מה מיוחד באלול?

חודש אלול הוא חודש הרחמים והסליחות, ושורשו באותם ארבעים יום בהם היה משה רבנו על ההר לקבל את הלוחות השניים. על ימים אלה אומר הכתוב "כימים הראשונים", ודרשו חז"ל – מה ראשונים ברצון, אף אחרונים ברצון. כלומר, שלאחר שהקדוש ברוך הוא הורה למשה לכתוב את הלוחות השניים הוא התרצה, והאהבה חזרה למקומה.

בימים הללו יש שעת רצון מיוחדת, דרגתם של בעלי תשובה שאפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד במחיצתם. זהו הזמן בו נשמות ישראל מתעוררות לשוב מכל עוונותיהן אל אביהן שבשמיים, ומקיימות בעצמן את הפסוק "אני לדודי". ומתוך כך הן זוכות לאור הגדול של "דודי לי".

אני אמא לתינוקת צעירה וכמובן מטפלת בה כל היום. המחשבה על אלול ותשרי, שתמיד רוממה אותי, מתחלפת עם ההרגשה שאני בכלל לא עובדת את ה'. ככה זה ייראה מעכשיו?

כשמגיע חודש אלול ותשרי אנחנו יכולים להישאב לאווירה הנפלאה והמרוממת מפני המעלה של עצם ההרגשה, ואנחנו יכולים לעשות כן מפני שרצוננו לעשות את רצונו יתברך. עכשיו הגעת למבחן:

רצונו יתברך כעת הוא שתגדלי את בתך, ובעזרת השם בהמשך גם בנים ובנות נוספים, באהבה ובשמחה, ותרעיפי עליהם את עומקי הבית היהודי, שדווקא מתוכו הולכת וזורחת כל עבודת השם כי הוא השורש לכל. כמאמר הכתוב, "ואל תיטוש תורת אימך", וכי איזו תורה יש לאם? תורת השמחה של הבית היהודי, שמגדלת בנים ובנות לעבודתו יתברך.

אם עבודת השם את רוצה, הרי היא מונחת לפנייך. ודרך אגב, החלטה כזו ליוותה רבות רבות מאימותנו באווירה נפלאה ומרוממת…

למה צריך סליחות?

ארבעים הימים שבין ראש חודש אלול ליום הכיפורים הם הפעם השלישית בה עלה משה להר סיני. בפעם הראשונה עלה משה לקבל את התורה אך ישראל עשו את עגל הזהב והוא נאלץ לרדת ולשבור את הלוחות.

בפעם השניה עלה לכפר על החטא הנורא, ובפעם השלישית עלה לקבל לוחות שניים – וכמו שאמרו רבותינו, "מה ראשונים ברצון, אף אחרונים ברצון", כלומר שזכינו לתשובה כזו שמרימה אותנו לשמחה של הימים שלפני החטא.

 כיוון שאלו ימי קרבה מיוחדים, אנחנו מנצלים אותם לשוב ולהתקרב אל ה', והסליחות הן הדרך שלנו להסיר את כל המחיצות שמפסיקות בינינו לבינו – אלו החטאים, הפשעים והעוונות. אנו זוכים בימים אלה להיות שוב בעלי תשובה שאהובים ורצויים לפניו יתברך.

על מה צריך לכוון בסליחות?

עיקרן של הסליחות הוא י"ג מידות הרחמים. בהקדמה שאנו אומרים לפניהן, אנו מזכירים שהמלך יושב על כיסא רחמים, מוחל עוונות ומרבה בכך לפושעים ולחוטאים.

חז"ל דרשו את הפסוק "דרשו ה' בהימצאו, קראהו בהיותו קרוב" על עשרת ימי תשובה.

דווקא מפני שהוא קרוב אנו קוראים אליו, ולא להיפך.

כך גם בסליחות: עלינו להתבונן בכך שעיקרן אינו תחינה של אדם שמסופק האם תענה בקשתו או לא, אלא ניצול הזדמנות של גילוי רחמיו הרבים של ה' יתברך.

עיקר הכוונה היא העמידה לפני מלך מלא רחמים, אבינו אב הרחמן, שמפני שהוא חנון ומרבה לסלוח בכל עת, וביותר בימים אלו, אנו קוראים לו ודורשים אותו, ובטוחים בטובו ובסליחתו.

אני רואה אנשים שרים ורוקדים בסליחות. מה זה צריך להיות?!

וכי מי שמנקה את ארובת ארמון המלך איננו שמח?! לטהר ליבותיהם של ישראל שיזכו להיות בנים אהובים וחביבים לאביהם, אין לך דבר משמח מזה. וכן הבשורה שהקדוש ברוך הוא "נושא עוון ופשע וחטאה", והוא כרת עמנו ברית שכשנאמר לפניו כסדר הזה הוא מוחל לנו – איזו זכות גדולה ומרנינה יותר מזו?

וכבר אמרו רבותינו שאנו למדים על עשרת ימי תשובה מן הפסוק "דרשו ה' בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב". לא אמר הפסוק "דרשו ה' ואז יימצא לכם", אלא קראוהו כשהוא כבר קרב. לא מפני שאנו מבקשים סליחה הקדוש ברוך הוא סולח, אלא מפני שבשעה זו שבה הקדוש ברוך הוא סולח, מצוי וקרוב לנו ביותר – מפני זה אנחנו מבקשים סליחה. ועל הימצאותו קרוב ודאי יש לשמוח.

אם הכל נקבע בתחילת השנה, למה בכלל צריך להתאמץ לאורך השנה?

 כשאנו מתבוננים על האדם, אנו יודעים שהרבה מאוד נקבע ברגע לידתו, ואף קודם לכך נקבע באיזה גיל פחות או יותר יצמחו שיניו וזקנו, מתי יעבור תהליכי התבגרות ומתי יזדקן, וכיוצא בזה. האם הידיעה של הקווים הכללים של חיי האדם מרוקנת את העושר של הבחירה, היצירה והגילוי הייחודי של כל אישיות? כלל וכלל לא.

בראש השנה נקבעים הקווים הכוללים של השנה הבאה. כשם שאין אדם יכול להיות בוגר לפני היותו נער, כך גם הקווים הכלליים שנקבעים בראש השנה מעצבים את דמותה של השנה והתהליכים שיעברו בה, אבל הם בשום פנים לא מרוקנים את כל עושר היצירה, הבחירה והערך של כל רגע בשנה שתבוא עלינו לטובה.

חגי תשרי הגיעו ואני מוצא את עצמי בלי רצון. מה רע ברק להתפרנס ולהיות אבא, לאן אני אמור להתעלות עוד?

להתפרנס ולהיות אבא הם דברים נפלאים, ובוודאי יש בהם מעלה גדולה ושמחת חיים יקרה. אלא שהם לא יוצאים מכלל "דרך ארץ" שקדמה לתורה. אפילו בעלי חיים שייכים במידה מסוימת להגדרות הללו, ובוודאי האנושות כולה.

אבל אנחנו, ישראל, זוכים למעלה עליונה שאיננה רק מרכיב בפרוזדור, אלא אור מהטרקלין העליון. והוא מתנשא מעבר לכל גדרי העולם הזה, וטוב אלוקי נשגב מאיר בו – התורה הקדושה. לעומתה, החיים בעולם הזה הם טפלים וחלולים.

הנשמה שלנו מבקשת את הדבקות האלוקית, והיא מוצאת אותה רק על ידי מצוות התורה. הן מופיעות כל השנה, אך מתפרצות בעוצמה מיוחדת בימי תשרי, שעליהם אומר הכתוב "דרשו ה' בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב". אלה הימים שבהם הקדוש ברוך הוא קרוב אלינו, ואנחנו מתרפקים על קרבתו באהבה, בטהרה ובשמחה. ומי שטעם יין הונגרי, אותו כבר לא ירמו…

מה הנקודה המרכזית של הימים [1] האלה – אהבה או יראה?

זה כמו לשאול מי יקר יותר – אבא או אמא? אהבה ויראה נמשלו בדברי רבותינו לשתי כנפיים שעל ידן העוף פורח. ציפור אינה מסוגלת להתרומם עם כנף אחת, ולא משנה איזו כנף. ועם כל ההבדלים שבין יראה ואהבה, גם אנחנו לא יכולים להתעלות עם תנועת נפש אחת בלבד.

 הימים הללו הם ימי דין, היראה בולטת, ועל כן הם נקראים "ימים נוראים". אלא שדווקא לכן האהבה הפנימית מתחדדת עוד יותר. וכמו שאמרו חז"ל, שכשאדם הולך לדין הוא מצטער ומתעטף בשחורים, ואילו ישראל מתעטפים לבנים, אוכלים ושותים ושמחים כי יודעים שייצאו מנצחים בדין. ולמעשה, גם היראה שלנו, בפנימיותה, היא רק תגבורת של אהבה, ולכן אנו מקדימים 'אבינו' ל'מלכנו' בתפילות הימים הללו.

יש הגדרה תמציתית לעבודת ראש השנה?

מצוות היום היא להמליך את ה' יתברך על ידי תקיעה בשופר. כמו שאומר הכתוב: "יום תרועה יהיה לכם", ולמרות שיש דרשות רבות ומגוונות ושפע של רעיונות שנכתבו על המצווה, הדרך היסודית ביותר היא שיש כאן תרועה שעניינה הכתרה והמלכה. המלכת ה' יתברך היא על ידי השופר, והרחבתה היא על ידי אמירת ברכות התפילה, מלכויות, זכרונות ושופרות.

העמדה הבסיסית המובעת כאן היא שכמו שבמלכות בשר ודם, כשמתקבץ המון עם והם מריעים ומכריזים לפני עצמם ובפני העולם כולו "יחי המלך", כך כשישראל מתקבצים בבתי כנסיות ותוקעים ומריעים, הם מכריזים בפני עצמם ובפני העולם כולו על מלכותו של מלך מלכי המלכים. ובכל שנה, כשמתחדשת הבריאה ביום ראש השנה, מלכותו מתפשטת על כל העולם כולו ועל כל יצור וכל פעול.

על מה צריך להתפלל בראש השנה?

התורה מציינת את אופיו של ראש השנה במילים "יום תרועה", ופשט הדברים הוא שהתרועה באה כדי להמליך את ה' יתברך בעולמו. זהו יום של חידוש העולם, הבריאה כולה שבה להתגלות ממקורה האלוקי. ולכן מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, והדין של כל העולם מוכרע, מפני שזהו היום שבו הבריאה מתחדשת והמלכות האלוקית של ה' יתברך על העולם מתגלה שוב מחדש .

הברכה הראשונה שתיקנו חז"ל לראש השנה היא ברכת 'מלכויות', ומתוך כך שהקדוש ברוך הוא בא למלוך שוב על העולם, כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון. לכן אנו מתפללים שזכרוננו, זכרון האומה הישראלית, שטובת כל העולם תלויה בה, יעלה לפניו לטובה ויזכור לנו את ברית אבות, ויביא גאולה לבני בניהם. והברכה השלישית עוסקת במצוות היום, בשופר, שעל ידו אנו ממליכים ועל ידו מעלים זכרוננו, וכמו שאמרו חז"ל, "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, אמרו לפני זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה, ובמה? בשופר". [2] 

על מה כדאי לכוון בתפילות ראש השנה?

היכן שאוחזים בתפילה, רצוי לכוון בכל ברכה ובכל פיוט את התוכן שרבותינו הקדושים יצקו בו, כל אחד לפי מעלתו. אך עיקר הכל – לכוון בברכות המיוחדות לראש השנה: מלכויות, זכרונות ושופרות.

אין צורך לחפש טעמים עמוקים מדי, סוף כל סוף, העיקר הוא להמליך את ה' יתברך עלינו ועל העולם כולו, לבקש שיעלה זיכרוננו לפניו לטובה, ולומר את פסוקי השופרות ואת ברכת השופר מתוך כוונה לקיים את מצוות היום – יום תרועה.

מספרים שדרשתו של הרבי מקוצק לפני תקיעת שופר היתה ציטוט הגמרא: "למה תוקעין? רחמנא אמר תקעו!". כלומר: הקדוש ברוך הוא אמר לתקוע בשופר, ואנחנו מכוונים לעשות רצונו יתברך. ומתוך כך מקיימים את כל הטעמים של המצווה.

איך להתפלל בראש השנה: לבקש על השנה החדשה, לחזור בתשובה או להודות לה' שהוא ברא את העולם?

 עיקר העבודה בראש השנה היא המלכת ה' בעולם. ההמלכה אמנם קשורה לבריאת העולם שהזכרת בשאלתך אך לא כהודאה. ההמלכה מבטאת את הרצון והשותפות שלנו במלכות ה' יתברך ועל ידי כן אנו מגבירים את האור האלוקי בבריאה כולה מצד שורש בריאתה.

הברכות המיוחדות לראש השנה פותחות במלכויות, והמלכת ה' היא הקו החורז את מירב הפיוטים של היום הקדוש הזה. מתוך המלכת ה' עלינו אנחנו מבקשים שהמלך יזכרנו לטובה, ומוסיפים את פסוקי הזיכרונות. הכלי של ההמלכה והעלאת זיכרוננו לפניו הוא השופר – וכמו שאמרו חז"ל, "אמרו לפני בראש השנה מלכויות זיכרונות ושופרות. מלכויות, כדי שתמליכוני עליכם, זיכרונות, כדי שיעלה זיכרונכם לפני לטובה, ובמה? בשופר".

אני יודע שמבחינת ההלכה זה מותר, אבל האם תפילות פרטיות בראש השנה מפריעות להמלכת ה'?

לא לכל אחד תהיה נכונה אותה תשובה. ההלכה בונה לנו את היסודות, אבל בנוסף להם יש דרכים שכל אחד צריך לבחור על פי מה שהוא למד מרבותיו, ועל פי מה שהוא מוצא כמתאים לאישיותו ומרומם ומעורר אותו בעבודת ה'. לכן אם הזהירות מלעסוק בבקשות פרטיות מחזקת ומחדדת אצלך את המלכת ה', נכון לנהוג כך, ויש לא מעט מרבותינו שאכן כך עשו. לעומת זאת, אם התחושה שדווקא ההמחשה שמלכותו בכל מתחדדת על ידי המשכת מלכות ה' אל כל הצרכים והעניינים הפרטיים שלך, אז ודאי שמלכות ה' מתפרטת גם בדרך זו. ואחד שהולך בדרך זו ואחד בדרך זו – ובלבד שיכוון לשם שמיים.

על מה כדאי לחשוב בזמן תקיעת שופר?

 תקיעת שופר היא מצווה מיוחדת ונפלאה, שהכוונות בה הן רבות עד בלי די. נדמה שאין עוד מצווה שכיוונו בה כל כך הרבה כוונות כמו בתקיעת שופר, ולכן עלינו לזכור את הכלל הגדול ש"לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין ליבטל ממנה".

 נדמה לי שהכוונה הנפלאה ביותר נמצאת בדרשה בת שלוש מילים של רבי מנחם מנדל מקוצק, שהיה אומר את לשון הגמרא: "רחמנא אמר תקעו!". כלומר, שהקב"ה ציווה ולכן אנו תוקעים בשופר – , כמו שאומר הפסוק "לעשות רצונך אלוקי חפצתי", וזו הכוונה היקרה מכל הכוונות.

רבנו סעדיה גאון סידר עשר כוונות על התקיעות, שמובאות בחלק מהמחזורים – וכדאי לעיין בדבריו. העיקריות שבהן הן כדי שיעלה זיכרון וזכות עקדת יצחק לפניו יתברך, להזכירנו את מתן תורה, והחותמת היא – התפילה לשמוע במהרה את קול שופרו של משיח צדקנו.

השנה לא תקענו בשופר בשבת ראש השנה, לא נטלנו ארבעת המינים ביום הראשון של סוכות. ה' לא רוצה את המצוות שלנו?

אדרבה, דווקא בשנה זו אנו זוכים לשובע שמחות, לכך שמצוות ה' וקירבתו באות אלינו במכפלות. זכינו שהמלכת ה' על כל העולם היתה דווקא בשבת קודש, והיום של "ושמחתם לפני ה' " גם הוא נקבע באותו יום שבו אנו מתדמים להנהגה האלוקית ומצווים לא לעשות כל מלאכה "וביום השביעי שבת וינפש". ולשמוח לפני ה' ביום שבו אנו דומים לו בשביתתו, זוהי זכות עליונה ונשגבה יותר מבשנים רגילות. ואף על פי שיש בה גם מעין "הפסד" של מצוות השופר ומצוות לולב, בכל זאת – וכי אפשר שיצטער אדם שהרוויח במסחרו אלף אלפים מטבעות זהב, בגלל שהפסיד עסקה אחרת שהיתה מכניסה לו מאות מטבעות כסף?

איך אנחנו כל־כך בטוחים שה' יכתבנו לטובה? הרי אנשים חולים ומתים במהלך השנה…

אין הכוונה לסליחה פרטית אלא למעמדו של עם ישראל כולו. עיקר תפילותינו לפני ה' הן על המצב הכללי של העם, שמתוכו נגזרים גם העניינים הפרטיים. אנחנו בטוחים שנצח ישראל לא ישקר ולא ינחם.

ואל יהי הדבר קל בעיניך – לפעמים השאלות הפרטיות מטשטשות את שדה הראיה שלנו, עד שאיננו רואים את העיקר והמשמעותי מכל.

ההשגחה האלוקית עלינו מאז ומעולם, ובפרט בדורנו ששב לארץ בה שורה השכינה "מרשית השנה ועד אחרית שנה", מבטיחה שכל המאורעות שבעולם יובילו אותנו לבסוף לגאולה שלמה, לביאת משיח צדקנו ולבניין בית המקדש.

הביטחון הזה ממלאנו שמחה וחגיגיות, ועל כן אנו לובשים בגדים נאים ומקיימים את מאמר הכתוב "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים כי חדות ה' היא מעוזכם".