בס"ד

מה בעצם מחייב אותי לשמור תורה ומצוות?

 כפי שמתגלה מלך לנתיניו, כך התגלה אלינו בהר סיני מלכו של עולם. וכדרכו של מלך, קבע שכר טוב לעושי מצוותיו ואת ההיפך לאלה שאינם עושים.

 אלא שמלך בשר ודם הוא דמות חיצונית, שאינו יכול לקחת בחשבון את טובת כל הנתינים בשעת עבודתם, והוא מונע גם מטובתו וצרכיו שלו. מה שאין כן מלכו של עולם, שלא חסר לו דבר וכל מצוותיו הן הטוב הפנימי ביותר שלנו. רמ"ח מצוות עשה שנתן לנו הן ההוצאה לפועל של רמ"ח איברינו בצורתם הנשמתית, ושס"ה מצוות לא תעשה מאירות את שס"ה גידינו.

 המחייב האמיתי לשמור תורה ומצוות זו עצמיותנו, מפני שהתורה והמצוות הן חיינו ממש ובלעדיהן אין לנו דבר. יתר על כן, רמ"ח המצוות שכנגד רמ"ח האיברים, הן גם כביכול רמ"ח איברים שלו יתברך, ועל ידי התורה אנו מגלים שעצמותנו והאור האלוקי חד הוא, וזוכים להידבק בגופו של המלך.

מה הכוונה ש"מצוות צריכות כוונה"?

יש שתי דרגות יסודיות בכוונת המצוות: אחת היא שאני רוצה לעשות את רצון המלך, ולשם כך אני עושה מצווה. כוונה זו מספקת כדי לצאת ידי חובה, לכן מי שהלך בראש השנה לבית הכנסת אבל 'חלם' בכל שעת תקיעת השופר יצא ידי חובה כמי שמילא את רצון ה'.

הכוונה העליונה היא שאדם עסוק בתוכן הפנימי של המצוות עד שהן ממלאות את מחשבותיו ואת לבו, וכל נפשו דבוקה באור האלוקי שבמצווה. זו הכוונה המעולה והמשובחת, שהיא אמנם לא תנאי כדי לצאת ידי חובה אבל היא הנשמה הפנימית של המצווה, ועליה נאמר ש"מצווה ללא כוונה – כגוף ללא נשמה".

מהי כוונה במצוות?

חלק גדול מהמצוות עוסק בעולם העשייה. המבחן המעשי הוא המכריע אם קיימנו את המצווה ויצאנו ידי חובה או לא, אלא שהעולם המעשי הוא כגוף שיש לו נשמה – והנשמה היא הכוונה.

למשל, אם אדם שומע שופר ונפשו לא זעה, הוא אמנם יצא ידי חובת המצווה, אך כגוף ללא נשמה. כולנו יודעים עד כמה שמיעת קול שופר מהפכת אותנו לטובה. כשאדם שומע שופר ומכוון ליבו להתקרב לאביו שבשמיים, לשפר מעשיו, לשוב בתשובה ולשמוע את קול שופרו של משיח – פעולת השופר חודרת לכל אישיותו.

לא כל מצווה היא נדירה ומעוררת כמצוות השופר, אך האמת היא שבכל מצווה, לפי עניינה, ישנה כוונה – מחשבות, רעיונות והתכווננות של האישיות להידבק בה' על ידי הצביון המיוחד של המצווה שלפנינו.

האם יש ערך לכך שיהודים מקיימים  מצוות בלי אמונה? למשל חילונים אתאיסטים שמקיימים ברית מילה או סוגרים את העסק בשבת?

וכי תעלה על דעתך שאדם ייקח את בנו בגיל שמונה ימים, יחבול בו וישנה את מבנה גופו לכל חייו בלי להאמין? בין אם הוא מודע לה ובין אם לא, מפעמת בקרבו אמונה גדולה. המעשה מעיד כאלף עדים על כך, כמאמר הפסוק בתהלים – "כל מצוותיך אמונה".

נכון, היינו שמחים שהאמונה החבויה תתגלה אל פני השטח, תאיר את האישיות ותכוון את המעשים. אך מי שמתבונן בעין פקוחה, אינו יכול להטיל ספק בכך שאומה שסוגרת את פעילותה העסקית בשבת ומלה את בניה כדת וכדין, היא אומה של מאמינים בני מאמינים. בעזרת ה', אמונה זו עוד תתעורר ותאיר את כל אופק החיים לפרט ולכלל.

האם צריך לקיים מצוות בגלל שהקב"ה אמר, או מתוך הזדהות פנימית שזה מה שהכי מתאים לנפש שלי?

הרמב"ם מחלק בעניין זה בין המצוות השמעיות והמצוות השכליות. אפילו על החזיר אמרו רבותינו שלא יאמר אדם "אי אפשי (איני רוצה בכך), אלא אפשי ואפשי, אך מה אעשה והקדוש ברוך הוא אסר על כך".

לעומת זאת, אם אדם נותן צדקה ללא רחמים אמיתיים על מצבו העגום של העני, המצווה פגומה וגם חסרה לו דרך הארץ שקדמה לתורה. במצוות אלו הזדהות האדם היא חלק מהותי של המצווה.

אך למרות ההבדלים, ההזדהות העמוקה עם הקרבה שנולדת בנו על ידי עשיית רצון ה' שייכת לכל המצוות כולן. על כך אנו מבקשים מדי יום: "ודבקנו במצוותיך", שהנפש שלנו תדבק מעומקא דליבא בכל המצוות כולן.

אני שומר תורה ומצוות בגלל שאני נהנה מזה, איך אני מכוון את זה לרצון ה'?

בהקדמה לספרו 'אגלי טל' שואל האדמו"ר מסוכוצ'וב האם כשאדם נהנה בלימודו זה חיסרון או יתרון. תשובתו היא שזה יתרון גדול. ללמוד תורה לשמה פירושה – לשם ישרותה ומתיקותה האלוקית של התורה הקדושה, ואם אתה מוצא בקרבך הנאה מן התורה והמצוות – יש בזה מעלה עליונה.

ובכל זאת, בוודאי שאדם צריך לכוון ליבו לשמיים. בוודאי גם אתה מוצא שעות מבחן ומצבים בהם אתה פחות נהנה ובכל זאת מתמסר בלב ונפש כדי לעשות רצונו יתברך. אז מתגלה שלא בשביל לעשות רצוננו בלבד אנחנו עושים רצונו, אלא מפני שאנחנו רוצים לעשות נחת רוח לפניו יתברך – בין בדברים שאנו נהנים מהם ובין בדברים שלעיתים קשים לנו.

למה לי לשים ציצית?

 הקדוש ברוך הוא מלמד בתורתו את מצוותיו שהן למעלה מדעתנו ואיננו יודעים את עומק הסודות האלוקיים שגנוזים בכל מצווה. אחת אנו יודעים – שהרצון האלוקי הוא יקר וחשוב, ומכריע לטובה יותר מכל מעשי העולם הזה ומכל ענייניו, קטנים כגדולים.

לכן אומרים חז"ל ש"שכר מצווה בהאי עלמא – ליכא", אין שכר למצוות בעולם הזה. גם אם ייתנו לאדם את כל השפע הגשמי ואפילו את כל השפע הרוחני, לא יהיה די בכך בשביל להעריך אפילו מצווה אחת, ואפילו לא כטיפה אחת מים אוקיינוס – "רחבה מצוותך מאוד". השכר על כל מצווה הוא לנצח נצחים ומעל כל גבולות העולם הזה.

 דווקא במצוות ציצית התורה מגלה טעם, והוא "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי". הציצית נועדה לזיכרון ולכך שהאדם ילך עטוף בקישור, בחיבור ובדביקות בה' יתברך. אשרי מי שזוכה למצווה הנפלאה הזו.

מה המטרה של פתיל התכלת בציצית?

 איננו יודעים טעמי מצוות במלואם ובסיבתם המקורית, אבל רבותינו גילו לנו טעמים חלקיים שאפשר להבין בשכל אנושי. ובעניין זה אמרו חז"ל שהתכלת דומה לים, הים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד. כלומר שצבע התכלת יש בו עליה של מדרגה אחר מדרגה: מהעולם הגלוי והחיצוני שלנו אל העולם המכוסה שבים, שכולל את כל הבריות שבתוכו כאחת, בחיים פנימיים שאינם בולטים ונפרדים כביבשה. ולמעלה מזה, הפנימיות מרוממת אותנו אל העולם השמיימי שמעבר לגדרים המוגבלים של המציאות הארצית, ומשם עד לכיסא הכבוד ששייך להנהגה האלוקית של העולם ומבטא את היחס של הבורא אל הנבראים.

על ידי פתיל התכלת שאדם שם בכנפות בגדיו וההתבוננות בו, כמו שאומר הכתוב "וראיתם אותו", הוא מתעלה ומתרומם דרגה אחר דרגה עד דבקות בבורא יתברך שמו.

מדוע צריך להפריד בין בשר לחלב?

אנו מקיימים את המצוות מפני הציווי והאור האלוקי שבהן, שהוא למעלה מדעתנו. ואף על פי כן יש מקום לדרוש כפי ערכנו את הטעמים הגלויים. האבן עזרא מציין שיש שלוש מצוות בתורה שמלמדות אותנו להיות רגישים ביחס שבין הורים לילדים, גם אצל בעלי החיים. האחת היא מצוות שילוח הקן והאיסור לקחת את האם על הבנים, השניה היא האיסור לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, והשלישית היא איסור לבשל גדי בחלב אימו, כלומר לקחת את היונק ואת אימו גם יחד.

לפי פירושו, התורה רוצה להרגיל אותנו להיות בעלי רחמים ורגישות, גם לצערם של בעלי החיים ולא "לטרוף זרוע אף קדקוד", ולא להתנהג בצורה משולחת רסן. בוודאי יש גם טעמים נוספים, אבל נדמה שהטעם הזה מתאים מאוד ללשון הפסוק שמצווה את איסור בשר וחלב בציון הקשר שבין הגדי לבין אמו.

למה התורה רוצה שנמתין בין אכילת בשר וחלב?

 בדרך כלל אנחנו צריכים לבנות בתוכנו קומה של הליכה אחרי ה' בתמימות ובמסירות, מפני שגבהו מחשבותיו ממחשבותינו יותר משגבהו שמיים מארץ, ובקשת הטעם לעולם עסוקה בחלק משני של התורה. ועל זה אמר ר' מנחם מנדל מקוצק, "אינני מאמין באלוקים שאני יכול להבין אותו".

ואף על פי כן ניתנו טעמי מצוות להידרש, ומצאנו שמצוות בשר וחלב היא חלק מהרחמנות הנדרשת מאתנו שלא לזלזל בכאבם של בעלי החיים, ולכן אין לטרוף הכל בגסות. על זה באו ציוויים נוספים כגון "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד", "לא תיקח האם על הבנים" ומכאן גם האיסור של גדי בחלב אמו.

החלב הוא השפע שמחייה את בעלי החיים, הבשר הוא בעלי החיים עצמם, ועלינו להיות רגישים לסבלם ולא לטרוף זרוע אף קודקוד.

על מה צריך לחשוב כשעוברים ליד מזוזה?

פשט התורה מלמד שהקדוש ברוך הוא ציווה עלינו את זיכרון הפרשיות שנמצאות בתפילין ובמזוזות כדי שיהיו הדברים על לבבנו, ולא ימושו ממנו. היציאה והכניסה הם מעבר ממקום למקום, מאטמוספירה לאטמוספירה, מן החוץ אל הבית, מן הסלון אל החדר וכיוצא בזה. התורה מצווה עלינו ללוות כל מעבר כזה בזיכרון של הדבקות האלוקית של "ה' אלוקינו, ה' אחד", באהבה בכל ליבנו וכל נפשנו את ה' ובזיכרון כל מצוותיו. ואף על פי שזו דרגה גבוהה מאוד, שבכל פעם שאדם עובר ממקום למקום הוא מארגן את האישיות שלו מחדש ומוצא את האמונה, האהבה והדבקות במצוות גם באטמוספירה שאליה הוא נכנס, בכל זאת איזה קישור למדרגה הזו יש לכל אחד מאיתנו. ולכן התורה מצווה אותנו לכתוב את אמונתנו ואת גודל אהבתנו לה' יתברך על כל פתח ופתח.

חברה שלי אומרת שברית מילה היא מעשה לא מוסרי. מה לענות לה?

ראשית, אני מופתע מעצם השאלה – יהודים מסרו נפשם על קדושת ברית מילה וכריתת ברית עם ה' יתברך, בכל הדורות, בתנאים קשים מנשוא, תחת גזירות, שאחת מהן הייתה בעת מלכות יוון שחשבה את עצמה לנאורה ומשכילה. היהודים מסרו נפשם על הברית מפני עומק קדושתה.

צריך לדעת ששאלה כזו היא מחלה נוראית וריקבון עמוק של תרבויות זרות ששוטפות אותנו ומקלקלות את היסודות החשובים ביותר של היהדות.

לפני שנותנים טעם בדבר, ההתקוממות הפנימית והצער החודר שמפלח את הלב הם התגובה הטבעית של יהודי לשאלה מעין זו.

האמת היא שאין מעשה מוסרי, עליון ונאצל יותר מכריתת ברית עם ה' יתברך.  הניסיון לראות את הנעשה מנקודת ראות צרה ומצומקת של העולם הזה באמת לא יכול לגעת בעומק האלוקי של כריתת ברית עם מי שאמר והיה העולם. מי שכל חייו מסתכמים באכול ושתה יכול להיטרד משאלה כזאת. לא רק ברית המילה אלא גם העקידה עומדת בתשתית הקשר בינינו לה' יתברך, שהוא מקור החיים כולם והתשוקה אליו עמוקה יותר מכל הסתעפות של החיים.

חבר שלי מתחזק ושאל אותי האם עדיף לשמור במשך כל השבת חלק מההלכות, או לשמור חלק מהשבת את כל ההלכות?

לעתים אנו נשאלים שאלה והיא מבקשת תשובה מחוץ לקופסה. צריך לבחון, אולי החבר מבקש שתחזק אותו לשמור את כל השבת? אולי הוא לא מצפה לתשובה של או־או אלא לתשובה של גם־וגם, שתהיה במאור פנים, בחיבוק ובמתן

עזרה וסיוע, ולא שתיכנס לתוך הסד המכאיב שהשאלה מציגה. אם בכל זאת אתה מזהה שאין ברירה, אז הדבר הראשון הוא לבדוק באיזה אופן הוא יעשה פחות עבירות. אם הדבר שקול או בלתי ניתן לצפייה, אז יש לשקול איזה מהדרכים תחזק אותו יותר בשמירת השבתות הבאות.

אנחנו רואים שיש כל מיני קיצונים בעולם שמוציאים להורג על ניאוף וכפירה, זה נראה לנו מזעזע אבל בעצם גם בתורָה זה ככה, איך צריך להתייחס לזה?

ראשית יש להבדיל בין טהור לטמא, בין צדיק לרשע, בין תורת אמת לבין שקר מתועב..

גם במלחמותינו אנו קוראים לשלום ומתכוונים שאויבינו ישלימו איתנו ותיחסך מאיתנו שפיכות הדמים. לכן חתימת תפילת העמידה היא בברכת השלום. ואילו חם חיים על חרבם, ורואים בג'יהאד את הדגל המתנוסס מעל אמונתם ו"דין מוחמד בסיף" לכתחילה ולא מתוך אילוץ..

בנוסף, חכמינו אומרים שבית דין שהרגה אחת לשבע או לשבעים שנה נחשבת קטלנית, מפני דקדוקי החקירה המופלגים כדי שלא לחתום אדם למיתה – זוהי דרכנו, הקדוש ברוך הוא גלגל כך שלא יהיו לנו בתי-דין סמוכים, וממילא בטלו כל הדינים של מיתה בידי אדם ואפילו דיני מלקות וקנסות. רבנו הרב צבי יהודה היה אומר שזו התאמה אלוקית של התאמת התורה לנשמות הדור הזה, הסמוך ונראה לתיקון העולם.

הלכתי ברחוב וקבצן ביקש ממני עשרה שקלים. איך אדע למי לתת צדקה באמת ומי סתם מתחזה?

 אנחנו לא יכולים לדעת. ראוי להרבות במצווה גדולה זו ולחפש עניים שעונים להגדרה "עניים הגונים", אך יחד עם זאת אל לאדם לקפוץ ידו וייתן סכום פעוט למי שאינו בטוח לגביו. אין צורך לפרוט כסף גדול לשם כך, ואין צורך להרגיש מחויבות מפני שיצא מפיו סכום מסוים.

בכלל, אדם צריך לשאוף לתת צדקה ביוזמתו, כשהוא יודע למי הוא נותן ועל־פי הכלל "עניי עירך קודמים". יש מעלה לתת צדקה לאנשים ישרים, כאשר תלמידי חכמים קודמים לאחרים.

האדמו"ר הזקן הרבה לעסוק במצוות צדקה, והוסיף שסתם "מצווה" המוזכרת בתלמוד הירושלמי, מתייחסת לצדקה. אשרי מי שזוכה לקיימה בשמחה וזוכה לתת במאור פנים ולהעלות חיוך על פניו של האביון.

יש לי סכום מכובד שאני רוצה לתרום לצדקה. האם נכון לתרום להחזקת תלמיד חכם או לקירוב, או לשלב?

יש בתורה עניינים בהם התורה מדריכה באופן בהיר וחד, וקובעת לנו גדרים מדויקים כמו שהתפילין תהיינה מרובעות, באיזה צבע צובעים אותן, כמה חוטים צריך בציצית. ויש מצוות שהתורה נותנת ביד האדם מרחב גדול כדי שהוא יפעל בדרכו שלו. למשל, צריך לשמוח ביום טוב באכילה ושתייה ובבגדים נאים לנשים, אבל התורה לא קבעה איזה סוג בשר, יין או בגד. היא מבקשת שכל אחד ימצא את הדרך שלו לבטא את שמחת החג.

כך בעניין הצדקה, יש כללים כדוגמת הקרוב קודם, 'עניי עירך קודמים', המבוארים בהלכות צדקה. אבל לא מצאנו העדפה ברורה שבין שתי המצוות החשובות הללו של הצלת אחים יקרים מכפירה לעומת החזקת תלמידי חכמים. שניהם חשובים, יקרים מפז, עומדים ברומו של עולם. אדם צריך לעשות כפי נטיית ליבו, ואכן יש הגיון גדול למצוא דרך לשלב ביניהם.

למה אומרים שלא טוב לנדור?

 הנדר הוא מצווה מיוחדת במינה שבה האדם יוצר חיוב או איסור חדשים, שיש להם תוקף של דין מהתורה. על ידי כך הוא יוצר לעצמו הרחבה של מצוות התורה.

אלא שלחיוב זה יש סכנות שמתלוות אליו. הסכנה הראשונה היא שהאדם ידור ולא יקיים. הלא גם את מצוות התורה אדם צריך להתחזק מאוד כדי לקיים בשלמות. דיינו במה שאסרה לנו התורה, ולא ראוי לקחת את הסיכון שנעבור על איסור שאין לנו חובה בו.

 בנוסף, אפילו אם אדם מקיים את נדרו, הדבר עלול להסיט את תשומת ליבו מעיקר התורה. אנו רוצים לשמור את התורה מצד האלוקיות שבה, מפני שהשם יתברך בכבודו ובעצמו יודע מה טוב ומה פחות טוב ליהודי. ואילו הנדר, למרות שיש לו תוקף כשל תורה, תלוי בדעת האדם, ואפשר שהוא יקדיש כל כוחותיו לנדרו ועל ידי כך ייחלש בקיום דברי התורה, אותם דברים שהקדוש ברוך הוא חפץ בהם.

האם כשאני חושב על ה' זו מצווה?

 האמירה "לחשוב על ה'" היא אמירה מורכבת. שהרי רבותינו אומרים "לית מחשבה תפיסא ביה כלל", המחשבה אינה תופסת בו דבר וחצי דבר, שהרי הוא למעלה מכל מידה והגדרה, וממילא אין שום יכולת לחשוב עליו.

בכל זאת, נצטווינו בתורה במצווה לדעת את ה' – "דע את אלוקי אביך". מצווה זו היא מהחשובות והיקרות ביותר בתורה, ועניינה הוא להתבונן בדרכי הגילוי וההופעה של אורו על הנבראים ודרכי הנהגתו שבהם יש לנו תפיסה והבנה, ותורת החסידות עוסקת בכך בהרחבה.

ככל שמעמיקים את ההתבוננות בגילוי אורו יתברך בעולם, לא רק כשמקיימים מצווה אלא את שורש כל המצוות הכלול במצווה הראשונה שבעשרת הדיברות – "אנכי ה' אלוקיך". בסוף כל תפילה אנו אומרים "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמיים ובארץ, אין עוד". מחשבות אלה הן מצווה גדולה ושורש לכל המצוות כולן.

למה אסור לנשים ללבוש בגדי גברים ולהיפך?

 על טעם מצווה זו כתב ספר החינוך: "שאלוקינו שונא זימה, כלומר, שלאהבתנו [=מרוב אהבתו אותנו] הרחיקנו מן הזימה, שהוא דבר מכוער ביותר ויקח לב האדם ומדיחו מדרך טובה ומחשבה רצויה לדרך רעה ומחשבה של שטות, ואין ספק כי אם יהיו מלבושי האנשים והנשים שווים יתערבו אלו עם אלו תמיד ומלאה הארץ זימה".

 נכון ללמוד מדבריו על סדרי החברה הראויים, ואנו רואים, לצערנו, עד כמה שתערובת עלולה לגרום לנזקים. אף שהמארג החברתי השתנה לבלי הכר ובכמה עניינים התחשבו בכך הפוסקים, יסוד הדבר לא השתנה – שאלוקינו שונא זימה, ומגודל אהבתו אלינו הדריך אותנו לנהוג בדרכים המרחיקות אותנו מכך.

אני עושה את כל המצוות כמו אוטומט, לא מרגיש חיבור לכלום. למה להמשיך?

מעלת המצוות אינה מותנית בחיבור. תחושת החיבור האישית היא מעלה נוספת, אבל איננה תנאי, ויתר על כן – יש במעשה המצוות ללא חיבור גם מעלה יתרה, מפני שהחיבור מקל מאוד על עבודתנו, והלא רבותינו לימדו ש"לפום צערא – אגרא" ]לפי הצער – השכר[.

כשאדם לא מרגיש טעם במעשיו, ובכל זאת עושה אותם מפני רצון ה' יתברך שציוונו באותה מצווה, יש בכך מעלה יתרה. ובכל זאת, מעלה יתרה יש לדבקות במצווה, ועל זה אנו מתפללים, וראוי להרבות בכך – "ודבק ליבנו במצוותיך".

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

רוצים לשאול את הרב יהושוע שפירא שאלה?

כתבו לנו כאן

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן