אני מבין מה זה למות על קידוש ה', אבל מה זה אומר לחיות על קידוש ה'?

המוכנות למות על קידוש ה', היא מקרה קצה של מצוות "ונקדשתי בתוך בני ישראל", אך המצווה הזאת מתקיימת לרוב במשך החיים. הפוסקים מלמדים שכל אמירת דבר שבקדושה כגון קדיש, קדושה, קריאת התורה וכדומה צריכה להיות בעשרה, והדבר נלמד מאותו פסוק: "ונקדשתי בתוך בני ישראל"! ואם כן אמירת "קדוש, קדוש, קדוש", "אמן יהא שמא רבה מברך", "יתגדל ויתקדש" – כל אלה הם חיים של קידוש השם. לכן אומרת הגמרא "בשעה שישראל נכנסים לבתי כנסיות ועונים יהא שמיה הגדול מבורך, הקב"ה מנענע ראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסים אותו בביתו", והדבר מתפשט לכל קיום המצוות ולימוד התורה.

איך מקדשים שם שמיים היום?

כמו אז, גם היום אנחנו מוצאים מאבק נגד תרבות זרה שיש בה חכמה רבה והיא מתיימרת להציג תמונת עולם שכופרת ועוקרת את אמונתנו בה' יתברך, ושגולשת עד כדי טומאה ועמדה שמטיפה להפך מן היסודות הקדושים ביותר בתורה. אם לא בענייני עבודה זרה אז בענייני עריות, שבת ונושאים אחרים.

ולכן כל פעולה – קטנה או גדולה, בצנעה או בפרהסיה, כלפי האדם עצמו או כלפי סביבתו – שיש בה אחיזה והידבקות באמונה, בתורה ובמצוות; כל ציפייה לקראת שלמות התגלות השכינה בעתיד בבית המקדש; כל עומק של געגועים וכיסופים להשראת שכינה שוב בתוכנו כבימים מקדם – יש בהם קידוש השם. וכפי נקיותו ועמקותו של המעשה, וכפי השפעתו על הפרהסיה, כך הוא גדל ומתרחב.

מה הדרך הכי טובה להנציח את אלה שמתו על קידוש ה'?

 מנהג ישראל ללמוד משניות לעילוי נשמתם של יהודים שכבר אינם עמנו בעולם הזה, לומר תהלים על קברם, להרבות במעשים טובים ולהמשיך את אור נשמתם גם בעולם הזה, כך שיכה גלים גם בעולם הנשמות.

הקרובים נוהגים על־פי דברי חז"ל לומר קדיש, שעושה נחת רוח לנשמה. ומנהג ישראל לומר בעשרה בטבת קדיש כללי על הנספים בשואה שלא נודע יום מותם.

הקדיש נועד לגדל את שמו של ה' יתברך בעולם. שהרי כל נשמה האירה פה אור אלוקי, וכשהיא נלקחת מאיתנו הרי שאנו חסרים ומבקשים שהקדוש ברוך הוא שוב יגדיל את שמו בעולם. קידוש ה' שנעשה על־ידי הקדיש, פועל לטובה גם על הנפטרים.

לפעמים קשה לי להיות נציגה של ה' בסביבה חילונית… אני צריכה לייצג את התורה כל הזמן שלא יהיה חילול ה' וזה מעייף. איך להתנהג רגיל?

על פי דברייך נשמע שיש פער בין ההתנהגות הרגילה שלך לבין הייצוגיות. אני מציע לבדוק עד כמה הייצוגיות נכונה ומקדשת את ה', כי לעיתים דווקא התנהגות מלאכותית עלולה להיות עקומה ומוזרה. מאידך, כמובן שיש דברים שההרגל שלנו צריך להשתנות בהם. ההתנהגות הטבעית שלנו צריכה עידון ותיקון, ויכול להיות שדווקא הלחץ החיצוני יכול לעזור לנו לתקן את הנצרך.

ואחרי הכל, אנו צריכים ללמוד להפריד בין האור, האמת והטוב האלוקיים שמופיעים דרך תורתנו הקדושה לבין הדמות שלנו, על כל מורכבותה – חולשותיה וחסרונותיה, וגם מעלותיה ויתרונותיה. כי לעולם לא נגיע לשלמות האלוקית.