האמנות וכמובן הטכנולוגיה. אלא שכל אלו הביאו גם תרבות קלוקלת, שרוקנה את עולם הערכים והעמידה בסכנה גדולה את הדבקות בה', בתורה ובעובדי ה'.
היא טשטשה את המחיצות בין טוב לרע, בין קדוש לטמא, ובעניין זה אנחנו צריכים להיות שרויים קודם כל בקדושה, שהיא תרבותנו והיא נשמת אפנו. ככל שנהיה דבקים יותר בתרבות שלנו, נצליח למצוא מה אפשר לקחת מהתרבות הכללית, "רוקחות וטבחות" המשרתות את הגבירה שהיא התורה; נדע גם מה עלינו לדחות, ואם נרצה שלא לדחות – נצטרך לערוך בדברים הבעייתיים שינויים מהותיים כדי שנוכל לקבלם.
האם יש ניצוץ אלוקי בפוסטמודרניזם שאומר שאין אמת אחת, ואיך צריך להתייחס אליו?
הפוסטמודרניזם הוא מן החסרונות הנוראים ביותר שפיתחה האנושות. זו תרבות שעוקרת לא רק את התורה אלא אפילו דרך ארץ שקדמה לתורה, מוסריות טבעית. הוא בצורתו הטהורה עוקר כל מוסר שהוא. ולכן הניסיון למצוא בו נקודת טוב מסוכנת ביותר.
ואף על פי כן, דורנו מלא נשמות גדולות, שהזהירות מן הסכנה מסוכנת להן לא פחות… כל רכיב בעולם בא מן השורש האלוקי המוחלט, ואינו משועבד לכל האמיתות האחרות. הפוסטמודרניזם, שמפרק כל תבנית ומשחרר מכל שעבוד למה שמחוץ לעצמי, לכל חלק שבי, לכל פירור במציאות, הוא הכנה לקראת ההתגלות האלוקית העליונה שלעתיד לבוא, שעליה נאמר "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמור: דעו את ה', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם".
איך, כאדם עובד, ממשיכים להתחדש בעבודת ה' ולשים אותה במקום משמעותי?
שאלת ההתחדשות בעבודת ה' היא שאלה מרכזית מאוד שכל עובד ה' מתמודד איתה. אדם צריך להשקיע זמן ומשאבים כדי לחזור אל היסודות ושאלות השורש כמו למה הוא עובד את ה', וללמוד את העניינים הקשורים לעומק הקשר בין האדם לקדוש ברוך הוא על ידי כל מצווה וכל לימוד תורה. מלבד הלימוד, יכול לעזור גם החיפוש וזיהוי העניינים המעוררים בי באופן אישי התחדשות ורעננות. למשל, פגישה עם צדיקים שמאירים ומרעננים את עבודת ה' שלנו, ביקור במחוזות שבהם אנחנו מרגישים חיוניות גדולה בעבודת ה', גם אם הם אינם הקהילה שבה אני רגיל להתפלל ואינה קרובה למקום מגוריי. השתתפות במקום בו יש עבודת ה' עם חום ולהט יכולה לצחצח את השחרות שעוטפת אותנו. ומאבי מורי שמעתי, שדבקות היא מחלה מדבקת.
האם זה טוב לשמוע חדשות?
אחת המעלות של החסיד ב'מסילת ישרים' היא הדאגה לעם ישראל, נשיאה בעול עם חברו ואכפתיות לעמנו. כששומעים חדשות מתוך כוונה כזו, או כחלק מתפקיד ציבורי שדורש להיות מעורב בנעשה, ובמידה שמתאימה לכוונות אלו, הרי זה משובח. וזאת כמובן במבט ביקורתי ותורני הן ביחס לנאמנות הדברים והן ביחס לבעיות צניעות ושאר טומאות.
אך עלינו להודות על האמת, שהמשיכה לחדשות מלפפת אותנו בנטייה לראות את המציאות החיצונית כאילו היא זו שקובעת ומכריעה את גורלנו. היא מגרה את יצר הסקרנות והמציצנות לחטט בחייהם של אחרים, בייחוד בחסרונותיהם, ואפילו אם יהיה זה סתם צורך 'להיות בעניינים'. כל אלה הן סיבות שאנו צריכים לדחות מעלינו ולדעת להתאפק ולא להיכנע להן.
האם מותר לראות מערכונים שצוחקים על היהדות?
רבותינו אומרים "כל ליצנות אסורה חוץ מליצנות עבודה זרה" מפני שהליצנות עוסקת בזלזול והפחתת הערך, בהצגת הגנאי ובקירור הנפש מלנהוג ביחס מכבד כלפי הדבר שעליו מתלוצצים. כל העניינים בעולם הזה ראויים לכבוד במקומם, "אין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום" וצריך למצוא את הכבוד שבו ולא את הגנאי, אלא אם כן עוסקים בביקורת כדי לתקן, אבל לא כדי לבזות. כל זה נכון חוץ מאשר בעבודה זרה, כיוון שהיא עוסקת בשורש השורשים ומשעבדת את העולם לאליליות, כל מה שנמשך ממנה כפוף ומשועבד לטעות המעוותת ולרעל המחליא שלה.
קל וחומר שבנוגע לגילוי אלוקות אמיתי צריך לנהוג בכבוד היותר עליון, וכבר אמרו רבותינו שכבוד תורה קודם לתורה, ובמקום שיש חילול ה' אין חולקים כבוד לרב, כל זאת מפני שכבוד שמיים הוא השורש שנותן ערך, משמעות ונשמה לכל המציאות.
מותר ללכת למתקשרים במזל?
השקר מצוי מאוד בתחומים האלה. דרכם להגיד דברים מעורפלים, שבין כה וכה נכונים באחוזים גבוהים, ולתרץ את טעויותיהם בכל מיני הבלים.
התורה אינה אומרת האם המכשפים למיניהם אומרים אמת או שקר. האיסור של התורה הוא גם כאשר מדובר באמת, מכיוון שזוהי טומאה.
הטומאה מפרידה את האדם מהדבקות האלוקית, ועל כן נצטווינו בתורה לא לנסות לחקור אחר העתידות אלא ללכת עם ה' בתמימות ולבטוח בו. במובן ההלכתי יש לדון בכל מקרה לגופו, אבל ההדרכה הכללית לא זזה ממקומה – "תמים תהיה עם ה'".
האם מדיטציה היא דבר שמתאים לרוח היהדות?
מדיטציה היא שם שנושא כמה היבטים. היבט אחד הוא מדובר בזמני רגיעה במהלך היום, ורבים מבין המחקרים הניסיוניים מלמדים שכמעט כל סוג של פעילות רגיעה ושלווה יש בה ברכה, רעננות וחיוניות. עם זאת, ההיבט המזרחי של המדיטציה מיוסד על הנחות נוספות: שהעולם הוא רע, ושאנחנו צריכים למצוא דרך להשתחרר ממנו. המדיטציה הזו, על שיטותיה השונות, נועדה למצוא דרך איך להימלט מהרוע היסודי שעוטף את כל המציאות. אנחנו איננו שותפים חלילה לראיה הפסימית הזו בשום אופן, אלא אומרים "הודו לה' כי טוב לעולם חסדו", ו"כל שעושה הקב"ה – לטובה הוא עושה". העולם מלא בטוב, ביצירה נפלאה, באנשים נפלאים, ברצונות טובים, וגם אם הקשיים והאתגרים שהוא מציב לפנינו אינם תמיד קלים, הם חלק מהמארג של אותו טוב. ומי שחי בעולם של טוב, אין לו שום צורך להשתחרר ולברוח.
