בס"ד

יום שלישי, 11 פברואר, 2025
הכי עדכני
דרכים בעבודת ה'

דרכים בעבודת ה'

איך אני יכולה לדעת מה הדרך שלי בעבודת ה'?

תרי"ג מצוות נצטווינו בתורה, ואף אחת מהן  לא מחייבת אותנו למצוא דרך אישית. אדרבה, אותן הוראות אלוקיות ניתנו לכל ישראל כאחד. פעמים שחיפוש דרך אישית מפר את שיווי המשקל, מציב בפנינו מטרות משניות ומטשטש את העיקריות.

יחד עם זאת, כשם שפרצופיהם של בני האדם שונים, כך גם דעותיהם, ולכן אפילו הנביאים לא מתנבאים בסגנון אחד. הדרך היסודית למצוא את האות שלנו בתורה היא לבחון מה מעורר אותנו יותר לקרבת אלוקים, מה ממלא אותנו בשמחה ובדביקות במצוות, מה מגלה לפנינו מעמקים מופלאים יותר של דעת אלוקים, ומה מקשר אותנו לכלל ישראל. סימן לדבר הוא מה שאמרו רבותינו: "אין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ". 

איך אדם יכול למצוא דרך וכיוון בעבודת ה'? יש כל כך הרבה דרכים!

אי אפשר לצאת מתוך המציאות ולהגיע לנקודת מבט סובייקטיבית וממנה לבחון את כל השיטות, להבין אותן לעומקן בדקות ובעמקות ואחר כך להכריע. בדרך כלל האדם פועל לפי הנתונים שה' נתן אותו בהם, ולכן המשנה אומרת "עשה לך רב": או שאתה מסוגל וראוי להכריע בעצמך בין שיטות שונות ודרכים מגוונות, או שאתה בוחר לך רב שהוא כזה. לפעמים גם רבך צריך לבחור רב, אך כולם מסתופפים תחת דמות גדולה ומיוחדת שבולטת בגדלותה התורנית ובצדקותה.

לכן עליך לבקש את הדרך על ידי גדולי ישראל שדרכם בעיניך היא דרך ישרה על פי רצון ה' בתורה הקדושה, ואתה דבק בהם, במשנתם ובתלמידיהם. ומרן הרב קוק לימד שבדורנו יש מקום לראות את המעלות של כל הדרכים ושל כל הצדדים, ובלבד שגם מי שמלקט אורות מאוצרות מגוונים, יעשה זאת מתוך בית המדרש שאותו הוא עושה לו כרב.

האם יש דרך אחת אמיתית בעבודת ה'?

ודאי – דרכו של משה רבנו היא הדרך האמיתית היחידה. הוא נתן לנו תורה מסיני, והעיקרים ששמענו באזננו מפי הגבורה – "אנוכי ה' אלוקיך" ו"לא יהיה לך", הם הבסיס והיסוד לכל תרי"ג המצוות, שהן הדרך היחידה לעבוד את ה'.

 כל נסיון לעבוד את ה' שלא על פי הדרכת התורה ולא על פי תרי"ג המצוות, ענפיהן והידוריהן, אינו עבודת ה'.

בין תלמידי משה רבנו אנו מוצאים שבעים פנים לתורה בדרכים רבות ומגוונות של רבותינו, ועל כך כבר אמרו חז"ל: "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", וכולם מרועה אחד ניתנו. ובלבד שיקיים את תורת משה ויאחז בדברי רבותינו שבכל הדורות, חכמי תורה שבעל פה בכל לב ונפש מתוך יראה שקודמת לחכמה, ומתוך כוונה יסודית אמיתית לשם שמיים. [1] 

האם יש רק דרך אחת נכונה בעבודת ה', או שכולן נכונות?

יש כמה דרכים, אבל כשאומרים 'כולן' צריכים להיזהר לא לכלול דרכים שהן ודאי לא נכונות. האם אפשר לומר שעבודה זרה היא דרך נכונה, או שלהיות רפורמי זו דרך נכונה מבחינת היהדות? יש גבולות שהיוצא מהם ביטל את הקשר שלו לדרך התורה והמצווה. יחד עם זאת, בתוך התורה והמצוות יש דרכים רבות, וכבר אמרו רבותינו "הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין – כולם ניתנו מרועה אחד".

ואם בדברי הלכה כן, על אחת כמה וכמה שבענייני עבודת ה' שלא נפסקו להלכה, יש גוונים רבים ודרכים רבות, ולא הרי משה כהרי אהרן, ולא הרי דרכם של חסידים כדרכם של ליטאים, כולם אהובים, כולם ברורים, כולם גיבורים וכולם קדושים, אלא שיש תנאי: שכולם עושים באימה וביראה רצון קונם.

מה זה אומר שיש רק אמת אחת? הרי כל אחד מתבונן על הדברים אחרת.  

הכתוב אומר ״אחת דיבר אלוקים שתיים זו שמעתי״, ואין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד. הכלי שבו אנו מקבלים את דבר ה׳ הוא כלי אישי, לכל אחד שיקול דעתו ומידות האופייניות לו. ״כשם שאין פרצופיהם שווים כך אין דעותיהם שוות". 

אבל האמת האלוקית שמאירה בכל הכלים הרבים הללו היא אותה אמת ששמענו כאיש אחד בלב אחד בעמדנו על הר סיני. על אותה שעה נאמר ״ויחן שם ישראל כנגד ההר״, דרשו רבותינו ש״ויחן״ בלשון יחיד כיון שבאותה שעה האירה האמת של האחדות האלוקית בכולנו. משם אנו מושכים יובלים, כל אחד ואחד לפי אופיו, שעתו ומאורעותיו. אך כולם מרועה אחד ניתנו.

איך אמצא את הספר שאני צריך "ללכת איתו" ולעבוד איתו את ה'?

בשאלה ישנה הנחה שלאדם יש ספר אחד שעל פיו הוא הולך, אולם ההנחה הזו עצמה צריכה עיון. בגמרא בירושלמי מובא שכל הלומד מרב אחד אינו רואה סימן ברכה בלימודו. הברכה של ריבוי הגוונים והצינורות והשראת השכינה לא באה על ידי התדבקות ברב אחד. אף על פי כן, אמת הדבר שבתוך הריבוי, אין אדם למד אלא במקום שלבו חפץ, ועל כגון זה נכון לומר "עשה לך רב".

עליך לבחון איזו דרך מקרבת אותך יותר לה' יתברך, ממלאת אותך באהבה ויראה, מעוררת בך דבקות אלוקית והשתוקקות לתורה, למצוות ולאהבת עם ישראל. בדורנו יש לתת משקל מיוחד גם לדרך שמאירה יותר, ממלאת את האדם עונג ושמחה ומקרבת אותו בדרכי נועם ואהבה.  [2] 

איך אדע איזה ספר הכי מתאים לי בעבודת ה'?

ראשית, אשריך שאלו השאלות שמעסיקות אותך! אני רוצה לברך אותך ששאלות של דיוק הדרך הנכונה בעבודת ה' תהיינה תמיד נושא מרכזי בסדר היום האישי שלך.

נסה לראות מה מביא לך תועלת ומה מגביר בך את הדבקות האלוקית, הדבקות במצוות, אהבת ה', אהבת התורה ויראת השמיים. הגמרא אומרת "אין אדם לומד תורה אלא ממקום שליבו חפץ", וממילא היא מדריכה אותנו להקשיב: במה באמת ליבנו חפץ? בהקשר של עבודת ה', חפץ הלב קשור קשר הדוק למה שמעורר אותנו, מרומם אותנו לעבודה יותר עשירה, עמוקה ושלמה. ובכל זאת, כיוון שלעיתים אפשר לטעות וגם לרמות את עצמנו, כדאי להתייעץ עם אנשים מנוסים וותיקים בתחום שמכירים אותך.

חב"ד אומרים שרק הם צודקים. ברסלב גם. בתי המדרש של הרב קוק גםאשמח לשמוע את דעת הרב בנידון, תודה

שמעתי בשם הרבי הקודם מויז'ניץ זצ"ל (ה'ישועות משה'), שאמר:

מיהו רבי? מי שהתגלו לו מן השמיים ואמרו לו שדרכו היא דרך האמת.

אבל מיהו רבי גדול? מי שמבין, שגם לרביים האחרים התגלו משמיים ואמרו להם כך. 

איך עלי להתייחס לאנשים שהולכים בדרך עבודת ה' שאני ממש לא מתחברת אליה, ואפילו חושבת שהיא טעות?

שמעתי בשם ה'ישועות משה' מויזניץ שאמר שרבי הוא מי שהתגלה לו מהשמיים שהוא הולך בדרך האמת, אבל רבי גדול הוא מי שמבין שגם לרביים האחרים היה גילוי כזה משמיים…

רבותינו אומרים שבית שמאי ובית הלל לא נמנעו מלהתחתן זה עם זה למרות שהיו ביניהם מחלוקות קשות מאוד, וכך גם בכל הדורות היו מחלוקות, וגם מחלוקות חריפות, ועם זה לא נמנעו מלכבד ולאהוב זה את זה. חז"ל אומרים שאם דומה עליך רבך למלאך ה' צבאות קבל ממנו תורה, ויש שדרשו שהרב נמשל דווקא למלאך מפני שאחת מתכונות המלאכים היא שהם מקבלים זה מזה.

כל זה נכון בתנאי שהדעה השניה אינה פורצת את מסגרת ההלכה ולא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, ובדבר זה צריך לשאול גדולי ישראל. אבל מלבד היוצא דופן הזה, על כל השאר אנו אומרים "אלו ואלו דברי אלוקים חיים, כולם מרועה אחד ניתנו".

ביקשתי מה' סימן באיזו דרך לבחור, ואכן קיבלתי סימן ברור. בסוף נגרמה לי מזה עוגמת נפש רבה וסבל גדול. מה זה אומר, שטעיתי?

רבותיי לימדוני שאין ביד אנשים שכמותנו בדורות הללו לדעת בוודאות מה ה' יתברך מסמן לנו. ובמקום לחפש סימנים מסופקים, ואולי אפילו מדומיינים, די לנו במה שהקב"ה הורה לנו בבהירות בתורתו הקדושה, והדברים מאירים ושמחים עד עצם היום הזה כנתינתם מסיני, ומה לנו לבקש סימנים מפוקפקים?

לכן, א. ייתכן שבכלל היתה טעות בהבנתך, ב. אולי זה בעצמו היה סימן עבורך שלא לסמוך על סימנים… ג. או סימן לכך שעצם בקשת הסימן היא הפיכת הסדר: הרצון שהקב"ה יעשה רצוני, במקום להיות מגוייס לעשות רצונו.

אבל כל זה רק בדרך אפשר, וכאמור מה לך לחפש סימנים מפוקפקים כשיש לך הארה אלוקית, שמאירה את העולם כולו – התורה הקדושה!

האם עבודת ה' צריכה להתבטא בתנועות ידיים ובצעקות, או שעדיף בשתיקה?

על ליבו של אהרן היו שתים עשרה אבנים כנגד שנים עשר השבטים. צבעו של זה אינו כצבעו של זה, וגם דגליהם במדבר היו כל אחד בגוון מיוחד משלו. האר"י הקדוש הוסיף שברקיע יש שנים עשר שערים, ותפילותיו של כל שבט עולות דרך השער המיוחד לו. בפנימיותנו אנחנו נשמה אחת, אבל הגופים והסגנונות מחולקים, והקב"ה שומע תפילת כל פה.

מי שמרגיש יותר קרבת השם בזעקות, אולי זה הצבע של שבטו, בבחינת "שוועתנו קבל ושמע צעקתנו". ויש שדגלם נושא את הכתוב "לא ברעש ה'… ואחר האש קול דממה דקה", והם ימצאו את דרכם לה' דווקא בדרך זו. וצריך כל אחד לזכור שכשם שהוא מכוון לשם שמיים בדרכו, כך חברו מכוון בדרכו. ובכל יום אנו מזכירים את המלאכים, שלמרות שלכל אחד יש אופי אחר, הם נותנים באהבה רשות זה לזה להקדיש ליוצרם בנחת רוח.

מעלתו של מי גדולה יותר זה שחי באמונה ובבטחון בה' אך לא עוסק כל כך בתורה ומצוות, או זה שלומד הרבה תורה אך עם הרבה פחות בטחון?

הניסיון להעמיד ערכים באופן שלא יבואו אחד על חשבון השני עלול להיות הטעיה כבדה, מפני שאנו עלולים להסיק מכך שאם נתגבר בתורה נפסיד את הבטחון ואם נתגבר בבטחון נפסיד את התורה. האמת הפשוטה היא שככל שמתגברים בתורה מתגבר הבטחון, וככל שמתגברים בבטחון מתמסרים יותר ללימוד תורה. וממילא סרה השאלה מאליה ואיננה.

ועם זאת, נכון שיש לעתים גם התנגשות. יש מעלות לכאן ולכאן, ומי שחפץ ללמוד את המעלות שבכל צד ולא חלילה להקטין את הצד השני, ימצא דברי חפץ מופלאים בכל דברי רבותינו העוסקים בחשיבות וביקר של מידת הבטחון, ודברי אלוקים חיים נשגבים ועליונים בכל דבריהם על מעלת לימוד התורה.

נתקלתי בספרי מוסר בגישה שלילית מאוד לכל דבר גשמי ובטענה שהגשמיות מנוגדת לעבודת השם. האם זו האמת?

אני נבוך מאוד מהשאלה. איך הגעתי למצב כזה שמישהו יפנה לאדם קטן כמוני וישאל על ספרי המוסר שנכתבו על ידי ענקי עולם צדיקים וקדושי עליון, שיודעים את האמת לאין ערוך מכל מה שזכיתי לטעום טיפה מטעמה של תורה, ומה לזבוב קצוץ כנפיים אצל הנשרים בשמיים?

וכנראה שהכוונה הייתה להבין האם רבותינו כולם הדריכו בדרך הזו או שיש גם דרכים נוספות בעבודת השם. ובוודאי שכל מה שנאמר בספרי המוסר הוא אמת עליונה ונשגבה, אך האמת האלוקית השלמה כוללת גם דרכים אחרות מלאות אור ושמחה, שתלמידי הבעל שם טוב הדריכו ללכת בהן, אם כי בוודאי גם הם לימדו על הסכנה שיש בעולם חומרי מנותק מדבקות בה'.

ויתר על כן, בדורנו זכינו לשוב לארץ ישראל שהגשמיות שבה מלאת קודש, ועתה שהמלך מכבדנו משולחנו ראוי לטעום מלא חופניים ולהיות שותף לסעודה. זוהי תורת ארץ ישראל שאינה סותרת את דברי רבותינו בעלי המוסר, אלא משלימה אותם לתמונה רחבה שגוונים שונים מאירים ומסבירים אותה.

איך בוחרים דרך בעבודת ה' מבלי שיהיה בזה נטישת מסורת אבות?

מסורת אבות היא אכן עניין יקר ביותר בעבודת ה', ורבותינו נתנו לו משקל רב גם בהלכה וגם בקישור הפנימי. יחד עם זאת, אין זו המעלה היחידה, והעניינים המתאימים לאופיו של אדם הם גם חשובים ויקרים, ולעתים אף מכריעים את הכף.

כך מצינו שאף על פי שמידתו של אברהם היתה חסד, יצחק נשלח משמיים כדי להביא לידי ביטוי את מידת הדין, ואם הוא היה הולך רק בדרך אביו היה בכך חסרון גדול. גם יעקב אינו ממשיך את יצחק, ופעמים רבות שהבן אינו דומה באופיו לאביו, וממילא צריך לסלול לעצמו דרך אחרת בעבודת ה'.

וכך דרשו את הכתוב "כי האדם עץ השדה" – כמו שלכל עץ יש שורשים משלו בקרקע ואינו סמוך על עץ אחר, כך לכל אדם יש שורש ואות משלו בתורה. בהלכה מובאים דיונים רבים בשאלות כאלה והפרטים צריכים לימוד בהרחבה, אבל התכונה האישית היא בעלת משקל רב על בסיס היניקה של כל בן מאביו.

אני אשכנזי אבל מתחבר יותר לספרדים יש כאן בעיה?

אין כאן בעיה. אדרבה, האהבה שאוהב אדם מישראל את כל הגוונים ואת כל הקהילות היא שבח גדול. יש מעלה מיוחדת בכך שאדם מצליח לצאת מהגדרים המוגדרים של עדתו וקהילתו ולראות את הטוב שבכל קהילות ישראל, באופן עמוק כל כך, עד שנפשו יוצאת להידבק במעלתם.

אחינו הספרדים מביאים איתם מעלות מופלאות של אחדות בריאה בין שמים לארץ ורוחב לב גדול, בקיאות מסודרת ומקיפה בכל חדרי התורה, חמימות, פשטות חיים וכן קירבה וחיבה כנים וגלויים בין גדולים וקטנים, בין צדיקים ופשוטי העם – וכמובן שהם זכו לעוד מעלות רבות שלא מנינו כאן.

הרבנים שלי לא מרוצים מכך שאני לומד חסידות, אבל אני מרגיש שזה מאוד מחזק אותימה לעשות?

 החסידות שהתגלתה על ידי ענקי עולם, הבעל שם טוב ותלמידיו הקדושים, אינה זקוקה להסכמות ולא להכשרים ממאן־דהו. גם המחלוקת שעוררה התנגדות עזה לתורת החסידות כבר פסקה כמעט לגמרי. ועל כן, לימוד החסידות היום הוא בסיס שכולם שותפים אליו במידה זו או אחרת, וכשם שכל רבותינו מכל גווני הקשת הם בוודאי חלק מהגדלת התורה והאדרתה, כך בצורה עמוקה ונפלאה כל תורת החסידות היא חלק מהעושר האלוקי של הגדלת התורה.

יחד עם זאת, להדרכת הרבנים, כל אחד ואחד לפי עניינו המתאים לו, יש משקל. כשאדם בוחר ברב מסוים, הוא מקיים בכך את הדרכת רבותינו "עשה לך רב" וכולל גם את ההדרכות מה נכון ללמוד ובאיזה שלב. באופן כללי תורת החסידות היא בוודאי אור מופלא, ואשרי מי שזוכה לינוק ממנו, אבל כיוון שאיני מכיר את השואל בכלל אין לי יכולת לעסוק בשאלה הפרטית.

אני לומד בישיבה ארץ־ישראלית, ומאוד אוהב ללמוד חסידות. לאחרונה אבי אמר לי שעלי ללמוד רק גמרא ואפילו לא מסילת ישרים. אני מבין אותו אבל מה אעשה ונפשי חפצה בחסידות?

כבר נפסק שבעניין זה אין מצוות כיבוד אב ואם, אלא הבן לומד במקום שליבו חפץ. ויחד עם זאת, צריך לנהוג באביו בכבוד הראוי ולא לחדד את המחלוקת אלא לדבר בכבוד רב ואדרבה, דווקא בשעה שיכולה להפר את היראה והכבוד צריך להיזהר בהם ביותר. לכן עליך לעשות הכל מתוך פנים מאירות ומסבירות, בנחת רוח ולא מתוך ניסיון לנצח. בנוסף, אם אביך תלמיד חכם, צריך גם להקשיב היטב לדעותיו ולשקול אותן במלוא הרצינות, לשוחח על כך עם רבותיך כדי לוודא שלא נעלם מעיניך משהו. אם אחרי התייעצות יתברר לך שזו הדרך המתאימה לך, אל תירא ואל תחת והידבק בתורה כפי אישיותך ולפי האות שלך בתורה.

אני בן 28, וכבר כמה שנים מחפש מסלול להתפתח בעבודת ה' ולא מוצא. הכל נראה לי מוכר מדי או לא רלוונטי. מה לעשות?

מתוך שאלתך ניכר שיש לך צורך גדול בהתחדשות. אל המוכר אתה מנוכר ובאופן סמוי אתה מניח שתחושת ההתחדשות היא תנאי לעבודת ה'.

ראשית, יש לדעת שהנפש בנויה מגלים של 'רצוא ושוב'. ישנן תקופות של צמיחה, התפתחות והתחדשות, ויש תקופות של תרדמה והשתהות. כלל נקוט בידינו, ש"ויהי ערב" קודם ל"ויהי בוקר". השינה בלילה היא עיבוד פנימי של כוחות שעתידים לצאת ולפרוח לאחר זמן. ההתמסרות להידבק ברכות ובעדינות בתורה ובמצוותיה, ועל ידם בנותן התורה, גם בשעות של 'שוב', היא המצע שבבוא היום יוציא פירות מתוקים. יתר על כן, ההתמסרות הזו היא השורש הפנימי שבסופו של דבר הכל חי ממנו.

יחד עם זאת, בחירה של דבר פשוט ויומיומי, כגון הנחת תפילין, ברכה או פסוק מהתפילה, והשקעה מרובה בלימודו והעמקה בו, יכולים לרענן את כל עבודת ה'. ועוד עצה: מפגש עם צדיקים עובדי ה' בחיוניות, יכול לעורר את החיוניות שנרדמה אצלנו. 

האם כדי לעבוד את ה' צריך להשתייך לקבוצה מסוימת (ברסלב, ממלכתיים, נוער גבעות ועוד) או שיש כזה דבר להישאר יהודי פשוט וניטרלי?  

ודאי שצריך להשתייך לקבוצה! לקבוצת הנשמות שקיבלו תורה מסיני. החלוקה המפרידה בתוך העולם היהודי היא בלתי מוצדקת, מפני שהקדוש ברוך הוא ברא אנשי מעלה עליונים לצד יהודים טובים ופשוטים וכן גוונים מרובים – "שבעים פנים". ההידבקות בדרכם של בני עליה מגדלת את האדם ומקשרת אותו במידה מסוימת לדמותו של אותו צדיק שבו הוא דבק. לכן התורה ציוותה להידבק בתלמידי חכמים, והפליגה כל כך בעניין זה עד שהשוותה את היראה מהם ליראה מפני ה' יתברך בעצמו.

אולם, כמו כל מעלה, גם כאן ישנה סכנה, שההידבקות בצדיק תגרום למעט בערכם של צדיקים אחרים. ולכן יחד עם הוראת "עשה לך רב", אמרו חז"ל ש"אלו ואלו דברי אלוקים חיים", ו"כולם מרועה אחד ניתנו".

מה ההבדל בין תורת המוסר לתורת החסידות?

נפתח במכנה המשותף: אלו ואלו דברי אלוקים חיים שנמסרו לנו על ידי גדולי רבותינו. יחד עם זאת, יש גם דרכים שונות לעבודת ה'.

בהכללה גסה יש מקום לומר שההבדל הוא בין "סור מרע" ל"עשה טוב": תנועת המוסר כשמה כן היא, מיישרת את האדם, אולם באופן שיש בו גם מן הייסורים. תורת החסידות כשמה כן היא, תורת חסד ואהבה על לשונה. וכך היה מבאר בעל חידושי הרי"ם את הפסוק "סור מרע" – אל תעסוק ברע, אלא "עשה טוב" – תן את נפשך ואת לבך אל הטוב, ועסוק בו.

אם תתבונן, תראה שגם החסידות מייסרת את האדם ותובעת ממנו תביעות, וגם תורת המוסר מוארת באור של אהבת ה'. 

אשרי המידבק בהם ובמעלותיהם!

האם יש עניין ללכת עם קמיע?

 רוב חכמי וקהילות ישראל לא נהגו במנהג זה. הם נאחזו בה' יתברך בפשיטות ובתמימות, התפללו אליו, פנו אליו ישירות בעת צרתם כפי שאנו מצווים על פי התורה – שכשאנו בצרה אנו פונים אליו יתברך. גם כשאין אנו בצרה אנו בוטחים בו כגמול עלי אימו. מה תינוק אינו יודע דאגה וחש שלם בביטחון שלו באימו, כך אנו בוטחים בו יתברך בשלמות.

אמנם היו קהילות מועטות שכן נהגו בזה, ואנו מכבדים מי שזו דרך אבותיו ורבותיו. אבל בכל אופן הדרך הסלולה היא מה שאמרה לנו התורה "תמים תהיה עם ה' אלוקיך". כדאי לעיין בספר בשם זה מאת הרה"ג ר' יעקב הלל עם הסכמה רבה של גדולי הדור, בו מבואר עד כמה הליכה אחר ה' בתמימות היא הדרך העיקרית והנכונה בתורה.

האם כדאי ללכת עם כיפה גדולה או קטנה? צבעונית או שחורה? סרוגה או קטיפה? ומה זה בכלל משנה?

 מצד אחד, אין לייחד לשאלה חשיבות רבה מדי, ומאידך אין להתעלם מכך שהיא מגלה תכנים מתוך האישיות שלנו כלפי פנים וכלפי חוץ.

 סגנון הכיפה, כמו סגנון הלבוש, בעיקרו אינו הלכתי ואף אין בו חשיבות מצד עצמו, אבל בדרך כלל – גם אם לא תמיד – הוא מביע ומעיד על שייכות חברתית מסוימת. כשאדם בוחר סגנון לבוש וכיפה, הוא צריך לשקול מה הוא רוצה להביע בכך ולאיזו חברה הוא רוצה להשתייך, וכמי הוא מופיע בפני מעגלים קרובים ורחוקים אליו.

השאלה שצריכה לעמוד מאחורי כל אלו היא איך אני דבק בה' ומקדיש את חיי לעשות לו נחת רוח הן בהלכות קצובות והן בסגנון חיי.

יש יתרון לפתיחות לעולם ויש גם יתרון לסגירות. מה עדיף?

הרמב"ם בחיבור "שמונה פרקים" מלמד שהתורה מדריכה אותנו לשביל הזהב, דרך האמצע. היא אינה מעוניינת בוותרנות ולא בקמצנות, אלא בנדיבות לב. לא בפרישות ולא בנהנתנות, אלא בבריאות מתונה.

וכך גם כאן: דרכה של תורה שהיא ערה לעולם וקשורה אליו, היא עוסקת בבניינו ובשכלולו, בוודאי ובוודאי בארץ ישראל. ויחד עם זאת היא מצביעה בבהירות על הסכנות שבו ועל הכישלונות החריפים שעלולים לצמוח משקיעה יתרה בו.

בנוסף, לא כל האנשים זהים בעניין זה. יש כאלו שפתיחות מבלבלת אותם מאוד והם צריכים להישמר יותר, ויש כאלה שהסגירות חונקת אותם והם זקוקים למרחבים. אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את ליבו לשמיים.

מה עושים במקרה שה"מוסר" נוגד את ההלכה?

השאלה עלולה להטעות ולצייר עולם מדומיין של הלכה שאינה מתעניינת בטוב וביושר, אלא רק בחוקים יבשים ושרירותיים, ואילו היושר לא קשור אל התורה. האמת, כמובן, רחוקה מאוד־מאוד מהציור הכפרני הזה.

וכי מה עושים אם מוסר סותר מוסר, ואם הלכה סותרת הלכה? שוקלים איזה ערך קודם ועליון יותר, כמו למשל פיקוח נפש שדוחה שבת.

ההלכה היא הטוב האלוקי העליון, ובדרך כלל היא המכריעה, ובצדק, כל טוב אחר. אך ההלכה לוקחת בחשבון גם מצב של 'שעת דחק' ו'צורך גדול'. חכמי ישראל אמונים על כל השאלות הללו, בין שמדובר בסדרי עדיפויות בהלכה ובין במוסר, ובוודאי כשמדובר במחלוקת בין הלכה אלוקית לבין מוסר אנושי המוגבל לגדרי עולם הזה.

איזו דרך בעבודת השם צריכים לאמץ חוזרים בתשובה בדורנו?

איזו מידת חולצה מתאימה לחוזרים בתשובה בימינו? התשובה היא כמובן: תלוי למי, תלוי באיזה שלב. כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות, ובכל זאת יש כמה קווים כלליים:

אנחנו נמצאים בדור שהאהבה בו מרובה על היראה, ובוודאי אצל בעלי תשובה אשר חשים שהם צריכים לכלוא את נפשם והדבר מכביד עליהם עד מאוד. לכן חשוב לפתח סבלנות לקשיים שהם פוגשים בדרכם, שמעמידה אותם במקום שאפילו צדיקים גמורים אינם עומדים בו.

חשוב שישננו שוב ושוב את הזכות והמעלה הגדולה של התמסרות לעבודת ה' מתוך כל הטלטלות, ויאמצו דרך של שמחה על הצעדים שנעשו לצד סבלנות לכל קושי שעדיין פוגשים בדרך.

האם מצווה להשתגע?

מצינו אצל דוד המלך עליו השלום שפיזז ורקד לפני ארון ה' עד שמיכל לגלגה עליו שהוא התנהג כ"אחד הריקים". הרמב"ם כתב בהלכות תשובה שהאהבה לה' צריכה להיות "גדולה יתירה עזה מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה". וידועים דבריו של אור החיים הקדוש, "אם היו בני אדם מרגישים במתיקות ועריבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה".

בכל העניינים הללו, הדבקות בקדושה היא שפורצת את הגבולות, וה'השתגעות' אינה עניין בפני עצמו. התורה מצווה עלינו לשמוח במועדים ביין, ובפורים אף מחויבים להתבסם ולהיעזר בסיוע החיצוני הזה כדי לאפשר לקדושה שבקרבנו להתפשט ולפרוץ מעל הגבולות הרגילים. והחכם שעיניו בראשו דואג שהתפרצות הכוחות תשרת את הקדושה, ולא חלילה להפך.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

רוצים לשאול את הרב יהושוע שפירא שאלה?

כתבו לנו כאן

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן