בס"ד

אם המהות של השבת היא רוחניות, למה יש בה כל כך הרבה גשמיות?

המילה רוחניות – יש בה אמת ויש בה הטעייה. מצד השחרור מן השקיעה בשעבוד לחומריות, הרוחניות היא אכן התרוממות כלפי מעלה ויש בה התקרבות לה'. מאידך, הרוחניות בעצמה אינה אלוקות כלל אלא כלי זך יותר מכלי גשמי, אך גם כלי זה משתייך עדיין לעולם הזה. השבת אינה רוחנית אלא אלוקית, ועל הגילוי האלוקי נאמר "המשפילי לראות בשמיים ובארץ", מפני שגם השמיים הם השפלה לעומת האור האלוקי שלמעלה מכל גדר. ולכן, ההופעה של השבת היא בכל המדרגות כולן. גם נשמה יתרה ניתנה בה, וגם העולם הזה, עם כל גשמיותו, מאיר באור אלוקי. וכמו שאומר הכתוב "ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם" – שגם השמימיות, גם הארציות וכל יתר פרטי הנבראים שבשני אלה, נמצאים בכלות הנפש אל ה' יתברך, שאורו מתגלה ביום שבת קודש.
 איך אפשר להרגיש את העונג והקדושה של השבת לגמרי?

 המילה "לגמרי" שבשאלתך מזיקה יותר משהיא מביאה תועלת, מפני שהיא יוצרת אשליה. האמת היא שאדם בעולם הזה לא יכול לעשות טוב מושלם, והניסיון להפוך למושלם יוצר ציפיות שרק מטילות ארס ותחושות אשם בטוב הטעם והעונג של המצוות.

ולשאלתך, כל אחד צריך ללמוד מאמרים על קדושת שבת שמלהיבים את אישיותו ומרוממים אותה. גם הדבקות בעובדי השם ובתלמידי חכמים, שקדושת השבת מאירה בהם, מסייעת לכך. זו הסיבה שהחסידים הולכים ל'טיש' של הרבי, שבצדקותו זכה לכסוף ולהאיר את נועם השבת, ועל ידי ההסתופפות סביב שולחנו זוכים גם החסידים לטעום מאותו טעם. כל אחד יחפש את הדמויות שמהן הוא יכול לינוק, מאבי מורי שמעתי ש"דבקות זו מחלה מדבקת"…

בסעודה שלישית אני עצובה מכך שהשבת עוזבת, איך אפשר להתחזק ולשמוח?

חסידים אומרים שזוהי השעה שבה היה שרוי הקב"ה כביכול בהשתוקקות לפני שנברא העולם, שהרי העולם נברא במוצאי שבת, "ויהי ערב" ורק אז "ויהי בוקר יום אחד". וצער הירידה של הנשמה הכללית שניתקה כביכול משורשה האלוקי אל הגדרים של העולם הזה נוגע בנו במוצאי שבת כשאנו עוברים מקודש לחול. אלא שדווקא שעה זו נקראת 'רעוא דרעווין', רצון הרצונות, מפני שהיא מגלה שהעולם כולו הוא אהוב ורצוי מלכתחילה. עבודתנו היא למצוא את הטעם האלוקי, שנותן ערך ואור של עולם הבא לעולם הזה, ואין שעה יקרה ומתאימה לכך מסעודה שלישית.

אדרבה, הכאב המתלווה אליה נותן את ממד העומק ומלמד שלמרות שיש כאן ירידה, המעלה כל כך עליונה והטעם כל כך נפלא עד שהכל שווה בשבילו. וכמו שאומרים חסידים על הנשמה הפרטית, וזה נכון גם על הנשמה העולמית – "כשהנשמה יורדת לגוף היא צועקת וי-וי-וי, ירידה זו צורך עליה עד שכל זה הוא כדאי".

אם אמת זה דבר שלא משתנה אף פעם, איך זה שבמקדש מותר להדליק אש בשבת?

כשם שאתה מקבל שהאמת של איסור הדלקת אש בשבת משתנה עם צאת השבת, כך תוכל לקבל שהאמת של איסור הדלקת אש בשבת משתנה בפעולות מסויימות במקדש.

האמירה שהאמת לא משתנה אף פעם היא אמירה שמתייחסת לסוג מסוים של אמיתות, שורשי האמיתות – מקורן בעולם הנצח, והן אינן משתנות, אבל ההתגלות של האמת בתוך עולמנו עם גדריו וגווניו והשינויים העצומים שיש בו, משתנה לפי המצב ותנאי השעה.

יום השבת זכה למעלה עליונה שלא מתגלה בחול, והאמת העליונה והנצחית היא שרק ביום שבו מתגלה קדושה עליונה כזו יש איסור להדליק אש, וכך גם האמת העליונה האמיתית והנצחית מתגלה כמרוממת את מעלת הקורבנות ועבודת המקדש אפילו יותר מאיסורי שבת.

מה אפשר לעשות כדי לחזק את קדושת השבת?

כמה דברים: ללמוד את הלכותיה בדקדוק רב, כל אחד כפי יכולתו. רבותינו אמרו (וכמו שמובא בהקדמה להלכות שבת במשנה ברורה), שאם האדם אינו לומד ומשנן אותן הוא עלול להיכשל בעבירות ואף בעבירות דאורייתא, שהן מהחמורות שיש בתורה, פרטיה של מלאכת בורר, לדוגמה, הם מורכבים ומסובכים, וקדושת השבת תלויה בכל הפרטים הללו כפי שאחיזת הנשמה בגוף תלויה בנימים דקים ובמינונים עדינים.

גם לימוד ענייני אגדה, פנימיות התורה וחסידות על עניינה של השבת בוודאי מוסיף אורה על אורה, וכן ההכנה לשבת, "והכינו את אשר יביאו" בגשמיות וברוחניות. ‏ ההרחבה בתפילותיה, בזמירותיה ואף בשפע הגשמי של סעודותיה. השבת כולה מתקדשת על-ידי עינוגינו הגשמיים והרוחניים.

אני רוצה להתרגש בהדלקת הנרות. כיצד?

 בעירת הלב היא אור הנשמה שמאיר בתוך המצווה, ואף על פי כן אין זה תנאי אלא תוספת, מפני שהמצוות הן עמוקות מיכולת הקבלה שלנו, הן אלוקיות ונשגבות, ואינן נמדדות בשכלנו ואף לא ברגשותינו.

הדרך לעורר את הלב היא לימוד בענייני החג, התבוננות מתונה ונינוחה בזכות הגדולה להמשיך את אור החשמונאים, אור המקדש שאנו זוכים להאיר לפני ה' יתברך, ובייחוד כשאנו מתגברים על הטומאות והתרבויות שמרחיקות אותנו מהמקדש.

 צדיקים היו עומדים לפני הנרות, מגלגלים בידיהם את הפתילות ומאריכים בניגונים כדי לפתוח את לבם. לתומי אני סבור שכשהיו ממוללים את הפתילות, היו מתכוונים לרכך לא את הפתילה לבדה אלא את לבם ואת לבם של כל ישראל, כדי שהאור האלוקי ייתפס בו היטב.

אני מרגישה שהשבת היא זמן של קרבת ה', אבל קשה לי להתחבר אליה כי זה זמן מאוד משפחתי ואין זמן לישוב הדעת. איך אפשר להתחבר לקדושה של שבת?

האמת היא שהמשפחה לא אמורה להקשות על קרבת ה' בשבת, אלא שהיא עצמה יכולה ליצור את אותה קרבה. ההליכה המשותפת לבית הכנסת, הכינוס של כל המשפחה יחד לשולחן שבת, השירה על המלאכים שמלווים אותנו בליל שבת הביתה ביחד, השבח לאשת החיל, ועל הכל – כשמקדשים את יום השבת על היין, בכל אלה דווקא המסגרת המשפחתית היא הפותחת בנו את השערים לקדושת שבת והיא ככלי מחזיק ברכה לדבקות האלוקית המיוחדת של שבת. ודווקא מי שנמצא לבדו, בלא משפחה איתו, מתקשה פעמים רבות לקבל את קדושת השבת. כך הדבר גם בזמירות שבת, באכילה המשותפת אחרי ההכנות המרובות, בבית המצוחצח ובנינוחות האווירה המשפחתית שמאפשרת שיחה לבבית שלא מגיעים אליה בימי החול.

ואם הטפל הופך לעיקר, אל לנו להיבהל. אלא לאחוז בעיקר, שהוא מרובה מאוד, ולינוק ממנו את כל הטעם הנפלא של שבת קודש.

בדרך כלל אני מגיע לשבת עייף מכל ההכנות, וכל קדושת השבת מסתכמת בשינה עמוקהאיך לשנות את המצב?

ראשית, שינה בשבת תענוג. המנוחה של שבת היא חלק מקדושתה ומעלתה, אנו בטלים מן העשייה ומתכנים אל הפנימיות.

גם הגוף שב להרפיה ואנו מאפשרים לו שינה מרובה יותר מאשר ביום חול. על קורבן התמיד שהוקרב מדי יום "בבוקר בבוקר" מציין הפסוק בשבת רק "בוקר" אחד, ולכן נוהגים לאחר את תפילת השבת.

עם זאת, לבזבז שעות רבות מן השבת על שינה במקום ללגום מקדושתה, זה באמת חיסרון. העצה הפשוטה לזה היא להקדים את ההכנות ולשבץ בהכנות מנוחה לפני שבת כדי להגיע אליה בחיוניותו כך לזכות בעונג קדושתה.

מה כל כך מיוחד באכילה של שבת ויום טוב?

 במחקר גדול שנעשה בארה"ב על קירוב יהודים ליהדות, בלטו יותר מכל סעודות השבת והיומים הטובים. הדבר מלמד שהאווירה של סעודת שבת היא דבר כל כך יוצא דופן, שמי שפוגש אותו מבחוץ מתפעל ממנו יותר מכל עניין יהודי אחר.

אלא שמרוב הרגילות אנחנו לא מודעים עד כמה הדבר יקר. כשם שרק כשנעצום עיניים לאורך זמן נגלה באמת עד כמה הראייה היא דבר חשוב, כך רק אם חס וחלילה ימנעו מאיתנו את העונג המיוחד של סעודת שבת ויום טוב, נרגיש פתאום עד כמה זהו הלב והנשמה של כל השבוע.

ואף שגם אם לא היינו מרגישים את מעלתן היינו ממשיכים לערוך אותן מפני שזה רצון ה', ברוך ה' שזיכה אותנו להרגיש בטעם המתוק שהפיוט קורא לו "מעין עולם הבא".

השבת כל כך ארוכהאני כבר לא יודע מה לעשות!

כשמתענגים על השבת, היא תמיד קצרה מדי. אריכות השבת אינה הבעיה אלא העובדה שיש חוסר טעם לשבת שלנו, בעוד שבאמת טעמה כל כך יקר. הקושי מול השבת נובע משעבוד לתחומי החולין, שלא מרפה מאיתנו אפילו בעיצומה של השבת ובכך משפיל ומחצין את האישיות שלנו. השבת נותנת לנו מפגש עמוק בתוך המשפחה ובחיי החברה, נחת גדולה לפנאי ולמידה בלי לחץ, אבל הרבה מעבר לכך היא מאפשרת לנו לטעום טעם של אלוקות. אנחנו, שחיי השפע כל כך סובבים אותנו וממכרים אותנו אל החומריות הגסה, העבודה הקשה והשיח הוירטואלי, זוכים פעם בשבוע לשים לב אל הנשמה, לצאת אל המרחב ולאפשר לה לגלות את געגועיה לאלוקים בתפילות, בפיוטים, בזמירות, בסעודות שבת בנחת, במאור פנים, בלימוד פרשת שבוע ומדרשי חז"ל ושאר ענייני תורה. אם השבת ארוכה לך, חפש את הסדק שיאפשר לה להיכנס לפנימיותך.

מה אפשר לעשות כשהפרהסיה הציבורית כל כך מחוללת בשבת?

יש מעגלים שונים של פעולה שאנו מחויבים בה. האחת היא בקרבנו פנימה, להזדעזע ולא לתת להרגל לטשטש את רגשותינו ואת דבקותנו בקדושת השבת, בקדושתם של ישראל ובקדושת המישור הציבורי כיקר וחשוב מעל ומעבר למישור הפרטי. במישור הזה