מה יקרה בימות המשיח?

 כבר אמר הרמב"ם שדברים אלו "לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו". יחד עם זאת, הידיעה הכללית על ימות המשיח היא חשובה עד אין חקר וכבר הרמב"ם קבע אותה כאחד מי"ג עיקרי האמונה, מפני שהאמונה בטוּב האלוקי מחוברת באופן עמוק לוודאות ולביטחון שהעולם הולך אל הטוב השלם.

עיקר הציפייה לביאת המשיח היא ציפייה לזמנים שבהם הטוב יושפע בעולם ולא יהיו בו קנאה, שנאה ותחרות. הטוב, במובנו העמוק והאמיתי של דבקות אלוקית וקרבת אלוקים, יהיה האור שמאיר את כל הברואים. העתיד המופלא הזה אינו רק סיפור על מה שיהיה אלא גם על עומק האמונה שלנו היום, מפני שהיא קושרת אותנו אל הטוב השלם עוד לפני שהוא הגיע. וזהו מיסודות אמונתנו בה' יתברך, שהרע בעולם הוא חולף וזמני וגם הוא נועד לטובה, וסוף הטוב להאיר באופן שלם מופלא ונשגב מדעתנו.

יש כל כך הרבה דעות מה יהיה באחרית הימים. במי להאמין?

התורה אומרת: "תמים תהיה עם ה' אלוקיך", ופירש רש"י: ולא תחקור אחר העתידות. על כגון זה אומר הרמב"ם שהעניינים הללו – לא ידעם אדם עד שיהיו. הציפיה להאמין באחרית הימים היא לקחת את האחריות לידיים שלנו בנוגע למה שבידינו לתקן, תוך הבנה שאת העולם מנהלת הנהגה אלוקית מעל ומעבר ליכולות השגתנו, ובוודאי ש"יש על מי לסמוך" .

יחד עם זאת, חכמים סימנו קווים של אותו הטוב העתידי, כל אחד על פי דרכו, וצריך לדעת שחלק מהנאמר בעניין אינו אלא משל וחידה ולא סיפור דברים עובדתי. כמו כל דבר בתורתנו הקדושה, גם בכך יש חילוקי דעות, אלא שדווקא בנושא זה יש מקום גדול לומר שה' בגודל טובו יכלול את כל הגוונים של אותו טוב אלוקי שלם שאליו אנו מצפים.

איך אנחנו יודעים שהמשיח באמת יבוא? אולי זו המצאה?

אפשר להכיר את המציאות מכמה כיוונים: האחד, הדברים שאני רואה בעיניי. השני, ניתוח הנתונים שאני רואה באופן רציונלי ושכלי. השלישי הוא העמקת החשיבה בשורשי המציאות באופן פילוסופי. אולם כל המקורות הללו הם אנושיים ומוגבלים על ידי הקליטה האנושית. הידיעה על ביאת משיח צדקנו, כמו כל ידיעות התורה, מגיעה ממקור אלוקי עליון שלמעלה מגדרי העולם הזה. ממי שאמר והיה העולם. הוא מכלכל ומנהל בכל רגע את הכל, מהתא המיקרוסקופי ביותר ועד הגלקסיות הגדולות ביותר, והוא שווה ומשווה קטון כגדול. הוא אשר התגלה לעם ישראל ונתן לו את התורה, ובין שאר לימודי התורה נתן להם ידיעה אחת, גולת הכותרת של הכל שהיא מעיקרי אמונתנו – שהמשיח יגיע, ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו. ואנחנו כולנו מחכים.

איך נדע כשיבוא המשיח?

הסר כל דאגה מליבך. כשתבוא הגאולה השלמה לא יהיה צורך בסימנים. הטוּב האלוקי יופיע באופן גלוי על עם ישראל, וממנו יתפשט לעולם כולו ולא יהיה ספק כלל שהוא הגיע. כל הסימנים שאנו זקוקים להם הם רק בשלבי הביניים, כמו שאמר רבי אבא בגמרא, שכשארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה – אין לך קץ מגולה מזה. אמנם, עדיין לא התפשטה התורה בכל העם וישראל לחוצים מאומות העולם הסובבים אותנו, ובכל זאת עצם נתינת הפירות בעין יפה, שכלול ופיתוח הקומה הגשמית של האומה היא כבר סימן קץ מגולה.

 אך כפי שביאר הרמב"ם, ביאת המשיח כוללת את הניצחון על אויבינו, את בניין המקדש והשראת השכינה בו, ואת הטוב שיתפשט ללא מעצור.

אומרים שהגאולה תבוא בדרך טבעית, אז למה בעצם אנחנו ממשיכים להתפלל ולחלום שיבוא איש על חמור לבן ויודיע שבאה הגאולה?

שני צדדים יש לגאולה: באחד אנו שותפים על ידי פעולות ומעשים, על ידי פיתוח הקומה האנושית, זו הגאולה הבאה קמעה קמעה והולכת ומתפתחת בתוך גדרי המציאות. פעילות זו היא גם במישור הגשמי של בנין הארץ ועשיית המצוות, וגם במישור הרוחני של הגדלת תורה, ותורת גאולה בפרט.

מאידך, אנו מתפללים שהקדוש ברוך הוא ירחם עלינו לפי מידתו ולא על פי מידותינו, ויקיים בנו "פתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים" (מלאכי ג). כל תפילותינו מלאות במילה "מהרה", כמו "את צמח דוד עצמך מהרה תצמיח", מפני שאצלו יתברך אין מעצור מלהושיע לאט או במהרה, ובתוך הברכה במעשה ידינו תשרה הארה שלמעלה מכל דרגותינו ויכולותינו.

אומרים שלעתיד לבוא נשב כל היום ונלמד תורה. נשמע לי משעמם למדי…

האשליה התלושה מן המציאות כאילו לימוד התורה משעמם יכולה לנבוע מהעובדה שאדם לא זכה לטעום טעם של תורה ולא זכה להעמיק בדבריה המתוקים. מפני היותו שרוי בתרבות אחרת, אין לו את האמון המינימלי שיאפשר לו לטעום מנופת הצופים של התורה הקדושה.

אפשרות אחרת היא שהאדם לומד במקום שאינו חפץ בו. אמנם כל יהודי שייך לכל התורה כולה אך סדר הלימוד הוא להשקיע את עצמו במה שלבו חפץ, ומתוך כך תאיר לו התורה כולה.

מעבר לכך, ישנם אנשים ששייכים ל"עמוד החסד" או ל"עמוד העבודה", וקביעותם בתורה צריכה להיות בהתאמה לאישיותם. רק כשימצאו את החיבור המתאים להם ב"עמוד" שהוא עיקר אישיותם, יזכו גם לטעום מ"עמוד התורה" והיא תהיה להם למאירת עיניים.

איזה לימוד, מצווה או מעשה טוב הכי מקרבים את בניין בית המקדש?

 כל לימוד, מצווה ומעשה טוב מקרבים את בניין בית המקדש. "והווה זהיר במצווה קלה כבחמורה, שאי אתה יודע מתן שכרן של מצוות". ואף על פי כן, אמרו רבותינו שיש דברים שמקרבים ביותר את הגאולה ואת בניין המקדש.

האחד הוא לימוד הלכות המקדש. חז"ל דרשו על הפסוק "ציון היא דורש אין לה" – 'מכלל דבעי דרישה', שצריך לדרוש ולבקש את ציון, ובעיקר ללמוד את הלכות המקדש וקודשיו.

והשני, אהבת חינם. רבותינו אמרו שבית שני, שאת חורבנו אנו חפצים לרפא, לא חרב אלא בגלל שנאת חינם. עלינו להוסיף אהבת ישראל לכל מי אשר בשם ישראל יכונה, אפילו לפושעים רחוקים מאוד, ולקרבם בעבותות אהבה. זוהי המצווה החשובה ביותר לריפוי שבדורנו. וכך אמר מרן הרב קוק זצ"ל: "אם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו, על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות, והעולם עמנו יבנה, על ידי אהבת חינם".

למה אומרים שכשעושים מצווה (לא רק בין אדם לחברו) בונים אבן בבית המקדש?

 הגמרא מספרת שכשטיטוס עלה להחריב את המקדש, יצאה בת קול ואמרה "קמח טחון טחנת, בית שרוף שרפת". בית המקדש אינו דומה לבית רגיל, שהעוצמה שלו תלויה בחומרים ובדרך בה הוא נבנה. עמידתו של המקדש אינה תלויה בדברים חיצוניים. עיקר החורבן אינו בעצים ובאבנים, הוא רק מתבטא בהם.

החורבן קשור לעצם הקשר שבין ישראל לקדוש ברוך הוא. כאשר פסק הקשר, הסתלקה האהבה והשכינה, וממילא לעצים ולאבנים כבר לא היתה יכולת עמידה. לכן הכריזה בת הקול בשעת החורבן – לא אתה הוא שהחרבת, אתה הוא כלי ביד ה' להביע בחיצוניות את מה שכבר נחרב בפנימיות.

ממוצא דבר אתה למד שכשם שהחורבן אינו בעצים ובאבנים, גם הבניין כך. עיקרו של הבניין הוא בקשר המתחדש בתשובה של ישראל לאביהם שבשמים. בכל מצווה שאדם עושה הוא בונה את הבית הפנימי, עד שייבנה המקדש ובת קול תכריז "בית בנוי בנית". הבית הפנימי של הקשר המתחדש שלנו עם הקדוש ברוך הוא, הוא זה שמתבטא גם בבניין הבית בפועל, שנזכה לראותו על מכונו במהרה אמן. [1] 

למה אין היום סנהדרין?

"מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו". הריחוק הזה לא פגע רק בישיבתנו בארץ, אלא גם בכל הסגולות הפנימיות של הישיבה בארץ, שאחת העיקריות שבהן היא האחדות, וכמו שכתוב בזוהר – "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ" – שבארץ דווקא הם נקראים אחד.

מכיוון שהתפזרנו בגלויות גם דעותינו נשתבשו, התפוררו ונתרחקו ממקורן, ואנו מייחלים ומצפים שעם קיבוץ הגליות ועם התאחדות הקרעים, תוך כאב ולבטים שאינם פשוטים כשעדות שונות חוזרות לחיות יחד, נזכה להתקרב למבט שרואה את כל הדעות, העדות והגוונים כמשלימים, וישיב ה' שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה,

ומלשכת הגזית תצא תורה אחת לכל ישראל על־ ידי סנהדרין הגדולה שתשב שם.

האם בימות המשיח יהיו קורבנות?

 מפליא לקבל שאלה כזו, שהרי בכל תפילותינו אנו מרבים להתפלל שהקדוש ברוך הוא ישיב את העבודה לדביר ביתו ואישי ישראל יקבל באהבה וברצון. יהודי אינו יכול לאכול עוגייה מבלי שיתפלל לא רק על "היכלך" אלא גם על "מזבחך". ובוודאי כל בית ישראל, שתמיד השתוקק להשבת העבודה לבית המקדש, האמין באמונה שלמה שנשוב ונקריב קורבנות כימים מקדם, ויהיו לריח ניחוח לה' באהבה שתתחדש בין הדוד והרעיה.

אמנם ישנו ביטוי נדיר בדברי רבותינו, ש"קורבנות בטלים לעתיד לבוא". העתיד יהיה מלא מדרגות, זמנים ותקופות בהם תשתנה המציאות באופן עמוק מכל המוכר לנו ונגיע למדרגות עליונות ונשגבות. אך זהו עתיד מופלג מאתנו, ובעולם הזה אנו מתפללים שוב ושוב "ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו, תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם", אמן כן יהי רצון. [2] 

"בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל…" אז צריך לחכות עד שנה הבאה?

חס ושלום, שהרי אנו מאמינים בביאת המשיח בכל יום שיבוא, ואף אם יתמהמה בוא יבוא. בדרך צחות אומרים שלכן מגיע אליהו הנביא לפני יום בוא ה', כי "תשבי יתרץ קושיות ובעיות", והוא כבר יאמר תירוץ למה המשיח יכול לבוא גם בזמן אחר שאינו ניסן…

בפשטות, אין כוונת חז"ל שהמשיח אינו יכול לבוא בזמנים אחרים אלא שניסן הוא זמן מוכן ומסוגל יותר, ובנוסף אפשר שהמשיח יבוא בימים אלו ושורש הופעתו נטמן כבר בניסן בלא שהדבר נראה לעינינו, וכשהוא יתגלה במהרה יחשב הדבר כאילו כבר בניסן נגאלנו, מפני שכוחו פעל כבר מאז.

בין כך ובין כך – אנו מחכים בכל יום שיבוא!

מה צריך לקחת מסיפורי החורבן לימינו?

הנטייה לעשות 'העתק-הדבק' ולפרש בשטחיות עבירות מלפני אלפיים שנה תוך התעלמות מכל עומק השינויים שחלו מאז, היא שגיאה. וגם יש לזכור שהחזרה לארץ לא מגיעה מתוך תיקון מלא אלא כאשר חלק מהקלקולים עדיין בינינו. ובכל זאת, אלפיים שנה עסקנו בתיקון החטא, וכדי לדעת מה כבר תוקן ומה עוד לא, ואיך להתאים זאת לדורנו, צריך עדינות מרובה.

ניתן דוגמה אחת: ידוע כי שנאת חינם הייתה הסיבה לחורבן, ובימינו כשיש ויכוחים חריפים בחברה, שומעים קולות שחוששים מאוד שחטא זה יגרום שוב לחורבן. אך האמת היא שהיום אנחנו רחוקים מאותה שנאת חינם.

הנצי"ב תיאר שבאותם ימים כל מי שחשדו בו שלא הלך באותה דרך בעבודת השם, הרגו אותו כדין צדוקי, וכמה אנו רחוקים מכך היום! וכאשר השיח מקצין, הרבה כוחות בתוכנו מזדעקים להבהיר שאנו נגד אלימות, גם לא מילולית, אלא בעד מחלוקות ענייניות. איננו דומים כלל וכלל לאותה שנאת חינם שבה החברה כולה הייתה מגויסת לרציחות הדדיות. לכן החשבון צריך להיות עמוק, עדין וזהיר מהשוואות חסרות בסיס.

איך אפשר להתאבל ולבכות בקינות כשאני בכלל לא מבינה את המילים?

כתוב בפוסקים שבנוגע לסליחות, וכך גם לגבי קינות, טוב מעט בכוונה מהרבה בלא כוונה. ולכן יש מקום לבחור את הקינות המובנות יותר ולהרבות בהן בכוונה, אם מתקשים להבין קינות אחרות.

אבל יש דרך פשוטה יותר, והיא להרחיב בלימוד רציני של הקינות, ואם אי אפשר להקיף בפעם אחת את כולן, אז קמעה-קמעה. יש ספרים שמבארים גם את פירוש המילות וגם את המדרשים שעליהם התבססו הקינות, ולימודם מביא להזדהות עמוקה יותר מאשר לומר אותן כלאחר יד בתשעה באב עצמו.

על ידי הלימוד, לא רק שמבינים את הקינות אלא גם זוכים להכנה נפשית בימים שלפני התענית, שגם הם ימי אבל וצער על החורבן, וכך מגיעים מוכנים יותר לתשעה באב ולבכי שנולד בו. ויהי רצון שיתקיים בנו "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה", במהרה בימינו אמן.

אני לא מרגיש שחורבן המקדש נוגע אלי, האם זה לא צבוע לעשות את עצמי מתאבל?

כלל גדול נקוט בידינו, מצד אחד "אחרי הלבבות נמשכים המעשים" ומאידך "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". וכבר אמר הרמח"ל במסילת ישרים שכשם שהלהיטות מולידה זריזות, כך הזריזות מולידה להיטות. אלא שהדרך השנייה מצויה ביד האדם יותר מהראשונה, כלומר לבוא מן החוץ פנימה. 

זה יתרון האדם על המלאכים ועל בעלי החיים כאחד – פמליה של מעלה, עם כל מעלתם, נקראים בשם 'חיות הקודש', מפני שגם המלאכים שהם רק רוח בלי גשם, וגם בעלי החיים שהם גשם ללא רוח, פועלים לפי טבעם ללא אפשרות של שינוי באופן מלאכותי. ואילו האדם מסוגל, מתוך רצון ובחירה, לכוון את אישיותו למקומות חדשים שאינם טבעיים לו ממבט ראשון, ובכך להוציא לפועל את עומק טבעו האמיתי הסמוי מן העין. 

אני רוצה לבכות על זה שאין בית מקדש אבל זה לא באמת יוצא לי. איך אני יכולה להרגיש את החיסרון והכאב באמת?

ככל שנלמד יותר על הרוממות העליונה של כל יהודי ושל כל העולם שתבוא על ידי בניין בית המקדש, והפער בין המצוי היום לרצוי הנשגב יגדל בעינינו – כך יגדל הכאב.

פעמים רבות היחס שלנו אל העתיד העליון הוא כאל משהו תלוש מן המציאות, ומאידך העולם המוכר לנו כפי שהוא נדמה כמקומנו האמיתי. אנחנו צריכים ללמוד ולהפנים עד כמה המציאות היחידה שמתאימה לנו היא בבניין בית המקדש, וכמה המציאות הנראית כרגע היא תלושה, חשוכה ורחוקה מן האור הגדול.

לא מדובר רק על עיסוק חד פעמי, אלא בלמידה שמעמידה את כל המציאות באור חדש, ונובעת משקידה ושקיעה במבט האלוקי והשלם על המציאות כפי שהיא ראויה להיות וכפי שהיא תגיע להיות, בעזרת ה' במהרה בימינו.

למה נאמר לבעל שם טוב שהמשיח יבוא רק "כשיפוצו מעיינותיך חוצה"?

לפי השאלה נראה כאילו יש כאן תנאי: רק אם יפוצו – יבוא המשיח. אבל נראה שההבנה היותר נכונה היא שיש כאן בשורה טובה – על ידי המעיינות של הבעל שם טוב והפצתם ברבים, תגיע הגאולה ויבוא משיח צדקנו.

תורת החסידות עמוקה מני ים, והדברים נכונים בדרגות על גבי דרגות. אבל מה שמובן בשכל פשוט הוא שהחסידות קירבה בין ישראל לאביהם שבשמיים על ידי אהבת ה' ושמחה בעבודת ה', קירבה בין ישראל אלו לאלו באהבת ישראל מופלאה והכניסה רעננות וחיוניות בכל המצוות.

החזרת החיוניות והאהבה העצומה לה' יתברך, יחד עם החום העצום של האחדות בין כל חלקי ישראל, לכל מצווה ולכל חלק בתורה, הם סם החיים שמשיב את ישראל לארצם ומקרב את הגאולה.

למה המשיח כל כך מתמהמה?

זמן הגעתו של המשיח נסתר ונעלם מהעין, וזהו חלק מתוקף הכאב של הגלות האחרונה. שהרי בגלות בבל גלינו לשבעים שנה וידענו מראש מתי תסתיים הגלות, ואילו בגלות האחרונה גלינו כבר אלפיים שנה ושנות הגלות לא נקצבו. כחייל, מסעות שלא ידעתי את סכום הקילומטרים שלהם היו קשים יותר ממסעות שמראש ידענו את סופם. וכך אומרת הגמרא, שעבודת פרך היא כשהאדון אומר לעבד לעבוד בלי קצבה וגבול סופי, וזה אחד הכאבים של הגלות שלא נקבע לה זמן.

ויחד עם זאת צריך לזכור שכשנקבע זמן בגלות בבל הדבר היה גם בעוכרינו, מפני שכשאחשוורוש חישב והוציא את כלי המקדש לפי חשבונו, נהנו ישראל מסעודתו היות שאפסה תקוותם. לכן גם אי ידיעת הקץ היא מעלה, מפני שאנו מחכים לו בכל יום כשיבוא. ואף על פי שיתמהמה – עם כל זה אחכה לו.

מה יהיה בשנת תשפ"א?

אם השאלה מתכוונת לחשוד בי בנבואה, אז הריני מודיע קבל עם ועדה שאין לי שום יכולת כזו. אך אם היא שואלת על תפילותיי ותקוותיי – אז בוודאי שאני מתפלל ומקווה ששנת גאולתנו באה, ושזו תהיה שנת פלאות אלוקיות, שבה העולם כולו יתהפך להיות יודע ה' כמים לים מכסים. ואם השאלה מהי העמדה הנכונה, לימדו חכמינו שצריך לצפות לישועה ואפילו אם היא מתמהמהת – בכל זאת בכל יום אחכה לו שיבוא.

צריך להסתכל על העתיד מתוך עמדה של בטחון שה' רוצה בטובתם ובישועתם של ישראל, ובוודאי שאנו מתקשרים לאהבה ולטוב הזה ויוצאים מנקודת הנחה שהם יכריעו את הכף ויהפכו לנו את הכל לטובה. הקושיה איך בשנים קודמות לא ראינו שהכל לטובה, היא קושיא שזקוקה לתירוץ, והתירוץ הכי נפלא שנקבל יהיה מאליהו הנביא, שיבוא במהרה בעזרת ה' השנה.