מה זו שמחת פורים אמתית?
בשמחת פורים, כמו בזמני שמחה אחרים, יש שתי קומות: האחת גלויה וחיצונית, והשניה פנימית ועיקרית יותר.
הגלויה עוסקת בנס ההצלה מהגזירה להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים ביום אחד, שהיתה הסכנה החמורה ביותר לקיום העם היהודי בכל דורותיו, עדיין בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו, ומאורו של הנס אנחנו יונקים גם היום את הגבורה והסייעתא דשמיא להינצל מכל אויבינו, ולכן יש בכך שמחה עצומה, על ההצלה הגשמית ועל ההצלה הרוחנית,
אבל עיקר השמחה הוא בעצם הטוב והשפע האלוקי שאנו נפגשים עימו על ידי הנס. הנס הוא הביטוי של אהבת ה' הנצחית לישראל, ובכל שמחה של ישראל זהו הלב וזהו העיקר. "ויספו ענווים בה' שמחה" – ישראל מוסיפים את השמחה בקשר של הדבקות האלוקית, מתוך כל המאורעות הגלויים.
איך יכול להיות שמצווה להתבלבל בין שיא הקדושה (מרדכי) לשיא הטומאה (המן)?
כשקוראים את סיפור המגילה, עלולים להניח שבחלקה הראשון הרוע ניצח, ולחשוב שהקדוש ברוך הוא "התעורר" והציל את ישראל רק בזמן המהפך של תליית המן ומסירת הטבעת למרדכי ואסתר. אלא שזו אמונה זרה מחוץ לגבולות עם ישראל, וליתר דיוק אמונה פרסית… שסברה שיש 'אל טוב' ו'אל רע'. אנחנו מברכים בכל יום "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא את הכל", ומתכוונים שה' כולל הכל, גם את הרע.
על כן, גם ראשית המגילה היא חלק מההנהגה האלוקית וחלק מהנס, ולכן אנו קוראים את כולה ולא רק ממעשה תליית המן והלאה.
בנקודת ההיפוך המופלאה של המגילה יש עלייה לשורש הגורל והפור, כמו שאמר החכם באדם: "בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו", שהכל בא ממנו יתברך, גם הרע. למרות כוונת הרשע והזדון שמילאו את ליבו השפל של המן הרשע, הקב"ה גלגל לידנו את התאריך של חג הפורים דווקא על ידו. ולכן אנו נוגעים בשורש שלמעלה מהחלוקה בין טוב ורע, בשורש הטוב שמנהיג את הכל, גם את עומק הטומאה, אל הטוב השלם והגמור.
מה יקרה אם לא אצליח לשמוח בפורים?
בכל מצוות הלב נשאלת השאלה איך אפשר לצוות על מה שאינו ברשות האדם. רוב בני האדם אינם יכולים לומר לליבם איך להרגיש ומתי לשמוח, ולכן אומר הבעל שם טוב לגבי אהבת ה' שהמצווה היא "לתקוע מחשבתו בעניינים המעוררים את האהבה".
גם בעניין השמחה, עיקר המצווה היא "לתקוע" את עצמו בעניינים המעוררים שמחה.
ההבדל בין הלשונות – שבאהבה יש לתקוע את מחשבתו, ואילו בשמחה את עצמו – הוא מפני שאת השמחה לא מוציאים לפועל רק על ידי מחשבה, בודאי לא בפורים, שהרי הכתוב אומר "ימי משתה ושמחה".
מעשים כגון משלוח מנות ומתנות לאביונים מקרבים בין בני אדם, וגם מעשים שבין אדם למקום, כולם מתלכדים יחד ומולידים שמחה. עלינו לעשות ולהרפות ממבדק התוצאות, המסורות בידי הקדוש ברוך הוא.
יש שני מנהגים בפורים – להשתכר הרבה או מעט. מה עדיף?
הכל תלוי בדבקות האלוקית. השכרות שנאמרה בפורים, כמו גם הזהירות מתופעות הלוואי השליליות של שכרות, שתיהן כלי לדבקות האלוקית, שהיא העיקר. על פי פשט, החובה להתבסס היא חריפה מאוד, "עד דלא ידע", ויחד עם זאת יש בשכרות גם סכנות גדולות, קל וחומר בדורנו שהאלכוהוליזם עושה בו שמות, ולכן כבר ביארו רבים שאין הכוונה שהחובה על כל יהודי להגיע לאובדן שיקול הדעת, ומצד מקור החיוב יש פנים לכאן ולכאן.
כל אדם צריך לבחון בעצמו, מה מביא אותו לעומק של קשר ושמחת היום, בשמחת המצוות, בשמחת התורה ובשמחת הדבקות האלוקית, בדרך מעולה יותר, ומי שמכיר את עצמו שעל ידי שכרות עולה למעלות עליונות – קדוש יאמר לו, וכך נהגו רבים, ומי שחושש שיבוא על ידי זה לריקנות ועליבות וירידה – בוודאי ראוי שיסמוך על כל הפוסקים שהגבילו את חובת השתיה.
האם הרב בעד או נגד השתכרות בפורים?
נפק"ם להלכה ש"חייב איניש לבסומי בפוריא" וכך מנהג ישראל ורבות מן הקהילות. יחד עם זאת, בדורנו השימוש באלכוהול והתרבות הנלווית עמו יוצרים בעיות קשות בכל ימות השנה, ולדאבון לב גם העולם הדתי אינו נקי לגמרי מן הנגע הזה, ולכן הדברים צריכים משנה זהירות.
אם השתיה נעשית מתוך אורה של קדושה ובקשת זכות אלוקית, אם המשך הנהגתם את האדם ומנהלת את של רבותינו היא המנחה את האדם ומנהלת את האוירה בה הוא נתון ואת ההקשר של שתייתו,אזי הוא מקיים את המצווה.
אבל אם השתייה באה מתרבות זרה ושלוחת רסן, שיש במעמקיה גם יאוש וחידלון, התרחקות מתורה או חלק מהנאמר לעיל – יש לסמוך על הפוסקים הרבים שאומרים שאין לקיים את הדברים כפשוטם.
למה נטפלו דווקא לאוזניים של המן?
הסיבה האמיתית היא כנראה התגלגלות מילים של מאכל מסורתי לפורים בשפת האיידיש, אך באווירה פורימית אפשר לומר שישראל רוצעים את אוזנו של עבד שמבקש להישאר אצל אדונו, ואומרים לו "אוזן זו ששמעה על הר סיני 'עבדי הם ולא עבדים לעבדים' מבקשת עכשיו להישאר בעבדות?".
לעומת זאת, כל עניינו של עמלק הוא האטימות המוחלטת לשמוע את דבר ה', ועל ידי הניצחון על ערלת האוזן של המן והמתקתה, אנחנו זוכים לפתוח את אוזננו לקבלת תורה מחדש, וכמו שאומרת הגמרא, "הדור [חזרו] קיבלוה בימי אחשורוש". התורה ניתנה בסיני אך התקבלה בימי אחשורוש; נאמרה בסיני, ואנו שומעים אותה בפורים.
אם אסתר היתה בימינו, לאיזו עמותה היא הייתה מצטרפת? (פמיניסטיות, מתנחלות, צמחוניות?…)
עמותת ניל"י – "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם". כל מהותה של אסתר היא ההתגלות שגם בשעות הקשות, נצחיותם של ישראל לא רק שורדת אלא פורחת ועולה.
את המילים הללו אמר שמואל הנביא לשאול, סבא רבה של אסתר, כשהוא התרפה מלשסף את אגג העמלקי. האומץ לעקור את הרע לגמרי משורשו בעולם קשור לדבקות הגמורה ולביטחון המוחלט שהטוב ינצח, ויביא גאולה שלמה לכל העמים ולעולם כולו. אסתר, שמסרה נפשה לבוא אל המלך, הפכה את ישראל מנרדפים למנצחים ומסייעת לחזרה לארץ ולבניין הבית.
בדורותינו, המחתרת הראשונה שעסקה בתקומת ישראל קראה לעצמה ניל"י, ובעזרת ה' על ידי מסירות הנפש לסיים את הגלות ולבנות את הארץ, נזכה במהרה לבית המקדש השלישי.
האם מגילת אסתר היא פמיניסטית?
רבי צדוק הכהן מלובלין הרבה לעסוק בקדושת ימי הפורים, וביאר את השעה המיוחדת של ימי מרדכי ואסתר כמהפך שבין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, כהעברת השרביט מהדוד לרעיה, מקודשא בריך הוא – לכנסת ישראל. המעלה של תורה שבעל פה שגבה כל כך עד שאנו אומרים שדבריה חביבים אף יותר מדברי תורה.
הדבר כלול באותה שמחה עליונה של "הדר קיבלוה בימי אחשוורוש", מימי הפורים אנחנו מקבלים את התורה כפי שהתגלתה מקרב חכמי ישראל ולא רק בנבואה הבאה מלמעלה. יש מקום לומר שלכן המגילה נקראת על שם אסתר ולא על שם מרדכי – שהרי גם במגילה עצמה ההנהגה עוברת ממרדכי לאסתר, בהתחלה כתוב "ואת מאמר מרדכי אסתר עושה", ולבסוף "ויעש (מרדכי) את כל אשר ציוותה עליו אסתר". ואם כי המילה 'פמיניזם' כוללת גם דברים שאינם רצויים, ועל כן הייתי בוחר מילה אחרת, אבל אחרי כוס אחת של משקה מי כבר יבחין?…
אני מרגיש שכל השנה יש עלי מסכה, איך לקרוע אותה בפורים?
המציאות מלאה מסכות והמסכה העיקרית היא כאילו הקדוש ברוך הוא רחוק מישראל, עולם כמנהגו נוהג ושבעים הזאבים עומדים לטרוף את הכבשה האחת. בפורים נקרעת המסכה, ומתגלה שהקדוש ברוך הוא קרוב לישראל ואוהב אותם בכל תנאי – אפילו בשעה שנגזרה עליהם כליה הוא מגלה את אהבתו והופך את המצב הקשה ביותר לטוב ביותר.
המסכה של כל יחיד ויחיד בישראל קשורה לזה, ולמרות שבחיי היום יום החיצוניות תופסת את העין ונראה לנו שאין אלוקים בקרבנו, באה שמחת פורים ויחד עם היין הגשמי ועם יינה של תורה מתגלה שאהבת ה' לישראל נמצאת בכל עת ובכל שעה.
כשאדם לומד את פנימיות העניינים ושמח בשמחת מרעים, האמת הפנימית שלו נחשפת ומתגלה. "נכנס יין – יצא סוד". לחיים לחיים!
מה אני יכולה לקחת איתי מפורים?
את האהבה האינסופית של ה' יתברך לישראל, שגם בתוך גלותם, הסתרה שבתוך הסתרה, גם כשהם נהנים בסעודה שבה מוציאים את כלי המקדש לשימוש של מלך גוי, גם אז הקדוש ברוך הוא לא עוזב אותנו ומרים אותנו על ידי גלגול המאורעות חזרה אל מעמדנו האמיתי.
הדברים נכונים בימים ההם ובזמן הזה, וכשם שהאהבה האינסופית של ה' אלינו מתגלה במגילה, כך גם אהבתנו המתמסרת לקדושת שמו יתברך ולבניו אהוביו עם ישראל, נטענת מחדש בכל שנה על ידי מעשיהם של מרדכי ואסתר ויכולה להתגלות בצורות מגוונות – הן בלבישת שק ודברי הצומות וזעקתם, והן בלבישת בגדי מלכות ובבואה אל המלך אשר לא כדת.
איך להיות שמח אחרי פורים?
מדוע חוגגים את פורים באדר השני ולא באדר הראשון? הגמרא אומרת שזה בשביל "לסמוך גאולה לגאולה", את פורים לפסח, את גאולת מרדכי לגאולת משה. מכאן אתה למד שכל הימים שבין פורים לפסח הם כעין חול המועד שבין גאולה לגאולה.
הרוממות של הימים הללו כפולה – מפני שהיא מחברת את גאולת פורים שבה היהודים שלטו באויביהם, לבין גאולת פסח שבה יצאנו לחירות עולם. יתר על כן, ההלכה אומרת ששלושים יום קודם הפסח דורשים בהלכות הפסח, כך שכבר מפורים אנחנו נכנסים להכנות לפסח. דווקא הסמיכות של סמיכת הגאולות מרוממת אותנו לקומה גבוהה ונשגבה מתמיד.
תמיד עצוב לי בימים שאחרי פורים, בנפילה דרסטית לשגרה המשעממת. מה עושים כדי לשמור על האור הזה?
אנחנו מרגישים שלחיים יש טעם עמוק בשעות הגדולות, ומחליטים על כל השאר כאילו הוא חסר טעם. כתוצאה מכך אנו מנסים להמשיך את אותה מדריגה ואותה שעה גם הלאה, אך כיוון שאיננו יכולים להצליח, אנחנו צוברים תסכול. השעות הרגילות עומדות בפני עצמן, ואין צורך לנסות להרגיש פורים גם בשבוע הבא. אדרבה, יש בימים הרגילים איזה טעם פנימי שאינו תלוי בכל האורות, גדולים ככל שיהיו, ומאירים בהם מרכיבים אחרים באישיות שלנו, שבשעות הגדולות הם נוטים להישכח ולהימחק.
כל מצווה וכל מעשה טוב הם בעלי משקל. וכשאנו יודעים את המעלות של השעות הגדולות מחד, ושל הימים הרגילים והטובים מאידך, נוכל לעבוד בנחת ובנעימות ביתר קלות.
