מה אפשר לעשות כדי שחג הפסח הזה יצא יותר טוב מחגים אחרים?
החג הוא בעל ערך עליון מצד עצמו ואין כל צורך לקבל משנה תוקף מתוך השוואה לחגים אחרים. ההשוואה היא טעות גדולה שמשפילה את ערכו של החג.
מה שאפשר לעשות כדי שהחג יהיה באופן משובח, כל אחד ואחד לפי דרגתו ומעלתו, זה להתכונן אליו על ידי לימוד ענייני היום. גם בהלכה, שהרי פסח הלכותיו מרובות, וגם באגדה, ולפרש שיחתו לפני ה' יתברך שהוא רוצה לעשות רצונו בחג הזה, והוא מבקש שה' ישרה את אור החג בתוכו ויזכה לקבל את שפע הקדושה לתוך לבבו, יחד עם כל ישראל אחיו.
על ידי לימוד ותפילה שקודמים לחג, יעזור ה' ויטעים אותנו מעומק ומתיקות קדושת חג חירותינו.
איך הבעל שם טוב היה רוצה שנחגוג את פסח?
השאלה האמיתית צריכה להיות איך הקדוש ברוך הוא רוצה שנחגוג את פסח. צריך להיזהר שלא ליצור בלבול או תחליף במקום כל כך חשוב ועקרוני. הפסוק אומר "לעשות רצונך אלוקי חפצתי", וכך אמר אביו של הבעל שם טוב לבנו לפני פטירתו: "אל תפחד מאף אחד, רק מהקדוש ברוך הוא בלבד", וההדרכה הזו ליוותה אותו כל חייו.
הבעל שם טוב לימד אותנו שכדי לחגוג את המועדים כראוי, אין ספק שרצון ה' שנהיה מלאים שמחה. זו מצווה מדאורייתא שהיתה מוזנחת בקרן זווית, והבעש"ט חידש והחייה אותה.
הבעש"ט גם לימד שיציאת מצרים שמתחדשת בכל דור ודור היא גם היציאה מכל מיצרי עולם הזה להידבק בו יתברך. וכשהעולם יצא ממיצריו – תגיע הגאולה השלמה.
אולי זה לא הכי יפה, אבל זה ממש משחרר שלא אומרים תחנון בכל חודש ניסן. האם אני צריך להרגיש רע?
שמעתי פעם מהרב זלמן מלמד שליט"א שביום שלא אומרים תחנון מפני שמחה שיש בו, השמחה עצמה מטהרת ומזככת ומשיבה אותנו בתשובה עליונה אף יותר מן התשובה שבאה על ידי התחנון, ולכן נדחה התחנון מפני השמחה.
החכם מכל אדם אומר "ביום טובה היה בטוב". ביום טובה צריך אדם לקשר עצמו אל הטוב האלוקי האינסופי. טבע הטוב להיטיב, לכן הימים הטובים הם ימים של קרבת אלוקים עליונה. ביסוד אנחנו מחוברים לטוב האלוקי יותר מן הכול.
יחד עם זה, ביום בו הטובה השלמה נעלמת ומסתתרת ונחשפים גם החסרונות, אות הוא שאנו צריכים להתגייס כדי לראות את הטעון תיקון. שלמות האדם באה דווקא על ידי שני הצדדים הללו כאחד.
השתגעתי כבר. על מה לחשוב תוך כדי ניקוי הבית לפסח?
הדבר החשוב ביותר הוא לכוון לעשות את רצון ה' יתברך. אנחנו עובדי ה' ורוצים לעשות רצונו, ולפני כל ניסיון להבין ולהזדהות אנו רוצים להתמסר כל כולנו למצוותיו האלוקיות. לכן הקדימו ישראל "נעשה לנשמע" בקבלת התורה.
יחד עם זאת, דרשו רבותינו את איסור החמץ לחומרה ולהידור יותר מבשאר איסורים כפי שהתורה אסרה אותו לא רק באכילה אלא גם בבל"יראה" ובל"ימצא". לכן גם גזרו בו גזרות רבות וחומרתו יתרה.
בפנימיות הדברים, מופיע בפוסקים (הרידב"ז ורבים מן האחרונים), שבביעור חמץ יש גם השתקפות לביעור היצר הרע, ולכן צריך לחפש אחריו בחורים ובסדקים עד שלא יישאר ממנו פירור, ויהיה לבנו טהור לעבודת ה'. אבל ראשון ראשון תחילה – לעשות רצונו יתברך בפשטות ובתמימות, זהו היקר מן הכל.
בזמן שניקיתי את המקרר חשבתי לעצמי: זה מה שה' רוצה ממני?
כששאלת את עצמך האם זה מה שה' רוצה, מן הסתם הנחת שאנחנו אמורים או יכולים לדעת מה הוא באמת רוצה.
מנין נדע מה ה' רוצה? יש שתי אפשרויות: או על ידי ההיגיון האישי שלנו (שהרי השאלה רומזת שהשכל לא מתלהב מלקרצף, ואז אנחנו אומרים שגם ה' כנראה לא רוצה את זה). או שאנחנו מאמינים שהקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה בסיני, ושם הוא גילה לנו מה הוא רוצה.
האם השכל ושיקול הדעת שלנו הם המקור למה שה' רוצה – התשובה היא ודאי שלא. ואם השאלה היא האם הפוסקים כתבו שה' רוצה שננקה את המקרר? התשובה היא ודאי כן, ובשמחה גדולה!
בדיקת חמץ תמיד מרגישה לי ארוכה ומשעממת. על מה אמורים לחשוב תוך כדי?
בכל עשיית מצווה, ההרגשה הבריאה של יהודי היא שמחה עצומה על הזכות שנפלה בחלקו לעשות את רצונו של הקדוש ברוך הוא, מפני שרצונו יתברך יקר לנו מכל הטובות שבעולם. ולמרות שעשיית רצונו מביאה את כל הטובות שבעולם, לא מפני כך אנחנו שמחים אלא מפני עצם הרצון לעשות נחת רוח לפניו. הדבר נכון בכל מצווה ובוודאי במצוות הקשורות לחג הפסח, שהרי התורה מציינת עשרות פעמים את יציאת מצרים ונותנת משקל כבד כל כך לאיסור חמץ.
רבותינו לימדו גם שכשם שמחפשים את החמץ מכל פינות הבית, כך בודקים את החמץ שבנפש – הגאווה המנפחת כחמץ וכל העבירות שנלוות אליה, מתוך החורים והסדקים של אישיותנו. כשאדם זוכה להיטהר מגאווה, זו ודאי שמחה עליונה.
על שלושת הממדים האלו כדאי לחשוב בשעת המצווה: עשיית רצונו, ביעור החמץ וביעור המידות הרעות.
האם זה בסדר להתגעגע לחמץ?
כבר אמרו רבותינו, "לא יאמר אדם 'נפשי קצה בבשר חזיר', 'אי אפשי ]=איני יכול[ ללבוש כלאיים'. אבל יאמר אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי". ומבאר הרמב"ם שהחילוק הוא בין מצוות שמעיות, שהשכל האנושי לא מבין את טעמן, לבין מצוות שכליות שיחד עם מקורם האלוקי יצק אותן הקב"ה גם לכלי השכל האנושי. על מצוות שכליות חלילה לנו לומר "אפשי ואפשי", אבל במצוות שלמעלה משכלנו, עליהן אומרים "ומה אעשה והקב"ה גזר עלי".
למרות שההודאה על הנס הגדול והשמחה בכל הנפלאות שעשה לנו הקב"ה ביציאת מצרים הן בוודאי דבר שכלי, אבל איסור חמץ אינו בהכרח הדבר שהיינו קובעים בשכלנו ובדעתנו. אם אדם מזועזע מעצם המחשבה על חמץ בפסח, קדוש יאמר לו. אבל זו מידת חסידות שאינה חובה, ויכול אדם לומר "אפשי ואפשי והקב"ה גזר עלי", ויחד עם זאת לזכור שמצות ה' היא טובה עליונה שניתנהלנו והיא מלאה בעונג ודבקות אלוקית.
למה ריכזו את כל החומרות לפסח?
רבותינו החמירו מאוד בהלכות פסח מפני שהם תיקנו את תקנותיהם כעין תקנות התורה. הם השיגו בעומק רוח קודשם את התורה לא רק בגדרי ההלכות אלא גם בכוונה הפנימית. ומכיוון שהתורה אמרה שבפסח החמץ לא רק אסור באכילה ובהנאה, אלא שנתרבה בו איסור יוצא דופן של "בל ייראה ובל יימצא", למדנו מכאן שהתורה התייחסה לקיום החמץ בפסח בחומרה יתרה, וזאת מלבד העונש המיוחד של איסור כרת שיש באכילתו.
זו הסיבה שגם בתקנות רבותינו וגם במהלך כל הדורות, נטו להחמיר מאוד בהלכות הפסח. והוסיף הרדב"ז שהתורה החמירה בכך מאוד מפני שהחמץ רומז למצב עבודת ה' שלנו, וכשם שהיציאה ממצרים היתה השתחררות מעומק מ"ט שערי טומאה, כך בכל שנה ושנה הנקיונות מהחמץ הם הפעולה הפנימית שמרמזת על נקיון החמץ שבחורי וסדקי הלב, הלא הוא היצר הרע. וכיון שביצר הרע עסקינן, איננו רוצים שיישאר ממנו אפילו פירור.
מרוב שמתכוננים לליל הסדר שוכחים שהחג נמשך שבוע. מה עם שאר הימים?
חס וחלילה, לא שוכחים. נכון שליל התקדש החג הוא לילה מיוחד במינו, ההגדה וההלל שבו בוקעים עד לב השמיים, והמסירה של סיפור יציאת מצרים מדור לדור בקיום מצוות "והגדת לבנך" נעשית על ידי הכנות מרובות ותשומת לב יוצאת דופן, אבל אדרבה: הרוח נמשכת בכל ימי החג. לכן גם בשאר הימים אנחנו נוהגים את שמחת החג, אוכלים בשר ושותים יין ונוהגים בו ימי שמחה, אומרים הלל, ועוד יותר בשביעי של פסח שהוא חג בפני עצמו. חג הפסח כולו, עם חול המועד והיום השביעי שלו, מוארים עוד יותר דווקא מהפתיחה המיוחדת ויוצאת הדופן של הרוממות המופלאה בליל הסדר.
אנחנו משפחה צעירה עם שלושה ילדים, ומתלבטים אם להישאר [1] בבית או לנסוע לסבא וסבתא. מה עדיף?
יש יתרונות לכאן ולכאן, וגם ילדיי עוסקים בכך. מצד אחד, להורים וגם לילדים, הקבלה מסבא וסבתא מוסיפה נופך עצום לליל הסדר ושמחה גדולה לסבא והסבתא, וגם התורה אומרת שיש מצווה בבני בנים ולא רק בבנים.
יחד עם זאת, הרבה פעמים אצל הסבא והסבתא מתקבצים בני המשפחה המורחבת, ואף שאפשר ליהנות מריבוי העם, קשה לתת תשומת לב רגועה ושלווה לכל אחד ואחד, וגם על האב קשה יותר לקיים בעצמו את מצוות "והגדת לבנך”. לכן יש מקום לשקול את היתרון של ליל הסדר שקט ורגוע יותר שבו אפשר לתת את תשומת הלב המלאה.
ואחד המסב אצל האב ואחד המסב אצל הסב, ובלבד שיכוון את לבו לשמיים.
בסוכות יש סוכה, בחנוכה מדליקים נרות. ומה עושים בפסח חוץ מאת ליל הסדר?
אכן, לפי מעט דעות יש מצווה לאכול מצה גם בשאר ימי הפסח, ורוב הפוסקים סבורים שמצוות מצה נוהגת בלילה הראשון בלבד, ובשאר ימי החג אין חובה ואפילו לא מצווה באכילת מצה. אבל הלא גם בשבת אין לנו מצוות עשה שמלווה את כולה – אנו מקדשים את השבת בכניסתה וביציאתה, אבל לאורכה אנחנו נותרים עם מצוות לא תעשה. המנוחה של שבת מתבטאת דווקא על ידי אי העשייה, כי מצוות עשה נועדו להמשיך אור לתוך העולם הזה, ואילו השביתה – להתקשר למעין עולם הבא.
כך גם הפסח הוא החג של היציאה מהמיצרים ושחרור מהתפיחה והחימוץ של ערכי עולם הזה שפולשים מעבר לגבולותיהם ומבקשים לבלוע את האור האלוקי כפי שנהגו המצרים בישראל, ואנחנו יוצאים לחירות מהאחיזה והליפוף של התפיחה הזו. וכשם ששביתה מתגלה יותר בלא תעשה, כך גם חירות יש בה צד שמופיע יותר בלא תעשה – התרחקות מחמץ וביעורו.
מה ההבדל בין הבן הרשע והבן החכם? הרי שניהם שואלים "מה העבודה"!
שאלה זו נשאלה על ידי רבים מחכמי ישראל, ותשובות רבות ניתנו לה. בוודאי אי אפשר לסקור כאן אפילו מקצת מן התשובות שניתנו בכך, אבל אולי אעיר הערה אחת לא שגרתית בנושא:
לרבי נחמן מברסלב יש סיפור ידוע ועמוק עד למאוד בשם "מעשה מחכם ותם". התם בסיפור הוא איש שאינו מפולפל ומחודד, אבל תמימותו וישרותו מעלים אותו מעלה מעלה. ואילו החכם, שהוא בעל כישורים בלתי רגילים, דווקא כישוריו וחכמתו שקדמה ליראתו ואולי אפילו עקרה אותה, הובילו אותו מטה מטה. יתכן שבכך רמז לנו רבי נחמן תירוץ מיוחד לשאלה, שהרי חכם ותם הן שתי דמויות מן ההגדה, ורבי נחמן מצייר גם את החכם כסוג מסוים של רשע.
כוונת הדברים היא להזכיר לנו שהתמימות, היראה והדבקות האלוקית יקרות מכל חכמה, ולפעמים בחכמה יתרה טמונה סכנה גדולה.
"והגדת לבנך" – מה הקדוש ברוך הוא מצפה ממני כאבא?
המצווה לספר ביציאת מצרים בליל הסדר היא מצווה מיוחדת, שעיקרה הוא העברת יציאת מצרים כחוויית עומק והזדהות עצמית מדור לדור. ההצגות שהפכו לחלק מההלכה, כגון השינויים שעורכים בשולחן הסדר, כיסוי וגילוי המצות, הטבלת הכרפס והמרור, נועדו להגדיל את התמיהה, ומתוך כך את הספיגה של הילדים את סיפור יציאת מצרים.
נדמה שהליבה של ליל הסדר מתמצה במאמר רבותינו "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". ליל הסדר הוא לא קריאה של מילים ואפילו לא רק סיפור דברים, אלא התחדשות של חוויית היציאה. לכן נאמר במצוות ההגדה "בעבור זה עשה ה' לי" – אנחנו מצווים להתנהג כאילו עכשיו אנו חווים את מרירות השעבוד, את מצב היציאה ואת קרבן הפסח בבית המקדש.
מה הרעיון של ארבעת הבנים בהגדה של פסח?
מבין ארבעת הבנים, אחד הוא יוצא דופן. שלושה מתיאורי הבנים עוסקים ברמת המשכל: הראשון חסר בינה שאפילו לשאול אינו יודע, השני כבר תמה ממה שקורה לפניו אבל עדיין מועט שכל ושואל רק "מה זאת?" והחכם, עיניו בראשו, שואל בצורה עשירה על העדות, החוקים והמשפטים, ואנחנו אכן עונים לו כהלכות הפסח. אבל הרשע כלל לא קשור לרמת האינטליגנציה – יתכן שהוא חכם מאוד או תם, אך הרשעות עוסקת בציר אחר. ארבעת הבנים באו ללמד שסיפור יציאת מצרים משווה קטן וגדול. הוא נוגע בעצם היהדות שלנו, ללא קשר לרמת הביטוי והשכלול של הכישרונות החיצוניים. כל רמת משכל וכל דרגה רוחנית שייכות לליל הסדר, מפני שאנחנו נוגעים בסגולת ישראל ולא בגילוי שלה. דווקא לכן חשוב הבן הרשע, כדי ללמד שאותה סגולה אינה תלויה אפילו בהבדל בין בחירתו של יהודי לטוב או חלילה להיפך.
