היצר לא יפסיק אף פעם. הוא יהיה שם עד הסוף. תמיד אצטרך להילחם, לשמוח ולבכות בגללו. איך אני יכול להצליח להילחם כשאני יודע שזה יימשך לנצח?
זהו אחד התרגילים המבריקים של היצר הרע. כיוון שהוא יודע שב'אחד על אחד' הוא לא תמיד מנצח, אז הוא מגייס את כל גדודיו כנגד כל חייל בודד של צבאות הטוב באדם. היצר הזמני והחולף מגייס את הנצח בכבודו ובעצמו, בשביל להלך עלינו אימים. לא פחות.
מה הוא טוען בעצם? שכל הקשיים שיבואו בהמשך החיים, עומדים כנגד הכוח שלי ברגע זה. האמת היא, שמה שעומד מולי עכשיו זה רק הקושי העכשווי ותו לא. אין כל צורך להילחם היום את מלחמות המחר.
במקום שאצלו יהיה הנצח, ולנו רק את הרגע הזה – בא נהפוך את הדברים: תודיע ליצר הרע שלך שכדאי לו להיכנס ללחץ. הצבא שלך נולד בכל יום מחדש ומעניק לך עוצמות, רעיונות ומחשבות חיוביות. איך משיכה רעה של רגע אחד תוכל לעמוד מול כל אלה? זהירות, עובדים עליך…
היצר הרע כבר הכשיל את אברהם, יצחק ויעקב? אז איזה סיכוי יש לי מולו?
למרבה הפלא, היצר הרע הוא חלק מהתכנית האלוקית ואין אדם שלא חוטא. לא נבראנו באופן שמאפשר לנו לכלות את היצר הרע ולנצחו אחת ולתמיד, אלא באופן שאנחנו נמצאים, ללא הרף, במלחמה. זוהי התכנית האלוקית. על ידי המלחמה והניצחונות המרובים שלנו בדרך, אנחנו נעשים שותפים לטוב האלוקי שמגיע אלינו כשכר.
אילולי הבחירה של האדם, ואילולי המעמסה להצליח שנתונה על כתפיו, ואילולי תוקף המלחמה עד כדי כך שאין מי שיכול לנצחה באופן מוחלט – השכר שהיינו מקבלים היה זר וחיצוני לנו, וממילא היינו מתביישים בקבלתו. על ידי המלחמה אנחנו זוכים לשייכות פנימית לכל אותו שכר אלוקי, ושמחים בו עד בלי די.
למה יש לנו תאוות?
הקב"ה הפליא לעשות כשהוא ברא את העולם, לקשור נשמה בגוף בדמותו של האדם, שהוא נזר כל הבריאה ותכלית כוונתה. קשירת הנשמה בגוף איננה רק מיקום אלא ערבוב עמוק של הנטיות והצרכים והתשוקות של כל צד. הנשמה לפנימיות, והגוף בגלוי ובחיצוניות. ולכן "יצר לב האדם רע מנעוריו", מפני שהמתגלה תחילה הוא הצד הגופני שמבקש, כמו כל בעל חיים, את התאוות הגשמיות וסיפוק מאווייו. ובאמת, אפילו יותר מאשר בעלי החיים, מפני דעתו הרחבה של האדם. שהרי בעלי חיים אוכלים כדי שביעה, ואנחנו סובלים מהשמנת יתר שבאה כתוצאה מאכילת יתר.
וכל עומק העצה הזו, הוא כדי לשים את האדם במקום של בחירה, כדי שיזכה להיות שותף בטוב האלוקי שהקב"ה חפץ בחסדו להשפיע עלינו, ושעומק הזכות ואותו הטוב בא דווקא על ידי שהייתה לנו בחירה חופשית, ומתוכה בחרנו באופן אוטונומי בטוב. או אז, זהו טוב עצמי הנובע מאיתנו, ולא טוב חיצוני שאנחנו מתביישים בו מפני שהוא זר לנו, וניתן לנו רק על ידי הטוב האלוקי שמחוצה לנו.
מה אמור לעשות בחור צעיר שבוערת בו תאווה?
הדבר הראשון הוא לא להתייאש מנפילות! לדעת שכל עמידה בנסיון, וגם עמידה חלקית בנסיון, היא יקרה בעיני ה' וממלאת אותנו בקדושה. הזוהר הקדוש אומר: "לית רעותא טבא דאתאביד", כלומר אין רצון טוב שהולך לאיבוד. אפילו רצון אחד מקרב אותנו אל הקדושה, וקל וחומר הרבה רצונות טובים ותפילות ומאמצים.
בחלק של 'סור מרע' יש להתרחק מכל מה שעלול להפיל אותנו ולהחמיר בסינון אינטרנט כמה שיותר, אך העיקר הוא 'עשה טוב': להוציא את כוחות העשייה שלנו אל הפועל במלואם, ובעיקר ללמוד תורה בתענוג ממקום שליבו חפץ. שהרי התורה היא איילת אהבים ויעלת חן, ועל ידי חכמתה שב ורפא לו.
חשוב גם לזכור שהתאווה היא כוח חיים חיובי שמעמיד את הדורות העתידיים. וכשביקשו חכמים לבטל את תאוות העריות, ראו שאין העולם יכול להתקיים והשיבו אותה חזרה למקומה עם תיקון קל. ולכן, ביסוד הדבר הרי זו מעלה גדולה. אלא שככל מעלה גדולה, היא צריכה הַכְוונה כדי להגיע ליעד המתאים, והמקום הנכון של התאווה הוא בבניין הבית היהודי בקדושה ובטהרה.
האם עדיף להתמודד עם היצר הרע בכל החזיתות או להתמקד בנקודה מסוימת?
לא כל העתים שוות ולא כל האנשים שווים. כשבוחרים נקודה מסוימת שבה מפתחים את עבודת ה', מלבד התוצאה הניכרת לעין, משפיעה העבודה באופן סגולי על כל ענייני עבודת ה', ולכן היא דרך טובה וישרה. ברפלקסולוגיה למשל, ניתן לרפא דרך כף הרגל את כל האיברים, ויש עוד שיטות דומות באיברים אחרים. קל וחומר שבעולם הרוחני, שהוא אחדותי והרמוני יותר, כל חלק משפיע על הכל.
מצד שני, לעתים אדם זקוק לפעילות מגוונת, עשירה, שרואה את כל צדדי הנפש. דווקא על ידי הגיוון, כוחותיו יוצאים אל הפועל ביתר שאת ויתר עז. האדם צריך לבחון את עצמו מה יקדם אותו ויסלול לו דרך טובה יותר בעבודת ה'.
איך נטהרים ממחשבות אסורות?
בטבריה קבור צדיק גדול בשם רבי מנחם מנדל מוויטבסק, בעל 'פרי הארץ', שהיה רבו וחברו של בעל התניא (ויום הפטירה שלו חל בשבוע הבא, א' אייר). באחת מאגרותיו הוא כותב שהמחשבות הזרות והטמאות באות לאדם מפני שממעט לשמוח ולהתענג על המצוות, על מילות התורה ומילות התפילה, ועל עשיית רצון ה'. ומפני שהנפש מבקשת תענוג – ובצדק, כי היא נבראה להתענג על ה', על מצוותיו ועל תורתו, ואינה מקבלת מענה במקום הנכון – היא מחפשת להרוות את צמאונה בבורות נשברים.
ואף על פי שיש דרכים לדחות את החושך, כבר לימדונו רבותינו שבדורנו העיקר הוא להוסיף אור. ובעניין זה העיקר הוא להרבות את התענוג, השמחה והמתיקות שאנחנו יונקים מכל דבר שבקדושה. וכן אומר הכתוב "גרסה נפשי לתאווה", שהתאווה האמיתית היא לגרוס וללמוד את התורה הקדושה, מפני שטוב סחרה מכל סחורה ומתוקים דבריה מדבש ונופת צופים.
אני נלחם כל הזמן במחשבות אסורות וזה לא עוזר לי. למה להלחם בכלל?
כל מאמץ, גם קל שבקלים, למען שמו יתברך, הוא יקר בעיני ה' עד בלי די. וכשהמאמץ כרוך במאבק נגד חושך הייאוש, נגד התחושה שבין כה וכה אפסיד, הוא יקר לאין ערוך. אין אור עליון ונשגב מהאור שבא מתוך החושך.
אנחנו צריכים לזהות את התעלולים שמפעיל כלפינו היצר הרע ולעבוד בדיוק באותה צורה. כשאתה מנצח אותו והיצר מחדיר לך למוח: "כן, נכון שהפעם הצלחת, אבל כל כך הרבה פעמים נכשלת!", עליך לשמור את המשפט הזה ולהפוך אותו לעומתו. כשאתה נופל תכריז בקולי קולות: "כן, נכון שהפעם נפלתי, אבל כל כך הרבה פעמים הצלחתי!".
כל ניצחון הוא בעל משקל לאין ערוך מן הנפילה. אתה בכלל לא אבוד, אל תיכנע לו!
למה באים לי הרהורים דווקא כשאני לומד תורה?
בספר התניא מבואר שהאדם כולל שתי נפשות בקרבו: נפש אלוקית ונפש בהמית, וביניהן מתחולל מאבק מי תנהיג את האישיות. כדרכו של מאבק, כשצד אחד מתחזק ומתגבר הצד השני מתגבר כנגדו. ולכן בזמן לימוד התורה, כשהנפש האלוקית מתגברת, הנפש הבהמית מאוימת מכך ומתגברת כנגדה כדי למנוע מהטוב האלוקי להופיע באישיות. והיא פועלת בכל הכלים העומדים לרשותה כדי לבלבל אותנו ולמנוע מאיתנו דבקות אלוקית.
התיקון לזה הוא שילמד אדם תורה במקום שליבו חפץ, שכן הנסיון מורה שכשאנו מלאים עניין בסוגייה, ההרהורים פחות מטרידים אותנו. ויש גם מקום להסביר שאז אנחנו משתפים את יצר הרע בלימוד התורה ומקיימים "בכל לבבך" – בשני יצריך, מפני שיש לנו הנאה בלימוד. ומלבד שעל ידי כך אנחנו מקיימים את המצווה בהידור גדול יותר, אנחנו גם זוכים להינצל יותר מהיצר הרע שמנסה להסיט את מחשבותינו מן הלימוד.
אני קם אחרי זמן קריאת שמע ומאוד מתוסכל מזה. אני מניח תפילין ומתפלל בלי חשק. תכל'ס באמת קשה לי. היצר הרע מכניע אותי תמיד.
אם זכית להניח תפילין – עליך לשמוח! גם אם יש לך פגמים וחולשות, עבירה אינה מכבה מצווה, ומידה טובה מרובה ממידת פורענות. אדרבה, השמחה במצווה תסייע בידך, בעזרת ה' לתקן את הפגמים, כמו שאמרו רבותינו: מצווה גוררת מצווה.
מעבר לזה, ודאי שנכון להתגבר כארי בשביל לקיים את מצוות קריאת שמע לפני שזמנה עובר. אם ניסית כבר שעון מעורר וחבר שיטלטל אותך כהוגן ושישפוך עליך נטלה מלאה במים, אז ברצוני להוסיף כיוון חשיבה חדש: לא רק ללחום מלחמת מגן אלא גם מלחמת תנופה והתקפה. לקום לפני הזמן, ללמוד לפני התפילה ולהתפלל בחיות גדולה.
כמובן שצריך ללכת לישון בזמן שכוחותיך יאפשרו לך להפוך את הקערה על פיה. על זה אמר הרבי מקוצק: מי שהולך לישון כמו כלב, שלא יצפה לקום כמו ארי…
איך מתגברים על יצר הקניות?
יש עצות חיצוניות ועצות פנימיות. החיצוניות – להגביל את היכולת של שימוש בלתי מבוקר בכספים על ידי חשיבה מתונה מראש שבה מחליטים כמה מוציאים בכל חודש ועל איזה נושאים, והגבלה טכנית של האפשרות לפרוץ את המסגרת. ככל שיש בעיה יותר חמורה כך ההגבלה צריכה להיות יותר נוקשה ולעיתים גם דרך עזרה מאחרים.
באופן פנימי, השמח בחלקו היא מידה גדולה מאוד, ובוודאי רוב המוצרים שקונים היום אינם באמת נצרכים, שהרי בכל הדורות חיו בששון ובשמחה גם בלעדיהם, אלא שחברת השפע מבלבלת את דעתנו וגורמת לנו לחפוץ דברים שהאושר והשמחה אינם תלויים בהם כלל. ככל שאדם ילמד עד כמה אושרו טמון דווקא בו, ויחד עם זה הוא ירכוש כפי יכולותיו וצרכיו האמיתיים, כך הוא יחוש אושר יותר גדול.
